פעם הפרוקסיז הגנו על איראן. עכשיו איראן מגנה עליהם

ההתקפה האיראנית על ישראל ביטאה שינוי דוקטרינה. חלקי טיל איראני שנפל ליד יריחו, ב-8 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

עד לאחרונה פעלה איראן לפי דוקטרינה ברורה: היא הגיבה להתקפות על ריבונותה רק כאשר נפגעה במישרין, בין שמדובר במתקפה על שטחה, כמו ביוני 2025, או במלחמה האחרונה; בפעולה שבוצעה בתחומה (חיסול איסמאעיל הנייה בטהראן), או בתקיפה על הקונסוליה האיראנית בדמשק.

>> המלחמה שנועדה "להפיל את המשטר האיראני" רק חיזקה אותו

במשך שנים הסתמכה הרפובליקה האסלאמית על רשת הפרוקסיז שלה – חזבאללה, החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק – כ"ידיים ארוכות" שהעניקו לה כוח הרתעה מסוים ויכולת הגנה בעלות נמוכה, בלי להסתכן בעימות צבאי גלוי. אולם מאז אוקטובר 2023 הפרוקסיז נפגעו קשות, ואיראן עצמה נכנסה למערכה ישירה מול ישראל וארה"ב.

התקפת הטילים על ישראל בתחילת השבוע ביטאה שינוי בדוקטרינה: הפעם איראן הגיבה לפגיעה בפרוקסי שלה במדינה אחרת, בחזבאללה בלבנון. מדובר בפריצת גבול. השאלה היא אם מדובר בחריג או בשינוי קבוע, ואם כן, כיצד ניתן להבין את השינוי.

ההסבר הראשון הוא פנימי. ישראל וארה"ב תקפו את איראן פעמיים – ביוני 2025 ובפברואר 2026. הן חיסלו את המנהיגות הבכירה, ובראשה את המנהיג העליון עצמו, ולמרות זאת המשטר לא קרס. הוא לא קרס כי הוא שונה באופן מבני ממשטרים אחרים שנפלו: הוא מבוזר יותר מכפי שדונלד טראמפ ובנימין נתניהו העריכו או האמינו, הוא נטוע עמוק בחברה ומורכב מכדי שסדרת חיסולים תפרק אותו. הוא לא קרס גם כי ישראל וארה"ב לא החליטו באופן נחרץ ששינוי משטר הוא מטרת המלחמה, וממילא יעד כזה אינו ניתן להשגה באמצעות הפצצות מהאוויר בלבד.

התוצאה היא ביטחון עצמי מוגבר של ההנהגה האיראנית. לא ביטחון הנשען על עוצמה צבאית – הנחיתות הצבאית מול ארה"ב וישראל ברורה – אלא על ההבנה כי המשטר עמיד הרבה יותר מכפי שסברו אויביו. הדור החדש שעלה לשלטון הגיע ברגע קשה ביותר, תחת ההפצצות. דווקא מצב החירום הזה חסך מאיראן מאבק ירושה קשה, שהיה צפוי להתפתח לאחר מותו של המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי.

הצמרת כעת מורכבת משחקנים ותיקים בפוליטיקה האיראנית, המחברים בין זרועות של המשטר שלא בהכרח פעלו בהרמוניה עד סוף פברואר 2026. דווקא על רקע המלחמה ומשבר הלגיטימציה החמור של המשטר, קיבלה ההנהגה החדשה סמכויות שלא היתה מקבלת בנסיבות רגילות.

את הביטחון הזה הפגין המשטר גם בשולחן המשא ומתן: הוא שרד את ההתקפות, עמד מולן בתנאי נחיתות קשים, וכעת הוא מגיע להסדרים על סיום המלחמה – אם אכן יושגו – כשידו על העליונה במובנים מסוימים. המשטר, כצפוי, יהיה דכאני יותר כלפי פנים. אבל אם בעבר נראה היה שלמשטר יש רצון אך לא יכולת, כעת נראה שהוא יכול לבצע פעולות ומהלכים שלא ביצע בעבר.

חיסולו לא הפיל את המשטר. עלי ח'אמנהאי (צילום: וויקימדיה)

ההסבר השני הוא מבני, ואולי אף מעניין יותר. הפרוקסיז – חזבאללה, החות'ים, המיליציות בעיראק – נועדו כאמור לשמש שכבת הגנה עבור איראן: ליצור חזית מרוחקת, להרתיע תוקפים ולפזר סיכונים הרחק מהטריטוריה האיראנית. כעת התהפכו היוצרות. חזבאללה, שספג מכות קשות ב-2024 ונגרר למלחמה נוספת לפני שהתאושש מקודמתה, הוא כיום כוח הזקוק להגנה, ולא כוח המעניק אותה. איראן, שהאינטרס שלה בשימור הנכס הזה ברור, מוצאת את עצמה נלחמת עליו צבאית ודיפלומטית. פקיסטאן אף התעקשה, בשמה של איראן, לכלול את לבנון בכל הסדר עתידי, בעוד ישראל ניסתה להחריגה.

גורם שלישי שעיצב את התגובה האיראנית הוא מה שמצפה לה ב"יום שאחרי". רוסיה וסין נמנעו מהתערבות צבאית ישירה לטובת איראן, אך לא נעדרו מהתמונה. לפי דיווחים ממקורות מערביים, רוסיה סיפקה לאיראן מודיעין לווייני והערכות נזק, שאפשרו לה לשפר את דיוק מתקפותיה, ואילו סין סיפקה לה רכיבים דו-שימושיים, לרבות מרכיבי דלק לטילים ונתוני לוויין. שתיהן, סין ורוסיה, מוכנות לעזור לאיראן להשתקם. מדינה שיודעת שהשחקנים הגדולים בעולם יעמדו לצידה בתהליכי הבנייה מחדש, גם בלי להיכנס ישירות למעגל האש, מגיעה לשולחן המשא ומתן עם מערכת שיקולים שונה.

אך השינוי הבולט ביותר במצבה של איראן נובע ממקור בלתי צפוי – או אולי דווקא צפוי לעייפה: ממדיניותה של ישראל עצמה. זו הנקודה האחרונה, והפרדוקסלית ביותר. לפני כמה חודשים נדמה היה שחזבאללה מאבד מהלגיטימציה שלו: ארגון שנחלש, נשחק, איבד את מנהיגו הכריזמטי ומתקשה להצדיק את קיומו הצבאי. וישראל, מצידה, המשיכה להפציץ בדרום לבנון, בצור ובביירות.

בתחילת אפריל 2026, לאחר שכמאה אזרחים כבר נהרגו בתקיפות צה"ל בדרום לבנון, שודרה בתחנת רדיו אמריקאית כתבה שבה רואיינו מפגינים בביירות. אחד מהם אמר: "אני לא דתי, אני שותה, אני לא מתפלל, אבל כשזה מגיע לישראל, אני עם חזבאללה כל הדרך". המשפט הזה מסכם היטב את המצב. כל פגיעה בדרום לבנון מציגה את ממשלת לבנון כחלשה וחסרת אונים, ואת חזבאללה, שוב, ככוח היחיד שמגן על המדינה. הממשלה הלבנונית, שיוצאת מגדרה להגיע להסכם ואולי אף לשלום עם ישראל, משלמת את המחיר התדמיתי של ההפצצות.

כך נוצר מצב אבסורדי: ישראל, שמטרתה המוצהרת היא לחסל את ציר ההתנגדות ולהחליש את איראן, פועלת בפועל כמנוע השיקום של שניהם, על חשבון הכוחות הלגיטימיים שהיו יכולים להחליפם.

לא מתוך אהדה לאיראן, אלא מתוך הבנה פרגמטית קרה, מדינות האזור מסיקות מסקנות. אין מטריית הגנה אמריקאית שהן יכולות לסמוך עליה. אין להן ביטחון ביציבות הברית עם ישראל או עם ארה"ב לטווח הארוך. את סידורי הביטחון העתידיים שלהן הן יצטרכו לעגן מול איראן, ומול מי שיהיו הכוחות הקובעים ביום שאחרי.