"שותפות יהודית ערבית" היא שם קוד לסימטריה פוליטית מדומה

דו-לאומיות אינה מתחילה בהקמת מפלגה "משותפת" חדשה של יהודים וערבים, נקייה מהיסטוריה ומיחסי כוח א-סימטריים. הפגנה נגד המלחמה בעזה, ב-16 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

השיח על דו-לאומיות בישראל/פלסטין נוטה שוב ושוב להיתקע באותו מבוי סתום: דרישה לסימטריה פוליטית במציאות שאינה סימטרית. מפלגה יהודית-ערבית, או דו-לאומית, נתפסת לא פעם כמרחב "ניטרלי", כזה שבו יהודים ופלסטינים נפגשים כביכול כשווים, חולקים בהובלה, ומנסחים יחד חזון משותף. אך במציאות של אפרטהייד ומלחמת ג'נוסייד, ובמרחב הנתון לשליטה ועליונות יהודית עמוקה – פוליטית, צבאית, כלכלית ולשונית – תפיסה זו אינה רק מנותקת מהמציאות, אלא גם משעתקת את יחסי הכוח הקיימים.

דו-לאומיות במציאות כזו מחייבת מהלך פוליטי שונה לחלוטין: השתלבות ופעילות של יהודים ישראלים במסגרת מפלגות המובלות על ידי פלסטינים ופלסטיניות, למרות הסתירה לכאורה עם הקריאה לשוויון. לפחות בשלב הראשוני, זהו מהלך שמחייב אמירה פוליטית חד-משמעית מצד יהודים ישראלים: ויתור על הובלה, על מרכזיות ועל הזכות "להגדיר את המסגרת", והצטרפות למאבק על הזכויות המנוהל בידי הקבוצה הילידית המדוכאת, עד להשגת ריבונות משותפת.

זה איננו צעד של נדיבות מוסרית, אלא של אחריות פוליטית, בדומה ללבנים שבחרו להצטרף לתנועות השחורים במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה – לא כדי "לאזן" את המאבק, אלא כדי לערער מבפנים על משטר העליונות שהם עצמם בנו ונהנו ממנו. השתלבות יהודית במפלגות ערביות, או במפלגות בעלות צביון ורוב פלסטיני בהנהגה המדגישה מתן מרחב לנוכחות יהודית, דוגמת חד"ש, היא צעד שמכיר בכך שאין דו-לאומיות בלי פירוק, קרי דה-קולוניזציה, של יחסי הכוח האתנו-לאומיים. קריאה לשותפות יהודית-ערבית ולשוויון אינה יכולה להתקיים במנותק מחשבון נפש פוליטי עמוק של הקולקטיב המדכא נוכח המבנים הדכאניים שהוא יצר ומתַחזק. חשבון נפש כזה מחייב, בין היתר, ויתור על תפקיד ההובלה והמרכזיות, ונכונות לפרק את הכוח ההגמוני כתנאי להשתתפות במאבק משותף.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מכאן נובעת גם הבעייתיות באמירה הרווחת לעיתים בקרב פעילי שמאל, לרבות בחוגים רדיקליים, שלפיה יש צורך ב"מפלגה יהודית-ערבית" – זאת משום שדרושה מפלגה דו-לאומית, והמפלגות הערביות הקיימות אינן דו-לאומיות מאחר שהן מובלות בידי פלסטינים. טענה זו מתעלמת מההקשר ההיסטורי והפוליטי הקולוניאלי שבתוכו פועלות המפלגות הערביות, ומהתנאים החומריים והאלימים המעצבים את פעולתן.

אכן, המפלגות הערביות סובלות מכשלים ממשיים, מסתירות פנימיות, מאי-שוויון מגדרי ולעיתים גם מהיעדר ניסוח חד של חזון דו-לאומי. אולם זה עשרים שנה, וביתר שאת בשנים האחרונות, הן פועלות תחת תנאים של סוציו-פוליטיסייד (sociopoliticide) מתמשך: מחיקה פוליטית, אזרחית ולשונית של הציבור הפלסטיני; צמצום שיטתי של מרחב הפעולה הפרלמנטרי; דה-לגיטימציה ציבורית ומשפטית; והפיכת עצם הנוכחות הפוליטית הפלסטינית לאיום שיש לנטרל.

בתוך מציאות זו, עצם ההתעקשות על ייצוג פוליטי, על צֻמוּד, על הישרדות מוסדית והגנה על זכויות יסוד – ולעיתים אף על עצם החיים לנוכח הפשיעה הגואה – היא פעולה פוליטית רדיקלית כשלעצמה. בתנאים כאלה, המאבק נגד מחיקה והצורך בהישרדות פוליטית באים לא פעם על חשבון ניסוח חזון אידאולוגי כולל, בייחוד בשעה שבני עמם בעזה נתונים לרצח עם ועל רקע מערכת חקיקה ישראלית הולכת ומקצינה. אין מדובר בהיעדר עקרוני של תפיסה דו-לאומית, אלא באילוץ הנכפה על ידי מציאות קולוניאלית-התיישבותית אלימה.

עצם ההתעקשות על ייצוג פוליטי היא פעולה פוליטית רדיקלית. המשלחת של הרשימה המשותפת לשיחות עם כחול לבן אחרי הבחירות במרץ 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

למעשה, ניתוח היסטורי שיטתי של הפעילות הפוליטית הפלסטינית מאז 1948 מציג תמונה הפוכה מזו הרווחת בשיח הציבורי. המפלגות הערביות היו לאורך שנים הגורם המרכזי – ולעיתים היחיד – שקידם אופק פוליטי וקונספציה של דו-לאומיות, גם אם לא תמיד בשם זה. הן עשו זאת באמצעות מאבק אזרחי מתמשך, דרישות לשוויון מהותי ולא פורמלי, וחתירה לשותפות פוליטית תחת תנאים של אי-שוויון מבני במדינה קולוניאלית-התיישבותית.

חשוב מכך, פעילות זו מעולם לא נותקה ממחויבות עמוקה כלפי שאר חלקי העם הפלסטיני. גם כאשר פעלו בתוך מסגרת אזרחית-ישראלית כפויה ומצומצמת, המפלגות הערביות שמרו על זיקה פוליטית ומוסרית לבני ובנות עמם, וראו במאבקן העממי נגד הכיבוש חלק בלתי נפרד ממאבק רחב יותר לדה-קולוניזציה (גם אם לא השתמשו במונח זה), לצד ערעור מתמשך על ההגמוניה האתנו-לאומית של המדינה היהודית. בכך הן מגלמות תפיסה של אחריות פוליטית קולקטיבית החורגת מהאזרחות הישראלית הקולוניאלית-התיישבותית, ומסרבת להצטמצם לגבולות שהמשטר הקולוניאלי מבקש לכפות.

דו-לאומיות, אם כן, אינה מתחילה בהקמת מפלגה "משותפת" חדשה של יהודים וערבים, נקייה מהיסטוריה ומיחסי כוח א-סימטריים. היא מתחילה בבחירה פוליטית לא נוחה: הכרה בכך שהמרחב אינו ניטרלי, שההובלה אינה יכולה להיות סימטרית, ושמי שנהנה מעליונות מבנית חייב לבחור להצטרף – לא להוביל. כל דבר אחר הוא לא דו-לאומיות, אלא גרסה מרוככת של הסדר הקיים.

דו-לאומיות אינה יכולה להיות סיסמה המרחפת מעל יחסי כוח, ואינה יכולה להיבנות מתוך דרישה לנוחות פוליטית יהודית-ישראלית. היא מחייבת בחירה מודעת בצד – ובמחיר. עבור יהודים, משמעות הדבר היא ויתור על מרכזיות, על הנהגה, ועל הזכות להכתיב את גבולות המשחק, ולו באופן זמני. לא עוד חיפוש אחר "מסגרת מאוזנת", אלא הצטרפות למסגרות קיימות המובלות בידי פלסטינים ופלסטיניות, המזמינות יהודים ויהודיות ישראליות להצטרף על בסיס שוויוני – תוך ויתור על פריבילגיות ועל עליונות – ולהיות חלק ממאבק משותף לחיים משותפים במרחב, גם אם מסגרות אלו אינן תמיד עולות בקנה אחד עם הדימוי "הליברלי" הרצוי.

הדו-לאומיות שהפלסטינים בישראל מציעים היא למעשה אלטרנטיבה רדיקלית לפרויקט הקולוניאלי-ההתיישבותי. במובן זה, היא איננה פשרה מוסרית או נוסחת דו-קיום מופשטת, אלא פרויקט פוליטי אנטי-קולוניאלי המבקש לפרק את יחסי השליטה, להחזיר אחריות היסטורית למרכזה של הפוליטיקה, ולכונן קהילה פוליטית משותפת על בסיס שוויון, צדק ושחרור.

הבחירה הזו אינה שולית ואינה סמלית. היא מבחן פוליטי ממשי: האם יהודים ויהודיות המתנגדים לעליונות יהודית מוכנים ומוכנות לפעול בתוך מרחבים שאינם בשליטתם, לקבל הנהגה פלסטינית ולהיאבק נגד המדינה שמדברת בשמם ובשמן? ללא מהלך כזה, הדיבור על דו-לאומיות או שותפות יהודית-ערבית נותר ריק מתוכן – מחווה מוסרית נטולת השלכות פוליטיות.

במובן זה, העתיד הדו-לאומי אינו עניין של ניסוח אידיאולוגי חדש, אלא של פרקטיקה פוליטית בהווה. הוא לא ייווצר דרך הקמת עוד מפלגה יהודית-ערבית משותפת, אלא באמצעות חיזוק המפלגות הפלסטיניות הקיימות, הרחבת בסיס הפעולה שלהן, והצבת גבול ברור לעליונות האתנו-לאומית היהודית. רק מתוך מאבק לא-סימטרי, המכיר ביחסי הכוח ואינו מטשטש אותם, יכולה להיווצר שותפות פוליטית.

זהו האתגר הפוליטי המונח כיום לפתחם של יהודים ויהודיות המתנגדים ומתנגדות לאפרטהייד ולג'נוסייד ולמשטר העליונות: לא לשאול כיצד נראית שותפות יהודית-ערבית או דו-לאומיות נוחה, אלא כיצד נראית דו-לאומיות המערערת בפועל על הסדר הקיים ומביאה להבטחת שוויון זכויות מלא בין יהודים לפלסטינים. בחירות אחרות, לדידי, אינן מהפכניות – הן ממשיכות ומשעתקות את הקיים, רק בשם אחר.

ד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה – האוניברסיטה העברית בירושלים; המחלקה לסוציולוגיה – אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי; חברה בארגון "אקדמיה לשוויון" ומיסדת שותפה ב"פורום הכרמל"