בורקה, נווה מדבר מאבן בין מטעי זיתים

אנחנו נכנסים לכפר בורקה מכיוון דרום, מגיעים אליו מסבסטיה, העיירה העתיקה בת כעשרת אלפים השנים, ביתן של תרבויות מתחלפות רבות. אנחנו עוזבים את ההריסות ואת העירייה המודרנית עם העבר וההווה שלה, ונכנסים לבורקה הסמוך כל כך. הטיפוס במעלה הגבעה מאיץ את הנשימות שלנו ומשאיר אותנו ללא מלים. כמה ילדים מקבלים את פנינו עם מבטים סקרניים ואנחנו צועדים לעבר מרכז הכפר, שם מחכה לנו סיף.

בתים מודרניים, הבנויים מאבן לבנה וחלונות זכוכית עם מסגרת אלומיניום, לצד בתי לבנים ובתי אבן ישנים שצלפים גדלים על קירותיהם. הכפר בורקה מקבל אותך לתוכו, השמש עומדת לשקוע, ריח האביב ממלא את האוויר. היה זה בתחילת מרץ, ירוק בכל מקום. הכפר נמצא בין מטעי זיתים, כמו נווה מדבר מאבן.

אנחנו מגיעים למארח שאותו מעולם לא פגשנו. היום שלנו מסתיים כאן ומראש תיאמנו שהות בכפר. קבלת הפנים חמה, כאילו שהיינו בני משפחה ששבים מהגלות. חשתי כזה חיבוק חם רק ממשפחתי, אחרי שש שנים שבהם גרתי בחו"ל. הרגשתי בבית.

מרכז בורקה מגגו של אבו-סיף (בסאם אלמוהור)

אבו-סיף, איש קומפקטי ומשופם, בעל שיער ועוד כהים, עם סיגריה דולקת תמיד ביד, מוביל אותנו בשלווה לסלון המרווח שלו המרוהט בפשטות. אנחנו מדברים על הרבה דברים – החיים בכפר, עבודות הצביעה שלהם ברמאללה ובמקומות אחרים והמסע הרגלי בן 12 הימים שאנו עורכים לאורך פלסטין.

הטיול הוא עם פול סלופק, עיתונאי אמריקאי, מעט משוגע, שמשחזר את ההגירה אנושית של אבותינו הקדמונים, במסע אפי של 33 אלף ק"מ ברגל שיימשך שבע שנים. המסע החל 18 חודשים לפני כן באתיופיה, ויסתיים בארץ האש בצ'ילה ב-2020.

אני אחראי על הדיבורים, פול על הדד-ליין – הוא היה צריך לסיים לשלוח משהו לעורכים שלו ב"נשיונל ג'אוגרפיק", והוא צריך זמן לעצמו. הוא לא מדבר ערבית ולכן הוא משוחרר. אני מספר את הסיפור של "הליכת היציאה מגן עדן" (Out of Eden Walk), הפרויקט של פול, ועונה לכל השאלות. אני עייף, אבל החום שהמארחים מרעיפים משכיח מאיתנו את ההליכה בת 25 הקילומטרים שעברנו היום.

בורקה הוא כמו כל הכפרים הפלסטינים, עם בתים מפוזרים בכל הכפר, ישנים וחדשים, גידול טבעי של הכפר, פשוט אך יפהפה, ללא המערכות המסובכות של היום. מה אנחנו צריכים תכנון נוקשה? הגידול הטבעי הוא כאוטי, לכן הוא נקרא "טבעי", כמו דשא בר שצומח בכל מקום.

בנוי כמו אתר ארכיאולוגי. בית אבו-סיף (בסאם אלמוהור)

אבו-סיף גר בכיכר המרכזית של הכפר. הבית בן שתי הקומות שלו מצחיק – עם התוספות הטבעיות שלו. הוא החל כבית אבן של שני חדרים והתרחב במשך הזמן עם לבנים ועבודות בנייה נוספות בקומה העליונה. הבית שלו הוא כמו אתר ארכיאולוגי: בכל עידן נוסף חדר או שניים.

"כולם מוזמנים לבית שלנו, אנחנו גרים במרכז הכפר, יש לילות שבהם יש לנו 50-60 נשים שעומדות על הגג, צופות במסיבת החתונה לגברים-בלבד שמתרחשת למטה בכיכר", מספר אבו-סיף בגאווה. "באות נשים מהכפר ומחוצה לו – ביזאריה, בית אימרין, עסירה, סבסטיה, נקורה, ראמין". פעם שימש הכפר כשוק מרכזי עבור כל הכפרים מסביב, נזכר אבו-סיף, ובמיוחד בזמן מסיק הזיתים. היו בו חמישה בתי בד לזיתים עד לשנות השמונים, אז הם הוחלפו בחדשים.

אבל לאבו-סיף אין אדמות בכפר. 15 הדונמים שלו נמצאים מעל הכפר, בתוך מה שהיה פעם ההתנחלות חומש, שפונתה ב-2005. למרבה האירוניה, האדמות מעולם לא הוחזרו לבעליהן. מתנחלים בודדים שומרים על הגבעה יום וליל ומאיימים על מי שמנסה להגיע אליה. "להשיג גבול".

אנחנו מתעוררים מוקדם לריח של תה עם מרווה. אבו-סיף הכין את ארוחת הבוקר: מרמלדה, לבנה, ביצים, זיתים, שמן זית, זעתר עם סומסום, תה, לחם. אנחנו מטפסים על הגבעה שבין הר אבו יזיד וחומש הלא-לגמרי-מפונה. במעלה הגבעה יש צל של דבר-מה הולך על שתיים, במקביל אלינו, מתבונן בנו. אנחנו עוזבים את "גבול" חומש ופונים לא-פנדקומיה. המסע נמשך.

תרגמה מאנגלית: יעל שטיין

ארוחת בוקר עם סיף ואבו-סיף (בסאם אלמוהור)

> ללכת את פלסטין: סדרת סיפורי הדרכים של בסאם אלמוהור