לקח פסח: הפרטת החינוך הממלכתי מערערת על קיום המדינה

המורים הם עובדי מדינה, המנהלים עובדים ברשת פרטית (אילוסטרציה: pixabay)

בשנים האחרונות מוכרות רשויות השלטון המקומי את סמכויות החינוך הממלכתי לידי גופים פרטיים ("הרשתות"). גם במקרים שבהם הרשתות עושות עבודה חשובה ונפלאה, צריך להזכיר כי חינוך במהותו הוא הטלת האחריות על המדינה, אחריות שאין למדינה זכות להתנער ממנה.

חינוך ממלכתי הוא רכיב מהותי בריבונות של מדינה. הפגיעה המתמשכת בממלכתיות החינוך (בכוונת מכוון של התומכים בהפרטה) מערערת על המשך קיומה של ישראל.

בכתבות האחרונות הצגתי את הפגיעה בחינוך הממלכתי: הרטוריקה המשתיקה את ההסללה למגמות תעסוקתיות בתיכון, והאפשרות להתנות קבלת תלמידים לבתי ספר ממלכתיים באמצעות תשלומי הורים מוגדלים.

אולם "אם כל ההפרטות" מתרחשת בשנים האחרונות, כמעט ללא דיון ציבורי ומאחורי גבה של הכנסת: מכירת כלל סמכויות החינוך הממלכתי לגופים פרטיים, באמצעות חוזי התקשרות בין רשויות השלטון המקומי לבין רשתות פרטיות לניהול בתי ספר.

אין המדינה יכולה לוותר על אחריותה לחינוך

ערב חג הפסח, שעניינו חירות וריבונות, ראוי לחזור אל דברים שאמר בן ציון דינור, שהיה שר החינוך בעת שהכנסת חוקקה את חוק חינוך ממלכתי (יוני 1953):

"חינוך ממלכתי פירושו שהחינוך הוא שטח הנמצא ברשותה של המדינה, בתחום פעולתה וסמכותה המלאה. חינוך ממלכתי אין פירושו רק הגברת מרותה של המדינה על החינוך, או רק הוצאתו של החינוך מתחום הפולמוס החברתי והמפלגתי. משמעותו של חינוך ממלכתי הוא הטלתה של האחריות לחינוך על המדינה – האחריות השלמה, הבלתי מעורערת והבלתי-מחולקת.

"מדינה היא ארגון של אנשים היודעים לארגן את חייהם, על ארצם ועצמאותם, […], היודעים לדאוג במשותף לשיפור חייהם, לשמירת מורשתם התרבותית. […] עצמאות מדינית משמעותה שהאחריות לשמירה על ירושה רוחנית זו היא בידי המדינה, בידי אחדותה המאורגנת של האומה.

"משום כך, אין המדינה יכולה לוותר ואין היא מוותרת בשום מקום על אחריותה השלמה למטרות היסוד של כל חינוך: לפיתוח כושרם האישי של אזרחיה לעתיד (דמות האדם); לטיפוח סגולותיהם החברתיות (דמות החברה), ולעיצוב דמותם הלאומית (המורשת הרוחנית). אין המדינה רשאית למסור למישהו אחר את האחריות לעתידותיה, כי חינוך אזרחי המדינה פירושו הבטחת המשך קיומה.

"מה דמות תהיה למדינה אם היא תמסור את ההגנה על גבולותיה למישהו אחר? עצם המסירה הזאת פירושו ויתור על עצמאותה, הסתלקות מקיומה המדיני, ובעצם, איבוד עצמה לדעת. ואני אומר: באותה מידה מועלת המדינה בתפקידה אם היא מוסרת למישהו אחר את הדאגה לדור הבא, לכושרו האישי ולאושרו החברתי, לרמתו המוסרית, האינטלקטואלית והטכנית של כל אזרח ואזרח במדינה.

"מטרתו הראשית של חינוך ממלכתי היא אפוא להטיל אחריות זו על המדינה. ולהטיל אותה בשלמות".

רשתות החינוך – היקף ועומק הפרטת ממלכתיות

תופעת ההתקשרות עם רשתות החינוך הפרטיות מוצגת בהרחבה במאמר חדש: "בית הספר הפרטי מת, תחי ההפרטה", מאת ד"ר תמי הראל בן שחר ועו"ד הרן רייכמן, מהקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, שפורסם בכתב העת "חוקים".

החוקרים (להזכיר, אנשי משפט) בחנו חוזי התקשרות בין רשויות מקומיות ואזוריות לבין רשתות פרטיות לניהול בתי ספר, שנאספו החל מ-2014. לדעת החוקרים, החוזים משקפים "העברת כלל היבטי הניהול וההפעלה של בתי ספר ממלכתיים לגופים פרטיים".

"תהליך זה מתייחד לא רק בכך שהרשות הציבורית היא היוזמת את ההתקשרות עם הגופים הפרטיים, אלא גם בהיקף חסר התקדם של הסמכויות המועברות לגוף הפרטי". מבחינת ההיקף החוקרים מצאו כי יותר משליש ממוסדות החינוך העל יסודיים השש שנתיים (ז' עד יב') מנוהלים כיום על ידי גופים פרטיים.

לגבי עומק החדירה, מודגש כי לא מדובר רק בניהול לוגיסטי ואדמיניסטרטיבי, אלא בכל פעולות בית הספר, כגון: פיתוח המנהלים והצוות החינוכי, תוכניות הלימודים, פרויקטים חינוכיים, מעבדות ומחשבים, מערך שיווק ויחסי ציבור, יוזמות ואירועים, חינוך חברתי, מועצות תלמידים, ייעוץ משפטי ועוד. מכל בחינה מעשית, על אף שמדובר בבתי ספר ממלכתיים, הרשת היא בעלת המאה ובעלת הדעה.

אין סיכוי לשוויון הזדמנויות

עדיין לא נערך מחקר בישראל על ההשפעות של העברת בתי הספר הממלכתיים לידיים פרטיות, אולם החוקרים מאירים כמה מהאתגרים. למשל, סוגיות משפטיות הנובעות מכך שהמורים הם עובדי מדינה וכפופים לחובות ולאתיקה של עובדי ציבור, בעוד המנהלים שלהם ברשת עובדים בעמותות פרטיות, ואינם כפופים לאותם כללים.

סוגיות נוספות הן:

אי שוויון בין בתי ספר בתוך הרשות: ייתכן שברשות אחת יהיו בתי ספר שעברו לידי רשתות פרטיות שונות, לצד בתי ספר שנותרו בניהול הרשות. במצב זה לא ניתן להבטיח שהתקצוב פר תלמיד יהיה זהה בכל בתי הספר. לרשתות שונות יש יכולות שונות לגייס משאבים נוספים, ובדרך כלל יותר מאשר היכולת של הרשות.

אי שוויון בין רשויות: ניתן להניח שלרשתות תהיה מוטיבציה להציע תנאים משופרים בעת התקשרות עם רשות חזקה שלה כמה בתי ספר, בהשוואה לרשות חלשה או קטנה, שמעבירה לידיה רק בית ספר אחד. גם כאן לא ניתן להבטיח שוויון בקצוב בין בתי ספר (גם באותה רשת) ברשויות שונות.

וראוי להזכיר גם את הפיקוח הנוסף. בית ספר רגיל נתון לפיקוח כפול: של משרד החינוך (באמצעות המחוזות) ושל השלטון המקומי (באמצעות אגף החינוך ברשות). לבתי ספר שמועברים לרשתות נוסף גורם פיקוח שלישי (בעלי תפקידים ברשת), אשר מגביר את הסרבול הבירוקרטי הקיים גם כך, ומוסיף תקורה גבוהה, לטובת השכר של בעלי תפקידים כפולים ומשולשים.

ההפרטה זולגת לחטיבות הביניים וליסודיים

עוד מוזכר במאמר כי לא מדובר רק בהעברת האחריות על בתי ספר תיכוניים, אלא מתרחשת זליגה כלפי מטה, אל חטיבות הביניים ובתי ספר יסודיים.

בתי ספר תיכוניים נוסדו עוד לפני הקמת המדינה על ידי התארגנויות פרטיות, ארגונים פילנטרופיים ורשויות מקומיות (הגדולות והעשירות יחסית). כל לימודי התיכון היו פרטיים, והורי התלמידים שילמו שכר לימוד.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

חטאה של מדינת ישראל, שבעת הסדרת החינוך הממלכתי בשנות ה-50 היא התעלמה מהחינוך התיכוני. כך למשל העיד דינור: "המדינה אינה רואה עצמה אחראית לקיומם של בתי הספר התיכוניים, הם אינם כפופים לסמכותה והיא אינה משקיעה בהם כראוי".

כך גם העיד אבא אבן, שר החינוך ב-1962: "אין בידי הממשלה להלכה או למעשה שום מעמד ביוזמת הקמתם של בתי ספר על-יסודיים. […] יותר ויותר הורים משתכנעים כי חינוך תיכון משובח אפשר להשיג רק בערים הגדולות ויש נהירה מערי הפיתוח לערים בחיפוש אחר חינוך על-יסודי".

התיכונים נותרו אם כך במעמד פרטי (מוכר שאינו רשמי), והמדינה מעבירה לבעלויות על בתי הספר את התקציב להפעלתם. הזליגה לחטיבות הביניים נוצרה בעקבות הרפורמה של שנת 1968, והקמתם של בתי ספר שש שנתיים. במוסדות אלה, כיתות ז'-ח' הן ממלכתיות רשמיות בבעלות המדינה, בעוד הכיתות העליונות הם "מוכרות שאינן רשמיות" בבעלות פרטית.

במקום שבו היה ניתן להלאים את התיכונים, בחר משרד החינוך את הכיוון ההפוך. ב-2016 התיר משרד החינוך לרשויות להעביר את חטיבות הביניים לידי הרשתות הפרטיות, "כאשר גוף זוכה במסגרת מכרז בבעלות על החטיבה העליונה".

נדגיש כי הזכיין מקבל את החטיבה, אולם המורים נותרים עובדי מדינה – בעוד מורי התיכון הם עובדי הבעלות על בית הספר.

מכאן כמובן שקצרה הדרך גם להעברת בתי ספר יסודיים ממלכתיים לרשתות פרטיות. למשל באתר של רשת נעם צביה נכתב במפורש: "רשת החינוך מונה כיום 68 בתי ספר יסודיים ותיכוניים" (כותבי המאמר מציינים כי מדובר ב-31 בתי ספר יסודיים). וכך גם באתר של רשת אמית: "ברשת יותר מ-106 בתי חינוך ברחבי הארץ, בתי ספר יסודיים, תיכוניים, מכללות, ישיבות, אולפנות ומכינות" (ההדגשות שלי, אוחזר בעת כתיבת המאמר).

בתי ספר ממלכתיים – מהות ולא רק תכלית

החוקרים בן שחר ורייכמן מסכמים את מאמרם במילים אלה: "אם לשפוט על פי פעולותיו של משרד החינוך, הרי שלצד חולשה פוליטית וביצועית המקשה על המשרד לממש את יעדיו ולקדם מדיניות חינוך ראויה, המנהיגות החינוכית סובלת גם מחוסר בהירות ביחס למהות תפקידו ומטרותיו של החינוך הציבורי בישראל במאה ה-21".

כדי לקיים דיון עדכני על תפקידו ומטרותיו של החינוך הממלכתי, ראוי לזכור כי לא מדובר רק בארגון ממלכתי תכליתי. אני נעזר במאמרה של פרופ' אורית איכילוב: "מהות האחריות הציבורית לחינוך" (בתוך: הפרטה ומסחור בחינוך הציבורי בישראל, רמות 2010).

בתי הספר הציבוריים, כך מוסבר, הוקמו "כדי להשיג תכליות חברתיות שמוסדות חינוך פרטיים אינם מחויבים להן". בין השאר: הכשרת הדור הצעיר, השכלה ופתיחת אופקים רחבים, קידום שוויון חברתי, ומימוש זכותם של כל הילדות והילדים לחינוך.

אולם מעבר לתכלית, הראויה לעצמה, יש גם מהות: "הזכות לחינוך היא אחת מזכויות האדם, ובפרט זכויות הילד, ואינה בגדר שירות ציבורי בעל אופי פילנתרופי שניתן להעניקו או לבטל את הענקתו." מכאן, שאי אפשר להצדיק הפרטה בכך שמערכת החינוך אינה יעילה מספיק (מבחינה תקציבית) או שאינה משיגה מספיק (מבחינת הישגים לימודיים).

אם אכן המערכת היא תת משיגה ותת יעילה, יש לשקוד על דרכים לעשותה יעילה יותר ומשיגה יותר. אולם האחריות על החינוך מוטלת במדינה המודרנית על השלטון, ויש לראות "אחריות זו כחלק מן הליבה של ריבונות שלטונית".

כל עוד אנחנו חפצי קדמה חברתית במדינה ריבונית, אין למדינה או למי מתושביה את הזכות להפקיע את האחריות לחינוך מידי המדינה, ולהעבירה לידיים פרטיות.