newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע הכרה בסבל הפלסטיני נתפסת כחילול קדושת השכול?

אם נכיר בכאב ובקרבן הפלסטיני נצטרך להתמודד גם עם מימדיו המחרידים, וגם עם האחריות שלנו עליו. כשהבעת אמפתיה הופכת לעמדה חתרנית

מאת:

כותב אורח: יגאל ברונר

בקיץ 2014, בזמן סיבוב האלימות האחרון בעזה וסביבותיה, שלח פרופ׳ חנוך שיינמן מסר של עידוד לתלמידיו, ובו הכיר, אם רק ברמז, גם בסבלו של הצד השני. הבוס שלו, פרופ׳ שחר ליפשיץ, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, יצא בהודעה על פיה פגע שיינמן בערכי האוניברסיטה והבטיח לטפל בנושא "בחומרה הראויה".

בחורף 2016, כשהשדר רזי ברקאי השווה בין שכול ישראלי לשכול פלסטיני, הבוס שלו בגלי צה״ל, ירון דקל, כבר לא הסתפק בגינוי. כפסע היה בין ברקאי לבין איבוד משבצת השידור המזוהה איתו. בסופו של דבר הוארך חוזהו זמנית, אך התחנה שכרה את שרותיו של איש הימין אראל סג"ל כסוג של תרופה או כפרה. מאידך, כאשר מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך הודיע לאחרונה שיש הבדל בין שכול לשכול, הביעו השרים הממונים עליו, שעמדתם דומה, נחת מדבריו.

המסקנה המתבקשת היא שבישראל 2016, הטענה כי הסבל של הפלסטינים דומה לשלנו מביעה עמדה חתרנית שמסוכן להציג אותה בפומבי, ואילו הדבקות בעליונות הסבל הישראלי מקובלת ואף מועילה. איך הגענו למצב הזה?

> כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עליה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

אמו של סעד דוואבשה בהלווייתו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אמו של סעד דוואבשה בהלווייתו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ראשית, וזה כבר נאמר לא פעם, השכול כבר הפך לפולחן בחברה הישראלית. אמנם לא התגבשה כאן בינתיים משנה אחידה ומסודרת של קידוש המת, אבל התקבעו פולחנים, אופני דיבור והתנהגות, ומערכי חינוך שלמים שתרמו להעלאת קרבן המוות הישראלי למעלת קדושה. הניסיון להסתכל על העניין בצורה אמפתית אך מפוכחת, כתופעה אנושית-אוניברסלית ולא כמשהו מתחום הנשגב, נתפס לכן כדבר כפירה. חילול השכול.

שנית, עצם ההשוואה נותנת פתח לרעיון המוזר של קיומו של סבל כלשהו גם בצד השני. קיומו של סבל כזה יכול, חלילה, להעמיד את ישראל במצב של מי שנתבעת להזדהות, אם לא לאחריות, בניגוד מוחלט להתקרבנות הבלתי מתפשרת שלנו, שנועדה בין השאר ללהק את אויבינו במצב כתוקפן היחידי ומי שהאחריות למצב היא שלו בלבד.

הציבור בישראל מתחיל לפתח תסמינים לא רק של דת אלא של כת סגורה: הכחשה גורפת של כל סממן במציאות שסותר את הדוקטרינה של הגורו, ובמקרה הזה של עצם האפשרות שלאחר כואב. כשילד פלסטיני מת, הוריו לא בוכים. להיפך, הם שמחים, חוגגים, ורוקדים כל הדרך לבנק. סוג החשיבה הזה תואם היטב גם את השיח הפטרוני על פיו השלטון הצבאי הישראלי טוב לנתיניו, ואילו סיומו יזיק להם. אם יש דרך להכיר בסבלם, זה רק אם מקבלים את האקסיומה שגם אותו, הפלסטינים, שאינם מבינים מה טוב להם, גרמו לגמרי לבדם.

שלישית, הנכונות להכיר בסבל הפלסטיני עשויה חלילה להזכיר את מימדיו המחרידים. בכל רגע נתון ובכל סיבוב של אלימות, הקרבנות של החברה הפלסטינית קשים לאין ערוך מאלו של הישראלית. וישנם גם הקרבנות שאינם תוצאה של כדורים, פצצות, וטילים: אובדן הבית והאדמות, אובדן חופש התנועה, אובדן המעמד החוקי, אובדן הכבוד, ושאר מוראותיו של הסכסוך בן למעלה ממאה השנים, והכיבוש בן כמעט החמישים.

ההכרה בסבל הפלסטיני היא, במילים אחרות, לא רק כפירה במעמדו הנשגב של הסבל שלנו, ולא רק ערעור על העיוורון הקולקטיבי של הכת. הוא גם הכרה שיש הקשר לאלימות. ואם יש הקשר, אז אולי צרותינו הם לא התוצאה של היותם של אויבינו מוסלמים, ערבים, או טרוריסטים מלידה, אלא של יאוש עמוק ומתמשך של מי שהיו רוצים לחיות בבטחון וברווחה ממש כמונו.

ממש כמונו? סליחה. כמובן שאי אפשר להשוות.

יגאל ברונר הוא תושב ירושלים ופעיל בתעאיוש.

> זה לא הגיל, זה הכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"אין לנו לאן ללכת חוץ מאליהם. אין למשטרה הפלסטינית סמכות פה". סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

סמאח אקטש עם שניים מילדיו (צילום באדיבות המשפחה)

תחקיר: ההרוג בפוגרום חווארה נורה כנראה על ידי מתנחלים

במהלך התפרעויות המתנחלים בפברואר 2023 הותקף גם הכפר הסמוך, זעתרה, ונורה למוות סאמח אקטש. תחקיר "בצלם", שבוצע בשיתוף ארגון מומחי הסאונד Earshot, הסיק שההרוג נורה מנשק בעל קליבר קטן, שבדרך כלל אינו בשימוש חיילים. שנה אחרי, איש עדיין לא הועמד לדין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf