newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בתמונות: כך נראית מחאת האוהלים בגבול עזה כשהצבא לא יורה עליה

בימי שישי הופך אזור מאהל המחאה של תושבי עזה בדרום הרצועה לזירה קטלנית, אך במהלך השבוע הוא משמש כמוקד לפעילות ססגונית אליו מגיעות משפחות בהרכב מלא. ויש להם גם מסר לאזרחים בישראל

מאת:

גם ביום שני האחרון, כמידי יום במהלך השבוע מאז החלו צעדות השיבה, השתתפו כחמש מאות אנשים בפעילויות במחנה המחאה שהקימו תושבי חוזאעה ליד הגבול עם ישראל. מאז החלה המחאה, בכל אחר הצהרים מגיעים צעירים ומבוגרים, נשים וגברים ילדים וזקנים למחנה האוהלים שהוקם במרחק של 400 מטר מהגבול.

בימי שישי, לאחר התפילה, מצטרפים אלפים רבים להפגנות מול הגבול. אולם באמצע השבוע מתנהלת המחאה של תושבי חוזאעה בצורה שמזכירה את מחאת רוטשילד: פיקניק גדול של אוהלים, מוזיקה, הרבה מזון ושתיה, צעירים שמשחקים בכדורגל. יש גם סוחרים שמנצלים את ההתקהלות כדי להציע את מרכולתם – ממתקים ושתיה קלה, טבון לפיתות, קפה שחור על גזיות, עגלות של תוצרת חקלאית ועוד.

חאלד אל-עזאייזה, צלם ותחקירן "בצלם" בעזה הצטרף אליהם השבוע. בימי שישי האחרונים הוא רץ בינות לכדורים השורקים והצמיגים הבוערים בהפגנות. במהלך הימים בתפקידו כתחקירן ב"בצלם" הוא אוסף מידע ועדויות על הפגיעות הקטלניות במפגינים. אבל ביום שני אחר הצהרים הוא יצא להביא את המראות של המחאה האזרחית הבלתי אלימה במחנות האוהלים לאורך הגדר. התמונות שלו מדברות בעד עצמן.

"זה לא גבריות לתקוף חפים מפשע": שלט במאהל המחאה בעזה (צילום: חאלד אל עזאייזה/בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

חוזאעה הוא כפר חקלאי בדרום רצועת עזה, עם משפחות גדולות ומסורת של יציאה לטבע. על פי אל-עזאייזה, איתו שוחחנו היום, "כולם מכירים את כולם". כל תושבי הכפר, שסובלים תכופות מירי הצבא לעבר השטחים החקלאיים שלהם ובתי הכפר, לוקחים חלק במחאה.

"יש משפחות שלמות שהקימו אוהלים על שם המשפחה. ואצלנו כשאני אומר משפחה אני לא מתכוון כמו אצלכם – אמא אבא ושני ילדים", הוא אומר בצחוק, "מדובר בכל המשפחה. האוהל פתוח לכולם, והמשפחה מנהלת את שגרת יומה מתוכו. המוכתר ומנהיגי המשפחה ממש מקיימים משם פגישות ועסקים", הוא מסביר.

הם יושבים שם כל הימים האלו כדי להעביר מסר שההפגנות נמשכות בדרך לא אלימה, אומר אל עזאייזה, "להביע התנגדות להמשך המצור והעוול שאנחנו חיים בו". הוא לא מצליח להבין למה יש ישראלים שמתנגדים לדרך המחאה הזאת. "זה הרי יותר טוב ממלחמות, מפעולה צבאית", הוא אומר, "למה לאסור עלינו להפגין?". הוא מזכיר שהציבור בישראל יודע לצאת לרחובות ולהביע את דעתו כשמתקבלת החלטה שלא מוצאת חן בעיניו, "אז מדוע זה נשמע לכם מוזר שנשים וגברים וילדים עזתיים יוצאים לגבול כדי להפגין?"

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאז החלו צעדות השיבה נהרגו 32 מפגינים מתושבי עזה מאש החיילים. מעל לאלף נפצעו מירי. אבל עבור תושבי חוזאעה ירי של חיילים לעברם הוא שגרה. "בחוזאעה יש כל הזמן בעיות מול הצבא", אומר אל-עזאייזה. "החיילים יורים לעבר החקלאים ומונעים מהם לעבד את האדמות שלהם. הירי פוגע לפעמים בבתים. וזה בלי קשר להפגנות האחרונות". הוא מזכיר שרק לפני פחות חודש נהרג חקלאי מחוזאעה שנורה בזמן שהוא עבד באדמתו.

אתמול הרימו המוחים שלטים גדלים בעברית ובאנגלית שמופנים בעיקר לחיילים ומבקשים מהם לחשוב. "חייל תעמוד ותחשוב, אתה הורג תמימים" נכתב באחד מהם, בשני נכתב "זה לא גבריות לפגוע מחפים מפשע".

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf