נוער הגבעות לא זקוק לפרויקטור, אלא למערכת רווחה מתפקדת

שמות העבריינים שמפעילים אותם ושולחים אותם לבדם לשטח ידועים גם לי וגם לרשויות הרווחה. נער גבעות מול כוחות משטרה באזור חומש (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

פציעתו של נער באחד המאחזים בלילה שבו תקפו מתנחלים יחידה של צה"ל, ופשיטתם ההרסנית בחלוף 24 שעות על מפקדת חטיבת בנימין בתגובה לכך, הציפה לכותרות את "בעיית נוער הגבעות". אינספור מגיבים, החל מאנשי ימין שהזדעזעותם אומנותם שביכו את מר גורלו של הקטין הפצוע, ועד לאנשי צבא שהתמרמרו על שמוטלת עליהם משימת הטיפול בנערים פורעי החוק. שאלה אחת עדיין נותרה ללא מענה: מה עשה הנער בשעת לילה במקום שבו מתנחלים מתעמתים עם הצבא?

לאחרונה גם בכנסת דנו ב"בעיית נוער הגבעות", ואף מונה פרויקטור לטיפול בנערים. במסגרת פעילות הנוכחות המגינה שבה אני לוקח חלק, צברתי בשנה האחרונה מאות שעות צפייה בנערים הללו – כשהם לבדם בתוך כפרים פלסטיניים ששוטרים חמושים אינם מעיזים להיכנס אליהם ללא ליווי צבאי; בתוך חצרות ומבנים שאליהם הם פולשים; ליד מכלי מים שאותם הם מרוקנים; ומול ילדים פלסטינים אחוזי בעתה. מדי יום אני מלקט דיווחים על פעילותם גם מפעילים אחרים בשטח. ודווקא מתוך ניסיון זה אני יכול לקבוע: אין "בעיית נערי גבעות".

נערי גבעות אינם בעיה, הם פתרון. פתרון שהגו ראשי המתנחלים לבעיית הימצאותם של פלסטינים בשטחי C, מרכיב חיוני בתוכנית סדורה. לשֶקר על נוער הגבעות יש אח תאום: השקר על רעיית צאן המפנה שטחים להתיישבות. המתנחלים מצהירים בגלוי ובגאווה שרועה הצאן העברי שומר על אדמות הלאום. אף עיתונאי או איש ציבור לא שואל את השאלה המתבקשת – איך כבשה שמלחכת עשב על גבעה גואלת שטח? כבשים ועיזים הן חיות שאוכלות עשב, ואינן מפריעות לעדר אחר ללחך על גבעה סמוכה. מה שהופך את הרועה העברי לשומר קרקע אינם מפריסי הפרסה, אלא הנבוט שאיתו הוא מנפץ קולטים סולאריים, מכל המים שהוא מרוקן, הנשים והילדים שהוא פורץ לאוהל שלהם כשהגברים בעבודה. ולשם כך צריך לגייס את מי שניתן להכשיר למשימה, ובעיקר את מי שלא אכפת למערכת אם ייפצע או ייהרג במהלכה.

נערי הגבעות הם מתבגרים שנשרו ממערכת החינוך, ואמורים היו להיות מטופלים ומשוקמים בידי אנשי מקצוע. הם מוזנחים, מנותקים ומסתכנים כי הם מנוצלים בידי כנופיות מבוגרים, המפעילים אותם לביצוע משימות ונדליזם, אלימות והטרדה. אין "נוער גבעות" מאורגן ואידיאליסטי, ואין שום רומנטיקה של חלוצים המורדים בבית אבא בשם יישוב הארץ.

11 ביוני השנה היה, שלא במפתיע, יום חם בבקעת הירדן. בשעות הצהריים הגעתי במכונית לפאתי הכפר ראס עין אל-עוג'ה. נער רעול פנים מוזנח בלבושו הסתובב שם לבדו ועסק בצילום מבני מגורים. כשראה אותי ניגש אליי, ובלי אומר הסתובב סביב המכונית. כשנעלם משדה הראייה חששתי שהוא מחבל בצמיג ויצאתי החוצה. התברר שהנער התיישב לידה, על הקרקע הלוהטת, בהיעדר מקור צל בסביבה. באותו רגע חשתי כלפיו חמלה. שום רומנטיקה לא היתה שם ושום להט של גאולת אדמה: הוא היה נער מוזנח שהמערכת נטשה, ומישהו שמח לנצל. אינני יודע את שם הנער, אך שמות העבריינים שמפעילים אותו ושלחו אותו לבדו לשטח ידועים גם לי וגם לרשויות הרווחה.

