על טיפשות, בולשיט ורוע; לקראת שתי מערכות בחירות
מחקרים מראים ששלושה מרכיבים מאפיינים את מוקדי הכוח ואת מי שמאפשר להם לפעול. איך הגענו לכאן והאם יש מה לעשות?
הבחירות הן בבחינת הזדמנות בלתי חוזרת ל"טיפש הקטן" לעשות מעשה סכלות בעל משמעות. טראמפ ונתניהו על שלט חוצות בתל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
בשבועות הקרובים יתקיימו בחירות בישראל ובארה"ב. למרות ההבדלים בין המדינות – בגודל האוכלוסייה ובהרכבה ובאתגרים הניצבים בפני מקבלי ההחלטות – קשה שלא להבחין בקווי הדמיון. בשתיהן שוררת תחושה שהשליטה אובדת ושהסדר הולך ומתפרק.
בשתי המדינות האזרחים בסחרור עמוק: מתקשים להבין את המציאות על תפניותיה המהירות ומאבדים יכולת לתכנן את עתידם כדי להגשים את מטרותיהם. בשתיהן התקשורת מוצפת בפרשנויות "מומחים", אך גם המעטים שבהם שמנסים לעשות זאת מתקשים לתת לקוראים, למאזינים או לצופים נקודות אחיזה להבנת התהליכים המתרחשים לנגד עיניהם. להפך, ריבוי ההסברים מחזק את המבוכה ואת חוסר הוודאות.
במאמר זה אנסה לתאר שלושה מרכיבים שיכולים לספק מסגרת להבנת התהליכים המתרחשים במוקדי הכוח בארה"ב ובישראל – טיפשות, בולשיט ורוע – ולהצביע על דרך למנוע התמוטטות מוחלטת של המוסדות שנבנו כדי להגן על שלום העולם ועל רווחת תושביו.
טיפשות
ב-1988 התפרסם באיטליה ספר רזה פרי עטו של קרלו צ'יפולה, פרופסור להיסטוריה של הכלכלה מאוניברסיטת ברקלי, שכותרו "החוקים הבסיסיים של הטיפשות האנושית". הספר תורגם ל-20 שפות וזכה לתפוצה של כחצי מיליון עותקים. נאסים טאלב, סטטיסטיקאי ואנליסט בעל מוניטין מאוניברסיטת ניו יורק (הוגה תיאוריית "הברבור השחור"), סיכם את התרשמותו מהספר בשתי מילים: "ספר מופת".
אדם טיפש, לפי צ'יפולה, הוא מי שגורם הפסד (אובדן) לאדם אחר או לקבוצת אנשים כאשר הוא עצמו אינו מרוויח מכך ואף עלול להינזק; או מי שהתועלת שהוא מפיק זעומה ביחס לנזק שהוא משית על אחרים (לדוגמה, אדם שהורג אדם אחר או כמה אנשים כדי להרוויח 50 דולר). אך מעבר להגדרה, הנראית כפישוט יתר של תופעה נפוצה, תרומתו העיקרית של הספר היא בתובנות המבוססות על תצפיות שנמשכו שנים.
לפי צ'יפולה, טיפשים יישארו תמיד טיפשים, בעוד האינטליגנטים, חסרי הישע והבנדיטים עוברים מקבוצה אחת לאחרת בהתאם לנסיבות; מספר הטיפשים גדול בהרבה משאנו משערים; הטיפשות אינה תלויה בגיל, במין, בהשכלה, במקצוע או במעמד כלכלי – נמצא שיעור דומה של טיפשים בקרב עובדי הצווארון הכחול, בקרב אקדמאים ובקרב שופטי בית המשפט העליון. צ'יפולה קובע בפסקנות כי אין כל סיכוי לשכנע טיפשים לשנות את עמדותיהם האידיאולוגיות; כל ניסיון כזה עלול אך לחזק את אמונתם בעמדותיהם הבסיסיות.
פוטנציאל הנזק של הטיפש תלוי בשלושה גורמים עיקריים: מידת טיפשותו, מעמדו בהיררכיה החברתית והנסיבות החברתיות בזמן ובמקום שבהם הוא פועל.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, האיש החזק בעולם על פי הקלישאה המקובלת, עשה בשנה וחצי שחלפו שני מעשי סכלות קולוסליים: הטלת מכסים על מדינות רבות בעולם והמלחמה באיראן. בשני המקרים ניתן היה לשער מראש שייגרמו נזקים כבדים: קורבנות מיותרים ופגיעה קשה בכלכלה העולמית.
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, העומד בראש מדינה שלמרות קוטנה היא מעצמה אזורית, לא ויתר אף הוא על האפשרות לחולל נזק אשר בצידו תועלת מוגבלת מאוד לאחרים: המהפכה המשפטית על השלכותיה החמורות – הקרעים העמוקים בחברה ופירוק הלכידות החיונית ליכולת העמידה של ישראל; המימון השוטף של חמאס, שאפשר לו לבנות כוח צבאי; מניעת הסיכוי להסדר בר-קיימא עם מדינות האזור; וניהול מלחמת ההשמדה בעזה.
צ'יפולה מתייחס בספרו לשאלת המפתח: כיצד מצליחים אנשים שמעשי הטיפשות שלהם מסבים נזק כה גדול לרבים כל כך להגיע לעמדות כוח במדינות דמוקרטיות ולהתבצר בהן במשך שנים רבות? כיוון שבקרב המצביעים בבחירות דמוקרטיות יש, לפי צ'יפולה, שיעור גבוה וקבוע של טיפשים, הבחירות הן בבחינת הזדמנות ל"טיפש הקטן" לעשות מעשה סכלות בעל משמעות – לבחור ב"טיפש הגדול", וכך להזיק לכל אלה שאינם טיפשים. הקריאות "רק ביבי" וכובעי MAGA בקהל המריע בעצרות של טראמפ הם סימן בולט לטיפשות ההמון.
בולשיט
חיבור רזה אחר, "על בולשיט", מאת הארי פרנקפורט, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת פרינסטון, שנכתב כמאמר ב-1986 ויצא לאור כספר ב-2005, היה לרב-מכר ותורגם ל-32 שפות. השפעתו והרלוונטיות שלו רק גדלו עם הזמן.
המְשַטֶה (bullshitter), כותב פרנקפורט, שונה מהותית מהשקרן; גם המשטה וגם השקרן יוצרים מצג מטעה וטוענים שהם דוברי אמת. אך בעוד השקרן יודע את האמת ועושה כמיטב יכולתו להרחיק את הקהל שלו ממנה לצרכיו האישיים, המשטה אדיש לאמת, ולעיתים קרובות אף אינו יודע מהי. לפיכך, אין בעיניו חשיבות לשאלה אם אמר דבר אמת או דבר שקר. המשטה שולף מנרתיקו דברי הבל או בודה עובדות, ובלבד שאלו ישרתו את מטרתו.
"בודקי העובדות" מנסים לתעד ולמנות את השקרים שפולטים טראמפ ונתניהו, ולעיתים אף מעמתים אותם עם ראיות מתועדות הסותרות לחלוטין את דבריהם. אך זוהי משימה חסרת תוחלת. שני המנהיגים משטים בציבור מעצם טיבם ואדישים לגילוי השקרים. בהתמדה ובנחישות הצליחו להנחיל לחלקים גדולים בציבור את הבולשיט כדרך חיים, ולכן דברי ההבל שלהם אינם פוגעים בהם.
כיצד מצליחים אנשים שמעשי הטיפשות שלהם מסבים נזק כה גדול לרבים כל כך להגיע לעמדות כוח במדינות דמוקרטיות? נתניהו וטראמפ צועדים קדימה (צילום קובי גדעון / פלאש90)
להלן דוגמאות אקראיות מדברי ההבל הרבים שהשמיע טראמפ במהלך השנים: "יש לנו גירעון מסחרי עם כמעט כל מדינה בעולם" (האמת: לארה"ב עודף מסחרי עם יותר ממאה מדינות בעולם); "יש לנו טילים שיכולים לנטרל 97% משיגורי הטילים. אם אנו שולחים שני מיירטים אנו ניירט את כל הטילים שנשלחו לעברנו" (האמת: המיירטים מסוגלים ליירט 60% מהשיגורים); מ-2020 ועד היום טוען טראמפ כי תוצאות הבחירות שבהן נבחר ג'ו ביידן זויפו, אף שאין בדל של הוכחה התומכת בטענה זו; הוא הציע טיפול בקורונה באמצעות הזרקת אקונומיקה.
בין דברי ההבל של נתניהו: הטענה שהמופתי חאג' אמין אל-חוסייני הוא ששכנע את אדולף היטלר להשמיד את היהודים; "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי"; חמאס הוא נכס; חמאס מורתע. דברי ההבל של נתניהו קיצוניים לעיתים קרובות עד כדי כך, שאין צורך אפילו לציין מהי האמת.
רוע
ב-2002 פרסם ג'יימס וולר, חוקר שואה וג'נוסייד מאוניברסיטת קונטיקט, את ספרו "Becoming Evil: How Ordinary People Commit Genocide and Mass Killing". בספר הוא פורש סינתזה מודרנית של שלוש התיאוריות המרכזיות על הרוע: האידיאולוגית, הבנאלית והנסיבתית.
וולר מחלק את הרעים לשלוש קבוצות, על פי מקומם בהיררכיה. ברמה הגבוהה נמצאים הארכיטקטים, שפועלים על בסיס אידיאולוגיות קיצוניות והשקפות עולם גזעניות. ברמת הביניים המנהלים – טכנוקרטים שמאפשרים את מימוש המדיניות, מונעים משאיפות לקידום הקריירה האישית ופועלים בשגרה אדמיניסטרטיבית. ברמה הנמוכה נמצאים המבצעים הישירים, שפועלים בעיקר בתגובה ללחץ חברתי ומתעלמים מכל העומד בדרכם לביצוע המשימה – לרבות נורמות אנושיות בסיסיות.
הרוע בישראל מיוצג על ידי הג'נוסייד המתרחש בעזה.
ברמה הגבוהה נמצאת ממשלה המונעת מחזון משיחי ומאידיאולוגיה של עליונות יהודית. ברמת הביניים הטכנוקרטים משלבים אמצעים מתקדמים, כמו בינה מלאכותית, בשגרת פעילות, תוך פסיחה על ההשלכות שיש לפעילות זו. ברמה הנמוכה המבצעים בפועל – מאחורי המסכים, במטוסי הקרב ובשדה הקרב – משקיעים את כל מרצם ויכולתם בהשגת המטרות: השמדת האחר ואלה שבסביבתו.
הרוע בארה"ב מיוצג על ידי מדיניות ההגירה.
ברמה הגבוהה פועלים הנשיא ועוזריו בשם אידיאולוגיה גזענית המקדשת את העליונות הלבנה. ברמת הביניים מנהלים מנסחים מאחורי שולחנות כתיבה את השפה, החוקים והאמצעים למימוש מדיניות ההגירה – למשל הצגת חשודים כ"שוהים בלתי חוקיים" ודה-הומניזציה שלהם; הקמת מחנות מעצר שבהם ניתן לשלול זכויות חוקתיות סטנדרטיות; וקביעת מכסות הגירה ופיקוח עליהן. ברמה הנמוכה הסוכנים מתרגמים את ההוראות המינהליות לפעולות בשטח: אורבים לחשודים בכל מקום (לדוגמה, בפשיטות במקומות עבודה); עוצרים אותם תוך הסתרת זהותם; מפרידים משפחות ומחזיקים אנשים במעצר ממושך בתנאים קשים – וכל זאת תחת כסות של שגרה ביורוקרטית של משרתי ציבור האוכפים את החוק.
זו הכלכלה, טיפש
לכאורה, נראה שאנו בדרך ללא מוצא: הטיפשים הקטנים בוחרים בטיפשים הגדולים, שמאמצים את הבולשיט כדרך חיים ומאפשרים לאידיאולוגים אכזריים להפעיל מנגנון של רוע כשגרה ביורוקרטית. בהתאם לנסיבות משתנים עוצמת טיפשותם של השליטים ואופיו של מנגנון הרוע שמכתיבה האידיאולוגיה של המאפשרים להם (דמויות כמו היינריך הימלר, סטיבן מילר, בצלאל סמוטריץ'). אבל שתי מערכות בחירות שהתקיימו באחרונה בארה"ב ובהונגריה מלמדות שאפשר להיחלץ ממעגל הקסמים הזה ולבחור מנהיגים אינטליגנטים הפועלים להביא תועלת לבוחריהם.
למרות ההבדלים הרבים בהשקפותיהם, בזהותם ובאידיאולוגיה שלהם ושל בוחריהם, ניהלו זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק, ופטר מגיאר, ראש ממשלת הונגריה, מסעות בחירות המבוססים על אסטרטגיה דומה – שאפשרה להם לשבש סדר פוליטי שנראה דטרמיניסטי ולזכות בבחירות. אך את זכות הראשונים על האסטרטגיה הזו יש לתת לביל קלינטון.
השתית את הפלטפורמה על מסר המתכנס לקיום בכבוד. נאום הניצחון של ראש עיריית ניו יורק הנבחר, זוהרן ממדאני, ב-4 בנובמבר 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)
ב-1992 אימץ קלינטון את סיסמת הבחירות שטבע עוזרו הקרוב ג'יימס קרביל, "זו הכלכלה, טיפש". במסע הבחירות שלו נגד בוש האב הוא התמקד בחרדות הכלכליות של מעמד הביניים, ובהן עלות שירותי הבריאות והביטחון התעסוקתי, והסיט את תשומת הלב מהצלחותיו של יריבו במדיניות החוץ.
מגיאר בנה את המומנטום של המפלגה שהקים, טיסה (TISZA), סביב הקשיים הכלכליים היומיומיים של האזרח הפשוט – אינפלציה גבוהה, קיפאון בשכר, ירידה באיכות השירותים הציבוריים ועלייה ביוקר המחיה. הוא נמנע מלעסוק במלחמת התרבות בין שמאל לימין, והדגיש את הקשר בין המצוקות הקיומיות של האדם הממוצע ובין השחיתות הממשלתית.
ממדאני השתית את הפלטפורמה שלו על מסר חוזר המתכנס למילה affordability – נגישות כלכלית, קיום בכבוד. הוא הבטיח ייצוב של שכר הדירה, הורדת דמי הנסיעה בתחבורה הציבורית ועלויות אחזקת הבית, תוך התייחסות מינימלית לנטיות פוליטיות ותרבותיות.
שלושת הפוליטיקאים האלה השקיעו מאמץ רב כדי לקיים מגע ישיר עם הבוחרים ולעקוף את התקשורת, שאותה זיהו כמתווכת לא הוגנת של המסרים שרצו להעביר.
בעקבות הצלחתו של ממדאני, מועמדים דמוקרטים רבים בארה"ב מאמצים את אסטרטגיית מסע הבחירות שלו. על אף הקשיים הרבים שמערים הממשל על קיום בחירות תקינות, הסקרים מעודדים מבחינתם.
לעומת זאת, בישראל, העוברת משברים קשים כמעט בכל תחום, הכול עומד על מקומו; הזמן כאילו עצר מלכת. לאופוזיציה אין אסטרטגיה מוסכמת, נתניהו קובע את סדר היום, התקשורת מגויסת וספק אם יתחלף השלטון. יתרה מזאת, גם אם יתרחשו חילופי אישים בשלטון, ספק אם בקרב מתנגדי השלטון יש מי שמסוגל או רוצה ללחוץ על הבלמים.
ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני, החוקר את יחסי הגומלין בין רפואה, מדע וחברה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
