newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קול מוזר קורא במדבר: מסע קטן בקאסר אל-יהוד

500 מילים ושלוש תמונות ממקום אחד, והפעם: אתר הטבילה על הירדן. אטרקציה ממוסדת מתוך סרט של פליני

מאת:

מהו המקום המוזר ביותר בעולם? תלוי איך מגדירים "מוזר". באנגלית מבחינים בין strange (פשוט מוזר) לבין weird (מוזר באופן מטריד) bizarre (ביזארי) והמילה החביבה עלי eerie (מוזר כמו זחל של פרפר לא מוכר שפוסע בחרישיות על פני שולחן מלא במכתבי אהבה שהמילה "אני" מחוקה בכולם, בשעת ערביים מנומנמת שלאחר רצח).

אם יש מקום שהוא "eerie" במרחב הממילא הזוי שבין הירדן לים, הרי הוא צמוד לירדן ממש. בתמונה שלהלן נראות תיירות מנופפות לשלום באתר המכונה "קאסר אל-יהוד" (טירת היהודים, בערבית). הן יושבות בממלכת ירדן, ואילו התמונה צולמה מהגדה המערבית של הנהר, שבשליטת ישראל.

meko

לפני שנתיים החלה ישראל לאפשר גישה לנהר ממזרח ליריחו, כשזיהתה שתיירים רבים עוברים לממלכה, כדי לפקוד את המקום בו נטבל ישו, על פי המסורת. כביש כבר הוביל אל הנהר בין שדות המוקשים, ופעם בשנה היה מתהלך בו הפטריארך היווני בראש תהלוכה. נותר רק לאפשר גישה לכל דורש, להכשיר מגרש חניה לאוטובוסים ולהציב חייל שישגיח שאיש לא מתהלך אל העבר האחר.

כן, כתבתי מתהלך. אין צורך לשחות. עומק ״הנהר״ כאן הוא כמטר בממוצע ורוחבו כחמישה (העדשה של האייפון מרחיקה). מה שסובב אותו משני עבריו הוא אחד הנופים הפחות צפויים שמציע העולם הזה. יוחנן המטביל היה, כמאמר הבשורה, "קול קורא במדבר". המדבר עודו כאן, שטוח וטרשי, והוא מוצף בכנסיות תלושות מכל עיר. עיירה או כפר. אחת מבוצרת בבטון ושלוש עטורות בכיפות זהב נוצצות. כיפת בצלצל רוסית עוטרת בנין מידות שכאילו נעקר מסנט פטרסבורג והונח כאן בעדינות.

Qasr al yahud 2

כנסיה נוספת, שלידה חונים האוטובוסים, ממוקשת לחלוטין. הקפלה הקטנה עומדת חרבה בגן מוקף חומות אבן ורדרדות, ששלטי "מוקשים הזהר" צמודים אליהם. איש לא נכנס לגן הזה מאז שנות השישים. שערי הברזל הגוהים שלו נעולים והדקלים שעמדו בו פעם הם היום גזעים מתים.

Qasr al Yahud

יופיה של הנפש הדתית הוא ביכולת לדלג על המוזרות ולקפוץ ישר למים. כמו מתפללי קבר רחל, שמתעלמים מהעובדה שהפך לבונקר בקצה פיורד צר של חומת ההפרדה, כאן טובלים צליינים לבושים בגלימות לבנות במים המעופשים, המלאים ביוב ושפכי דשנים. מהגדה מביטות בהם חניכות של בני עקיבא (כאן על פי המסורת גם נבקעו המים ובני ישראל פסעו בחרבה אל הארץ בעקבות יהושע) בעוד פרוטסטנטים אמריקאים מזמרים בליווי גיטרה. "מייקל, השט את הסירה לגדה", והיושבים על דק העץ בממלכה שמעבר משיבים להם: "הללויה".

זה בעיני הדבר הכי משונה כאן, ההד הזה, שבא מארץ אחרת, ומה שמשונה בו היא עצם היותו משונה. החייל המשגיח על הגבול לא נראה בסביבה היום, וגם מקבילו הירדני נעדר. נראה כל כך פשוט לחצות את הזרם, אבל אי אפשר. אם החייל יגיח בכל זאת, זה עלול להסתיים ביריה. קו מדומיין באמצע פלג רדוד ותודעת סכנה שומרים אותנו רחוקים. עבורי, הישראלי, שלא ניתן לו לחצות את גשר אלנבי, מצוי העבר האחר מרחק שעות רבות של נסיעה והמתנה ומאות שקלים בתשלום ויזות ומכסים. פעם היה בלתי נגיש בכלל. אולי שוב יהיה.

עוד מוזרות: הקו שבמים אינו גבול בינלאומי מוכר. ירדן לא מכירה בשליטה הישראלית בגדה והר הבית עדיין מופיע על שטרות הכסף שלה. אפילו מבחינת החוק הישראלי אני לא נמצא בישראל. אז איפה אני? לעבר איזה מקום בלתי מושג מנופפות הנשים האלה? פלסטין? שומקום? למי הן עונות הללויה? נטול תשובות, אני ממתין בחום לאכראון, משיט הנשמות, שיעביר לפחות את רוחי ברפסודתו אל מציאות סבירה יותר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf