פעם אהבתי את החורף

"הסופה היתה חזקה והכיסוי של האוהל עף, אנחנו לא מוצאים אותו". פלסטינית באוהל במחנה נוסייראת במרכז רצועת עזה, 12 בדצמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

כשאמא שלי סיפרה לי על הדבר הנורא שקרה לה כשהיתה ילדה, הייתי רק בת שש-עשרה.

"סיפרת גם לאבא?" זו השאלה הראשונה ששאלתי. אני לא יודעת למה שאלתי אותה את זה, אולי רציתי להיאחז במשהו, אולי רציתי לדעת איך להגיב. שתקנו קצת והיא הסתכלה עליי בעיני הקרח הכחולות שלה. "למה את מסתכלת עליי ככה?" שאלתי.

"ככה איך?"

>> הקטסטרופה הרפואית בעזה מחמירה, והעולם אדיש

פתאום ראיתי שבתוך הקרח יש משהו אחר, משהו חם, חם מדי. פחדתי להחליק לתוכו. "סיפרת לאבא?" שאלתי שוב.

"זה מה שחשוב עכשיו?" נאנחה אמא שלי.

פחדתי להישרף.

"טוב, אז אם את רוצה לדעת, הוא נרדם".

"מה?"

"הוא נרדם. באמצע שסיפרתי לו הוא נרדם".

כנראה שהייתי אמורה לעשות משהו, אולי להזדעזע יותר, לגלגל את עיניי ולהגיד, אני לא מאמינה. אולי לומר, אמא, אני כל כך מצטערת שזה קרה לך. אולי לחבק אותה ולכעוס, איזה חלאה האיש הזה, בחיי… אבל הייתי בת שש-עשרה, הייתי ילדה. חוץ מזה, לא ידעתי לחבק את מי שלא חיבקה אותי. אמא שלי סובבה את גבה והלכה לענייניה, ואני, כמו בכל כך הרבה פעמים אחרות, הסתכלתי שוב על מסך השיער היפה שלה שמתרחק. שיער דבש חלק היה לאמא שלי.

לא דיברנו על זה שוב הרבה שנים.

**

כשהייתי בת שמונה-עשרה היה לי חבר, נער יפה תואר עם עיניים חומות ועצובות. הוא מאוד אהב אותי, אבל אני תמיד חשבתי על דברים אחרים, על מקומות רחוקים שאני רוצה לנסוע אליהם ולא לחזור, ולא הצלחתי לאהוב אותו בחזרה.

פחדתי להגיד לו את זה, לחבר היפה שלי, כי הוא בא ממקום מאוד קשה ותמיד אמר לי שאני הכול בשבילו. אבא שלו רצח את אמא שלו, ישב בכלא שנים ארוכות, והילדים גדלו במוסדות. איך אפשר לעזוב מישהו שקרה לו דבר כזה?

יום אחד נסענו באוטובוס לתל אביב. ישבנו בטיילת והזמנו שייקים ענקיים של פירות בכוסות זכוכית גבוהות. "אני צריכה להגיד לך משהו", אמרתי.

הוא שלח יד ללטף את התלתלים שלי, אבל התנועה קפאה באמצע ולא הגיעה אליי.

"זה נגמר", אמרתי.

נעשיתי מאוד עייפה, הנחתי את המרפקים על השולחן, ראשי צנח לכפות הידיים ונרדמתי בבת אחת.

אחר כך הוא אמר לי שזה מאוד העליב אותו.

מי האנשים ששמחים כשתינוק עזתי מת מקור. צעירה פלסטינית מול מחנה אוהלים בעיר עזה, 11 בינואר 2026 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

לפני כמה חודשים, כשהתכתבתי עם אורלי ותהיתי על מה לכתוב כאן, היא כתבה לי: בגלל הקשר שלך עם משפחות מעזה, את בעצם חיה בשני עולמות. אולי תכתבי על איך זה לחיות ככה?

בתנועת יד דמיונית סילקתי את ההצעה מעליי. איזו מין הצעה זו? מה זאת אומרת "איך אני חיה"? אני חיה כי אני חיה. וחוץ מזה, אני לא העניין פה, הם העניין. לא שמתי לב שאני כועסת, ולא שמתי לב שאני רוצה להתחמק מעצמי.

אני לא יודעת איך אחרים מתמודדים עם רצח העם שעשינו, ואנחנו ממשיכים לעשות – אני כותבת "אנחנו" כי אני מפה, אני מפה אז אני חלק מזה – אבל אני בחרתי לפעול. גם אם הייתי ארגון הומניטרי גדול כנראה שלא יכולתי להציל את כולם, מה גם שישראל יצאה בתקנות חדשות ואסרה לא מכבר על כ-40 ארגונים מוכרים כאלה להגיע לעזה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות כלום.

הכול מתחיל בהסכמה שלנו לראות עם העיניים ועם הלב.

**

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי: מי הם האנשים האלה, שמריעים ושמחים כשתינוק עזתי מת מקור, כשילד בן תשע טובע במי בוץ אפורים אחרי שחורבות ביתו המופצץ קרסו? מי האנשים שמקללים כל כך במרץ וצוחקים כל כך בקול כשהם רואים אוהלים מוצפים וילדים יחפים, זקנים, חולים ואנשים, סתם אנשים שצה"ל לא הצליח להרוג, סובלים בעזה שהפכה כולה למחנה השמדה אחד גדול? אני מתארת לעצמי שהם, או לפחות חלקם, באמת אוהבים את ההורים הזקנים שלהם ואת הילדים שלהם. אם הילד שלהם, למשל, חולה בשפעת, הם בטח אומרים לו, מתוק שלי, מסכן קטן, בוא תנוח ואכין לך מרק ירקות חם.

כמה חזקה הפרופגנדה שממלאת את העיניים והלב בבטון.

זה לא התחיל היום. זו גם לא המצאה של ישראל.

אני לא חושבת שאיזה נאצי הצטער על סבא שלי, שעלה השמיימה מהארובה באושוויץ, או על אבא שלי, שהיה אז ילדון רזה ורעב.

לחיות בין ההריסות. ילדים בבית ספר מאולתר בעיר עזה, 29 בדצמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

החורף קשה בעזה, קר ורטוב לחיות בין חורבות של בניינים שהופצצו, או באוהלים. לחכות לאוכל שיגיע, או לא, מארגוני הסיוע או מתרומות. נאאל, אב המשפחה שאני בקשר איתה כבר הרבה זמן, קנה בזכות תרומות שקיבל כיסוי לאוהל. הוא כל כך שמח. "עכשיו המים לא יחדרו פנימה", הוא אמר ומתח את הכיסוי החדש בקפידה, ואפילו שלח לי תמונה. אמל, אשתו, הזיזה ליתר בטחון את המזרנים לאמצע האוהל. בלילה בא הגשם החזק.

"נו, הכיסויים עזרו?" שאלתי בבוקר.

"לא", ענתה אמל, "הסופה היתה חזקה והכיסוי עף, אנחנו לא מוצאים אותו".

"האוהל הוצף?"

"כרגיל", היא כתבה, "הוצאתי את המזרנים החוצה, אני מקווה שתהיה היום קצת שמש".

**

האוויר כאן הולך ומסמיך מאלימות, רוע ופחד. אני לא יודעת מה לעשות נגד התנועה הכללית הזו של החורבן, חוץ מאשר להסתכל בכל פעם על משפחה אחת, להקשיב לאדם אחד. לנסות לעזור.

כשאני בכל זאת עוצרת וחושבת על השאלה: איך אני חיה בשני העולמות? אני עונה: בזכות הקשר האנושי ובזכות הפעולה. האנשים שכותבים ופועלים הם לא רבים, אבל אני מרגישה קרובה אליהם. ולמרות שאת רובם לא ראיתי, בזכותם אני מרגישה פחות לבד ולפעמים אפילו פחות מיואשת.

**

אתמול סוף סוף כתבה לי מאלק. אחת מבנותיה של נאהיל, אחותו של נאאל, שבנה בן ה-23 נרצח לפני שמונה חודשים. הרבה פעמים רציתי לדבר עם נאהיל, רציתי להגיד לה שאני חושבת עליה הרבה (גם בני הבכור בן 23). רציתי להגיד לה שאני משתתפת בצערה, וגם לשמוע איך המשפחה מחזיקה מעמד.

"אל תכעסי", כתב לי נאאל, "אבל המשפחה לא רוצה לדבר עם ישראלים".

"אני מבינה אותם", כתבתי חזרה, "תמסור לה, שוב, את תנחומיי".

אני לא יודעת למה הם יצרו קשר עכשיו, אולי כי המצב נעשה בלתי נסבל. מאלק סיפרה לי על המוות של מוחמד. "היינו כל כך רעבים", היא כתבה, "לא הצלחנו לזוז ולא הצלחנו לישון מרוב רעב. אחי מוחמד קם והחליט ללכת לזיקים. 'אני לא חוזר בלי קמח', הוא אמר, והוא באמת לא חזר. הצבא הישראלי ירה בו קליע נפיץ שפגע בבטנו והרג אותו".

"איפה אתם חיים עכשיו?"

"אנחנו חיים בדירה המופצצת שלנו", ענתה מאלק ושלחה לי תמונות של חדר, כלומר לא חדר ממש, שני קירות בלי גג, אבנים גדולות ואפורות מפוזרות על רצפת בטון, שברי חלונות.

"מה זה?" שאלתי.

"זה מה שנשאר מהבית שלנו".

"מתי הבית הופצץ?"

גרים בבית שהופצץ. פלסטינים בין הריסות ביתם, 9 בינואר 2026 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

"במאי", כתבה מאלק, ואז הוסיפה, "זה סיפור קשה, נטלי. את באמת רוצה שאספר לך?"

"אני רוצה", עניתי, למרות שלא הייתי בטוחה ש"רוצה" זו המילה המתאימה.

"זה היה באמצע הלילה", סיפרה מאלק, "חזרנו הנה, אחרי עקירה של חודשים. בחיי שאני לא זוכרת כמה פעמים עקרנו, כמה פעמים ברחנו ולאן… פתאום נשמע פיצוץ אדיר, האוויר התמלא באבק כבד ובריח מגעיל ומחניק, אבנים נפלו לנו על הראש".

אלוהים…

"קמתי בקושי מהמיטה", היא המשיכה, "ניערתי את האבנים והאבק מגופי וצעקתי כדי לבדוק אם המשפחה שלי חיה. ראיתי את השכנים שלנו מרוסקים, הם עפו עלינו אחרי שהטיל פגע בבית שלהם. זה מראה שלא אשכח כל ימי חיי. מצאתי את כולם, חוץ מאשר את אחי עאבד. הוא ישן בחדר הכי קרוב לפיצוץ ונקבר תחת ההריסות. באו שכנים ועזרו לנו להרים את האבנים הגדולות שכיסו אותו. עד היום הוא סובל מכאבים ברגל ימין".

לא ידעתי מה לכתוב לה, האצבעות שלי קפאו על המקלדת.

"ההורים שלי הפסיקו לתפקד", הוסיפה מאלק, "בעיקר אמא שלי…"

"בת כמה את מאלק?"

"תשע-עשרה".

ילדה, חשבתי, כמעט ילדה. "כמה אחים אתם?"

"היינו תשעה, ונשארנו שבעה".

"התכוונת שמונה?"

"לא. היינו שבע אחיות ונשארנו שש. היו שני אחים, ונשאר אחד. שבעה".

"מה?"

"לא הרבה אחרי מוחמד גם פארח, אחותי הבכורה, נהרגה. יחד איתה נהרגו בעלה ושני הילדים הקטנים שלה, עלי בן החמש והַלָא התינוקת".

הו מאלק…

"פעם אהבתי את החורף", כתבה מאלק, "היום אני שונאת אותו, קר לי. אין מספיק שמיכות לכולנו. מה יהיה, נטלי?"

"אראה מה אפשר לעשות", עניתי, "אני מחבקת אותך בליבי, מאלק".

"אני כל כך עייפה", היא השיבה ואז הוסיפה, "הטלפון תכף ייכבה. נשאר לנו רק טלפון אחד, הכול אבד בפיצוץ".

היא לא הספיקה לראות שכתבתי "נדבר שוב בקרוב", הטלפון שלה כבה.

בבת אחת נעשיתי מאוד עייפה, הנחתי את המרפקים על השולחן, ראשי צנח לכפות הידיים ונרדמתי. התעוררתי רק כשבני הקטן חזר מבית הספר.

"מה קרה, אמא? את חולה?"

"לא, מתוק שלי".

"אז למה את ישנה על השולחן?"

נטלי פיק היא סופרת, מטפלת רגשית ופעילה למען עזה