newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נערה חומה, קיבוץ לבן, תעתוע הסוציאליזם ואחוות העמים

הגעתי לקיבוץ בגיל 13, נערה מזרחית עמוסה להתפקע בערכים הנעלים ששאפו לשנות את העולם. עם השנים הלך ונחשף הפער בין הערכים הכתובים לבין העשייה בפועל. הגיע הזמן לצדק חלוקתי שיחלץ גם את הקיבוצים מהסתירה הפנימית שבתוכה הם מתקיימים

מאת:

הגעתי לקיבוץ עם תדמית מגובשת – הגשמה. חלוציות. חיבור לטבע. עשייה. אמנם בת 13, אבל חניכה מסורה בתנועת הנוער.

העולם החדש היה רווי ערכים ועשייה שעוצבו בידי דורות קודמים, לצד שינויים טקטוניים במדינה שחייבו התייחסות. גורם מעצב נוסף היה העיתון "על המשמר", שהופץ לכל קבוצה ובחדר האוכל, עם הסיסמא האלמותית: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". התחנכנו בתחושה שאנו מגשימים את החזון.

מי שבפנים הוא "משלנו", הוא הערכי והנכון, ואילו מי שבחוץ הוא בהכרח "אחר", זר, נחות. ילדים בקיבוץ (אדי ישראל / פלאש 90)

מי שבפנים הוא "משלנו", הוא הערכי והנכון, ואילו מי שבחוץ הוא בהכרח "אחר", זר, נחות. ילדים בקיבוץ (אדי ישראל / פלאש 90)

חיינו במוסד החינוכי, בבועה נערית וחופשית, עצמאיים מהשפעת מבוגרים, מעצבים את חיינו במסגרת דמוקרטיה ישירה. תחושה עילאית של גיל התבגרות נכון ומטיב במרחב כפרי ותקציב לנהל את חיינו במו החלטותינו.

מסיבת שישי תתקיים, בתנאי שאנו מארגנים – תכנים, תורנות חדר האוכל והווי. לניקיון הכיתות, חדר האוכל וחדרי המגורים הוקדש זמן קבוע ביום הלימודים, אולי החלק המחנך ביותר. אחת לשבוע יום עבודה מלא, בו השתלבנו בענפים השונים בקיבוצים, ולא פעם בשבתות היה גיוס – יום עבודה התנדבותי בענפי החקלאות.

הלימודים, הציונים או הבגרויות, עד כיתה י"ב, לא היו העיקר. הדגש הושם על העבודה וחיי הקהילה. האמנו שכשנגדל, נפיץ את כל הטוב הלאה, ונצליח להגשים את החזון בקנה מידה רחב יותר.

גזענות? אצלנו?

השינוי התחיל מסיטואציה אחת מיני רבות. ארוע בחוץ שהצדיק "דיון ערכי בפורום כללי" (שיחת הקן לפי זכרוני). אמצע שנות ה-80, קליטת עולים מאתיופיה במסגרת "מבצע משה". ראש אחת מעיירות הפיתוח הגביל את קליטת העולים למכסה מסוימת, מחשש לקריסת מערכות הרווחה בעירו. הכותרות בעיתונות זעקו: "גזענות".

הזעקה שהגיעה גם אלינו הצדיקה שיחת קן, שבה, כמצופה, נאמנו נגד אותו ראש עירייה, הועלו רעיונות שונים מה ניתן לעשות כנגד אותו ראש עירייה, וצקצקנו "כמה גזענות יש בחוץ", והרגשנו נהדר, משום שאצלנו דבר כזה לא היה קורה. אצלנו יש "אחוות עמים".

ואז נעמדה י', בת קיבוץ, וביקשה שנקשיב לדברים של ראש הרשות ופחות לכותרות העיתון. ראש הרשות מבקש לקלוט מספר מסוים של עולים, על מנת שיצליח במשימה מבלי שמערכות הרווחה שלו יקרסו. מדוע שאנחנו לא נפנה לקיבוצים שלנו שיקלטו אף הם כמה משפחות? בעצם, מדוע צעד מתבקש זה טרם קרה? האם משום ש… גזענות כלפי שחורים יש גם אצלנו?

לא זוכרת מה היה בהמשך השיחה, אבל משפחות יוצאות אתיופיה לא הגיעו לקיבוץ. גם לא לקיבוץ השכן.

זו היתה פרשה צנועה, אך מרכזית דיה להפוך לקו פרשת המים האישית, שאחריה כבר הבטתי באופן אחר על הפער הבלתי נתפס בין הערכים המרכזיים, המדוברים, הכתובים על דפי העיתון הנפוץ, לבין העשייה. עשייה מבדלת ומתבדלת, בה מי שבפנים הוא "משלנו", הוא הערכי והנכון, ואילו מי שבחוץ הוא בהכרח "אחר", זר, נחות.

המורה הערבי זכה ליחס מחפיר. התרבות שלו, העברית שלו, הסירוב שלו לקבל בקבוק יין כמתנה לחג, לא עלה בקנה אחד עם "אחוות עמים". מורה שאפילו לא לימד ערבית אלא מקצוע נייטרלי ככימיה.

עם המזרחים היה מעט טוב יותר – התקבלנו על בסיס אינדיבידואלי. את המורה האגדית ללשון הערכנו ואהבנו, אף שהיתה מסורתית והגיעה מטבריה. לעומתה, רוב הטבריינים והבית-שאנים לעולם המשיכו להיות הערסים והפרימיטיביים, אלה שמקללים, שפוגעים בנשותיהם, שלא יודעים לשמור על ניקיון או שקט במרחב הציבורי.

אותה מורה אף פעם לא הבינה מדוע אנו לא לומדים ברצינות לתעודות בגרות טובות שיפתחו לנו אפשרות לעתיד, מה שכיום ברור לכל תלמיד בקיבוץ.

בעשרות השנים שחלפו מאז צורת החיים הזו איננה עוד, משיקולים תקציביים, אישיים וחזרה ללינה משפחתית. אבל עולם הערכים לא השתנה. לצד ערכים של זכויות אדם וחרויות שונות, לצד חיי קהילה תוססים וערבות הדדית, לצד נתינה ויצירתיות, יש ועודם ערכים של התנשאות ואדנות.

בתחרות חסרת התוחלת של "מי היה כאן קודם" ו"מי תרם יותר", לגמרי לא ברור ידם של מי תהיה על העליונה. והן יוצאות עכורות במיוחד לנוכח המשבר המנהיגותי שבו אנו נמצאים מזה שנים.

פתרון בפרשת נחל האסי, בפרשת החוף במעגן מיכאל, בפרשות התמלוגים מהכנסות החרמון או חמת גדר, יתחולל רק באמצעות ניהול נכון של משאבי הטבע וחלוקה שוויונית של המשאב היקר ביותר בישראל – קרקעות שאינן משמשות עוד לחקלאות – לטובת רשויות מקומיות חסרות עתודות קרקע. זהו האינטרס האזרחי שעומד על הפרק, וזהו גם האינטרס האישי של קהילות הקיבוצים, שיקדם עוד שלב לחיים ללא סתירה פנימית.

רונית פיסו היא פעילה חברתית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf