newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ללכת את פלסטין: מחוויותיו של מדריך טיולים

רק כשאני הולך בשבילי פלסטין אני מרגיש שהאדמה השסועה והמתכווצת הזאת היא רחבת מימדים, אבל משום מה הפלסטינים הפסיקו ללכת, להסתובב, ואני תוהה מדוע. חלק ראשון בסדרה

מאת:

אני הולך כי הארץ שלי קטנה, ונהיית יותר קטנה, מתכווצת ונעלמת. היא נחלקת ליותר ויותר חתיכות, מתפזרת, לא מחוברת, או מחוברת על ידי מזדרונות צרים.

אני הולך כדי לעשות אותה גדולה; אני הולך בעמקים ובקניונים כדי להרגיש שהאדמה ענקית מסביבי. אני הולך כדי לגרום לארץ שלי להיראות עצומה, רחבה. אני הולך כדי שאוכל לבלות שבועות בלחצות אותה, אני הולך כדי לקחת תמונות, להריח אוויר צח, להשתזף, להרגיש חופשי, למתוח את שריריי, להרגיע את האוזניים, להקשיב לצלילי הטבע. אני הולך כדי להרגיש שכל הארץ היא המרפסת שלי. כשאני הולך, פלסטין היא יבשת בשבילי.

אני הולך גם בשביל כושר. אבל, אלליי, כיום אפילו בדואים כבר הפסיקו ללכת. רק הרועים שלהם הולכים. לאחרונה חציתי את פלסטין ופגשתי רק שני רועים, שני ילדים שקטפו זעתר, וקומץ מטיילים.

יש פרחים שבני חלוף הם (צילום: בסאם אלמוהור)

יש פרחים שבני חלוף הם (צילום: בסאם אלמוהור)

כולם נוסעים. יש שירות מוניות בכל כפר. אישה מזמינה מונית כדי לבקר חברה ברחוב הבא. כמה גדול הכפר? לא גדול.

יש מעט מאוד שבילי טיול בפלסטין. רוב השבילים הטבעיים היפהפיים הופכים לכבישים, מורחבים בפראות על ידי בולדוזרים, חוצים מטעי זיתים והורסים בתי גידול טבעיים. מכוניות ה"משטוב" שלנו חייבות לנסוע (מכוניות ישנות שלא עומדות בתקנים, י.ש.). "כיום אני יכול להישאר יותר, אפילו לאחר החשיכה, בחווה שלי", אומר מחמוד מכפר ג'מאלה, בזמן שהוא מתניע את הטנדר הישן שלו. החמור שלו יצא לפנסיה, חוזר לשימוש רק כשחסר דיזל בטנדר או בטריה.

יש מעט מאוד אנשים ברחובות, או יושבים על מפתן הדלת, על המרפסות שלהם, בפינה של סמטא, לוגמים תה, קפה, או שותים קוקה קולה מבקבוק זכוכית. יש מעט מאוד בתי קפה בכפרים, לא עוד כסאות קטנים מעץ, ולא עוד עבאס, איש הקפה שלנו. הוא מת. אני עדיין זוכר אותו עם הסינר הכחול שלו, הפרצוף שלעולם לא מחייך, מגיש לגברים המבוגרים את קפה הערביקה השחור שלהם בזמן שהוא משחק טרניב (משחק קלפים, י.ש.). זה עידן האינטרנט. מה שאנחנו קוראים "חברתי" משתלט. אתה פוגש אנשים, מחליף כמה מילים, והשאלה הראשונה שהם ישאלו אותך היא "יש לך פייס?" כן, יש לי פייס, יש לי פנים, ולשון, ואני מדבר ערבית, ולמעשה אני נראה טוב, ויכול לספר לך מלא סיפורים, בבקשה שב איתי ועזוב את ה"סמארט-משהו" הזה בצד. לא רק שהפסקנו ללכת, הפסקנו לדבר. מה שפול סלופק קורא לו "מוח אוטו", אני קורא לו "מוח סלולרי".

מה העניין? למה אנשים הפסיקו ללכת? זה כל כך קשה ללכת? זה מסוכן? יש עוצר? או שזה בגלל המתנחלים שמסתובבים מסביבנו, חותכים את הכבישים והעמקים שלנו, מפחידים את הילדים שלנו, ואנחנו חייבים להיזהר בכל דרך לא להוציא את הראש שלנו החוצה מהחלונות, או לדרוך בטריטוריה שלהם? למה הפסקנו ללכת?

כן, האמת אפלה. ללכת בפלסטין זה הרגל מסוכן. ותודות לגוגל מפות, עכשיו אני רואה איפה עוברים הגבולות של ההתנחלויות היהודיות, אני מצייר את הנתיב שלי על המפה הווירטואלית, שומר אותו לקובץ kml, אז משתמש באתר חינם להמיר את הקובץ ל-gpx ומעלה לאייפון שלי. הופה! אני בטוח. עכשיו אני יכול להיוועץ באייפון שלי איפה ההתנחלות הכי קרובה, ואיפה הגבול שלה מתחיל, כדי להימנע ממנה. אני מודה לכל יישות מטאפיזית בכל פעם שאני מחזיר את הקבוצה שלי בשלום ל"בית הגידול הטבעי" שלהם.

משקיפים על ערפל (בסאם אלמוהור)

משקיפים על ערפל (בסאם אלמוהור)

אבל, בואנה! אתה לא באמת צריך ג'י.פי.אס איתך כשאתה מטייל, זה מגוחך. המקום הזה כל כך קטן, שאתה יכול לעמוד על נקודת תצפית, להסתכל סביב, וממש לגעת בכפרים, בחוות, בעמקים, בעיר הירדנית הקטנה שונה, במגדלים של תל אביב, בגגות האדומים של ההתנחלויות. הו, לא, לא אלה, הם ישרפו אותך, החלק הזה הוא אפל בשבילנו; אנחנו נכנסים לשם רק אם אנחנו פועלים שמתקנים את החלונות שלהם ובונים את יחידות הדיור שלהם.

ללכת זה גם מסוכן כשאנחנו רוצים שזה יהיה. למה אנשים חושבים שאני מתנחל יהודי בכל פעם שאני עובר ליד כפר פלסטיני? למה הם אומרים לי בעברית "שלום", "מאיפה אתם", "רוצה מים?", כל פעם שאני עובר ליד קבוצה שלהם? למה רועה צאן ובנו בורחים עם 85 הכבשים שלהם בגבעה מעל הכפר פנדקומיאה? האם זה בגלל הדו-קיום השליו שלנו? האם זה בגלל המתנחל, שנראה כמוני, נושא תיק גב, לובש "North Face" ומצלמת קנון גדולה? אבל אני לא נושא אקדח על הירך שלי.

למה ללכת זה כואב? בגלל השלפוחיות על הרגל? צריבת השמש? אולי זה קשה כי צריך לטפס, "פלסטין" שלנו היא הררית, על כל נתיב שהולך למטה, יש אחד למעלה שמחכה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגום: יעל שטיין

> ללכת את פלסטין: סדרת סיפורי הדרכים של בסאם אלמוהור

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf