בדיקה: אין למדינה מושג כמה צווי איסור פרסום היא מוציאה
רק בחמש השנים האחרונות עלה מספר הבקשות לצווי איסור פרסום ביותר מעשרים אחוז. עם זאת, במשרד המשפטים לא אוספים נתונים ובבתי המשפט הנתונים מעטים וחלקיים מאוד. איפה האיזונים והבלמים?
אף גוף רשמי במדינה לא עוקב אחרי מספר הצווים שיוצאים ואופיים, וזאת על אף שב-15 השנים האחרונות ככל הנראה זינק מספר צווי איסור הפרסום שמוציאים בתי המשפט פי שלושה ויותר.
עיתונאים ואקדמאים רבים כבר הצביעו על התהליך (שהוזכר גם כאן לאחרונה) שבמסגרתו מערכת הביטחון נעזרת יותר ויותר בצווי איסור פרסום כחלופה לצנזורה הצבאית, אבל מעבר לתחושות של מקבלי הצווים במערכות התקשורת – עד כה לא נאספו ופורסמו נתונים רשמיים. נעה לנדאו, עד לאחרונה עורכת החדשות של עיתון "הארץ", יושבת כיום במכון "רויטרס" באוניברסיטת אוקספורד ומנסה לחקור את נושא צווי איסור הפרסום, וכך היא גילתה לאחרונה שאפילו המדינה עצמה לא יודעת כמה צווים כאלה יוצאים כל שנה או אם יש שינוי בהיקף הוצאתם. את התוצאות המתגלגלות של הבדיקה היא מפרסמת מפעם לפעם בעמוד הפייסבוק שלה.
בתגובה לבקשה לפי חוק חופש המידע שהגישה לנדאו למערכת בתי המשפט היא הצליחה לקבל רק את מספר הבקשות שהוגשו לאיסור פרסום, וגם זה רק בחמש השנים האחרונות, ובלי פירוט לגבי השאלה כמה מהן אושרו, כמה אושרו חלקית, על מה נאסר פרסום (רק שם של חשוד, כל פרטי החקירה, עצם קיומו של הצו?), מי הגישו את הבקשות, ועוד.
> זילות השואה הוא סירוב המדינה לחשוף את קשריה עם המעורבים ברצח עם
צווי איסור פרסום כסתימת פיות (אילוסטרציה: PROAdolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)
נתוני העלייה
לפי הנתונים שלנדאו כן הצליחה לקבל, בחמש השנים האחרונות חלה עלייה של יותר מ-20 אחוז במספר הבקשות לאיסור פרסום שהוגשו: מ-186 בשנת 2011 ל-231 בשנת 2015. כאמור, לא ידוע כמה מהבקשות אושרו, אבל עיתונאים שמגיעים לדיונים משפטיים שבהם מתבקשים הצווים שהם לא מכירים מקרים שבהם שופטים סירבו לבקשות איסור פרסום, וההערכה המקובלת (שבינתיים טרם נבדקה) היא שמדובר באחוזי אישור גבוהים ביותר. גם מספר הצווים שמגיע בפועל למערכות נראה קרוב למספרי הבקשות.
את הנתונים האלה אפשר להשוות למספרים שפורסמו באתר "העין השביעית" בשנת 2004, שם נעזרו בארכיונים של אחד העיתונים הגדולים במדינה ומצאו שבשנים 2000 ו-2001 התקבלו במערכות כ-60 צווים בשנה, ובשנים שאחריהן המספרים עלו ליותר מ-80 ואף יותר מ-110, בשנת 2003. אמנם יתכן שלא כל הצווים נשמרו במערכת, ואמנם ידוע שמדי פעם צווים שמוצאים לא נשלחים למערכות כדי שלא למשוך תשומת לב לפרשות שטרם נחשפו, אבל ככלל אפשר להצביע על גידול די דרמטי בין סביבות 60 הצווים בתחילת שנות האלפיים ליותר ממאתיים בקשות (שכנראה רובן המכריע מאושרות) בשנת 2015.
