מה מסתירה המשטרה? הוארך צו איסור הפרסום על חקירת הרג האחים בקלנדיה

אחרי יותר מארבעה חודשים לאחר שמאבטחים במחסום קלנדיה ירו למוות בשני אחים, באירוע שסימני השאלה סביבו רק הולכים ומתרבים, ובית משפט השלום בירושלים נענה היום (יום ב') לבקשת המשטרה והאריך שוב את צו איסור הפרסום על פרטי חקירת האירוע בחודש נוסף.

האחים, על פי טענת דוברות המשטרה מיד לאחר האירוע, ניסו לבצע פיגוע דקירה במחסום, אך עדי ראיה שהיו שם מספרים סיפור אחר, לפיו השניים נורו מבלי שהיוו סכנה לאיש, כך העלה תחקיר שערך ארגון "בצלם". את המחלוקת בין הגרסאות אפשר היה ליישב בקלות באמצעות פרסום צילומי מצלמות האבטחה המוצבות במחסום, אך עד כה סרבה המשטרה לפרסמם מסיבה כלשהי.

מה מטרת הצו?

ביום רביעי, ה-27 באפריל, נורו למוות במחסום קלנדיה מראם סאלח חסן אבו אסמאעיל, צעירה בת 23 משכונת א-ראם במזרח ירושלים, אם לשתי בנות, ואחיה הצעיר איבראהים סאלח טאהה, בן 16 מבית סוריכּ. על פרטי החקירה המשטרתית הוטל אז צו איסור פרסום, אשר לטענת שופטת בית המשפט השלום בירושלים, ג'ויה סקפה-שפירא, נחוץ לצורך "הבטחת תקינות החקירה ולמניעת פגיעה בביטחון הציבור". היום ביקשה המשטרה וקיבלה הארכה של צו זה עד ל-27 בספטמבר. ארבעה חודשים מזמן האירוע.

מהי בדיוק אותה פגיעה היפותטית בביטחון הציבור? מדוע פרסום פרטי תיק ההריגה של אלאור אזריה למשל איננו פוגע בביטחון הציבור? או פרטי חקירת המצ"ח של הרג איאד זכריה ביום שישי על ידי חיילי חטיבת שם פורסמו גם החשדות נגד היורה וגם העובדה כי נבדקת הטענה כי זכריה נורה בגבו?

> החייל היורה מחברון לא לבד: המורשת של חטיבת כפיר

חיילים ומאבטחים במחסום קלנדיה זמן קצר לאחר האירוע בו נהרגו שני האחים. 27 באפריל 2016. (צילום: יונתן סינלד/פלאש90)

על פי גרסת המשטרה, מראם אבו אסמעיל ואחיה אברהים נכנסו לאזור המיועד לרכבים בלבד במחסום. בדוברות המשטרה דיווחו לאחר האירוע כי "שוטרים ולוחמי מג"ב המוצבים במעבר קלנדיה הבחינו בגבר ואישה ב.מ. [בני מיעוטים] הצועדים לכיוון המעבר המיועד למעבר כלי רכב בלבד כאשר, ידה בתוך תיק שהיה ברשותה וידו של המחבל מאחורי גבו אוחזת בדבר מה שעורר את חשדם של השוטרים.

"השוטרים הפועלים במקום צעקו לעברם מספר פעמים לעצור ולא להמשיך להתקדם. המחבלת והמחבל המשיכו לצעוד ולהתקרב לשוטרים, אשר המשיכו לקרוא לעברם לעצור ולהשליך את התיק שהיה ברשותה. המחבלת עצרה במרחק קרוב לשוטרים, החלה לצעוד מספר צעדים לאחור יחד עם המחבל, כאשר לפתע הסתובבו שוב לעבר השוטרים, המחבלת שלפה סכין שהיה בתיקה והשליכה בכיוון ישיר לשוטר שעמד בסמוך אליה. השוטר לא נפגע. השוטרים והמאבטחים פעלו במהירות וירו לעברם של המחבלים ונטרלו אותם".

כבר אז היה ברור שגרסה זו איננה מלאה, ולכן דרשנו בשיחה מקומית לחשוף את הסרטון המתעד את האירוע. מאז התברר כי מי שירו לעבר האחים לא היו השוטרים, סימן לכך שהשוטרים במקום כנראה לא חשו בסכנת חיים. מי שביצעו את הירי היו מאבטחים אזרחיים של "מודיעין אזרחי".

למרות שהצו לא מאפשר לפרסם פרטים על החקירה, העדויות שפרסמנו על התקרית מעלות חשד כבד שלכל הפחות הריגת הנער בן ה-16 היתה לא מוצדקת והוא נורה מספר פעמים ללא שהעמיד סכנה כל שהיא למאבטחים במחסום.

גם ללא הסרטון שיישב בין הגרסאות קיימות בעיות רבות בגרסת המשטרה. ראשית, האח בן ה-16 נורה כאשר לא היווה איום. אפילו לפי גרסת המשטרה הנער לא אחז בדבר ולא עמד סמוך לשוטרים. אם כך, איך ייתכן שהאיום שלא נשקף ממנו הצדיק ויתור על שלבי נוהל מעצר חשוד וירי על מנת להרוג? גם אם לאחר מעשה בחגורתו נמצא סכין, כמו שהמשטרה טוענת, גם לשיטתה הוא אפילו לא שלף אותו.

כבר כשניתן צו איסור הפרסום המקורי לתקופה של שבוע לא ברורה היתה מטרתו, או למה פרסום פרטי החקירה עלול להביא לפגיעה בביטחון הציבור. אך צווי איסור הפרסום הפכו להליך סטנדרטי (גם אם אנטי-דמוקרטי ונפסד) במקרים מהסוג הזה. כעת, יותר מארבעה חודשים אחרי התקרית, כאשר הצו מוטל על כל פרטי החקירה – ולא, נניח, רק על פרטי החשודים שייתכן ויסבלו מהפרסום – כבר עולה השאלה האם מטרת הצווים הללו היא לא רק לנסות ולהשכיח את הפרשה מהדיון הציבורי, אלא גם לטייח את המקרה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> לפני אלאור אזריה, העוזי דיינים הם שצריכים לתת את הדין