אבל בהיעדר נתונים רשמיים, מסודרים ומפולחים, שמציגים גם את מספר ואחוז הבקשות שאושרו, גם את הגופים המבקשים וגם היקף ומשך הצווים – קשה מאוד לקדם דיון ציבורי ענייני על מדיניות, וקשה לגרום למדינה לשקול מחדש את המדיניות הקיימת והבלתי מוצהרת שלה. הצורך הזה נהיה ברור יותר ויותר, כאשר בתקופה האחרונה מוצא צו איסור פרסום בעקבות כל פיגוע או מקרה ירי בפלסטינים (לרבות מה שמסתמן כרצח בקלנדיה), רק לאחרונה נעשה שימוש מפוקפק בצו איסור פרסום בפרשת עזרא נאווי, וכשהזכרון עוד טרי מהמניפולציה הנוראית שעשתה המדינה בכלי של צווי איסור פרסום בפרשת הנערים החטופים-נרצחים, כדי להצדיק בפני הציבור מבצע צבאי מיותר בחלקו תוך הסתרת דבר מותם של השלושה.
> מתרבים הסימנים: הירי במחסום קלנדיה היה הוצאה להורג או רצח
גם בפרשת קלנדיה: צווי איסור פרסום מונעים דיון ציבורי. שוטרים במחסום קלנדיה (אילוסטרציה: יותם רונן / אקטיבסטילס)
לביקורת על המדיניות הקיימת בתחום צווי איסור הפרסום מצטרפת גם תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שבימים אלה עומדת לפרסם דו"ח מקיף שכתבה יחד עם ד"ר גיא לוריא על סודות ביטחונים בעולם דיגיטלי. "ככל שבג"ץ הגביל לאורך השנים את סמכויות הצנזורה הצבאית, ובמיוחד כשהייתה לאחרונה צנזורית יותר ליברלית מכל מי שהיה לפניה – ועכשיו גם אפשר להגיד ממי שאחריה – כך המערכת עברה לצווי איסור פרסום", אומרת שוורץ-אלטשולר.
"אפשר לומר שיש יתרון בזה ששופט ולא הצנזור הוא מי שמחליט, אבל מתברר שיש נטייה ללכת לבתי משפט בפריפריה, באשקלון לדוגמא, וגם שם מגיע באמצע הלילה איש שב"כ בכיר, שמספר שנפתחת חקירה, וכך מקבל צו איסור פרסום כדי למנוע את שיבוש החקירה. צריך להדגיש שהחוק לא מאפשר הוצאת צו איסור פרסום משיקולי ביטחון המדינה. לכן הרבה פעמים המערכת ממש משקרת בבית המשפט, או שהיא פותחת חקירה פיקטיבית כדי להגיד שצריך צו כדי למנוע פגיעה בחקירה".
במסקנות הדו"ח ממליצים החוקרים לחשוב מחדש על כל משטור המידע בידי המדינה, שמוגדר על ידי שלושה סוגי רגולציה שונים כיום: הצנזורה, צווי איסור פרסום, וחוקי הריגול והחזקת ידיעה אסורה, שבפועל משמשים גם נגד עיתונאים (כמו במקרה אורי בלאו). לדברי שוורץ-אלטשולר אם תבוטל הצנזורה הצבאית יש לאפשר לבתי משפט להוציא צווי איסור פרסום גם על בסיס ביטחוני, אבל להעביר את הדיונים בצווים לבית משפט מיוחד לענייני מידע שיוקם, ושבו השופטים יפתחו מומחיות בסוגיות של מידע בעידן הדיגיטלי. עוד ממליצים החוקרים להגביל הוצאת צווי איסור פרסום ל-24 שעות בכל פעם, ולהאריך אותם רק במעמד נציג מועצת העיתונות.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