>> המתנחלים הקימו זולה, וקהילת אל מוערג'את נאלצה לברוח

המתנחלים מצהירים בגלוי ובגאווה שרועה הצאן העברי שומר על אדמות הלאום. מתנחל מלווה עדר בסמוך לעין סכות, צפון בקעת הירדן (צילום: גיא הירשפלד)

תחת השמש הקופחת בבקעה אין סודות, כל מי שנמצא בשטח רואה את הנערים, רובם בגיל חינוך חובה, כמה מהם כבני 13–14: מוזנחים בלבוש, בהנעלה ובהיגיינה, מבלים שעות ארוכות לבדם בתוך קהילות פלסטיניות ומודרכים לפעולות ונדליזם, תקיפה והטרדה בידי מבוגרים, המגבים אותם מתוך ה"חווה" שבה הם מתגוררים. כדי להחזיק צבא כזה נדרשת כמובן פעולה מתואמת של "מתיישבים" עם הרשויות.

על התיאום בין מפעילי המאחזים לכוחות הביטחון אמונים הרבש"צים (רכזי ביטחון שוטף צבאי), הדואגים לחפות על מעשי נערי הגבעות מול הצבא והמשטרה. כשמוזעקת משטרה למקום שבו תקפו הנערים, יגיע הרבש"ץ לפני הניידת. הוא שיפגוש ראשון את השוטר והוא שימכור לו את הסיפור המוכן מראש על "רועה הצאן" התמים שמתנכלים לו. אבל לא פחות מכך נדרש שיתוף פעולה של עובדים סוציאליים לחוק הנוער (טיפול והשגחה), המועסקים ברשויות האזוריות של ההתנחלויות (בקעת הירדן, בנימין), הרחק מתשומת הלב התקשורתית. הדרך השקטה והאכזרית היא התעלמות: מי שידווח על הזנחת קטין והימצאותו בסיכון ברור ומיידי, ימצא עצמו מול מערכת אטומה.

החוק קובע כי "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה". הזנחה היא אחת העבירות הללו. על כן, כשמוסרים את הדיווחים עם ציון "חובת דיווח", המערכת אינה מתעלמת לחלוטין אלא עוברת לתכסיסי השהייה ומריחה. כך נתבקשו פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" להפסיק לדווח לעובד הסוציאלי המקומי, אלא למפקחות – המקפידות על מענה מסודר בנוסח "הנושא מוכר ובטיפול". הטיפול הזה כולל תמיד המשך פעילות הנער באותה מתכונת ותחת אותם מפעילים.

לפני כארבעה חודשים פנינו לוועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים. מטרת הפנייה היתה לעודד את האיגוד לפרסם הנחיות למצב שבו עובדים סוציאליים לחוק נוער נדרשים על ידי המעסיק להתעלם ממחויבותם לנערים ולשתף פעולה עם ניצולם בידי עבריינים. לא קשה לנחש את סיבת הרתיעה של איגוד העובדים הסוציאליים מעיסוק בנושא, אבל טעם קיומו של האיגוד, מעבר למאבק (המוצדק) על תנאי עבודה ושכר, הוא לשמש כשומר הסף של הערכים והשליחות של המקצוע. ללא קווים אדומים של אתיקה ותודעת שליחות, שבמרכזה זכויותיו ורווחתו של הנזקק, אין העובד הסוציאלי אלא פקיד מועצה מקומית.

בתוך בליל הסיסמאות ומס השפתיים שמפזרים הפוליטיקאים, עסקני המתנחלים והפרשנים בתקשורת, חשוב להישיר מבט אל המציאות בשטח, ולראות שלדבר הזה שנקרא "נוער גבעות" יש בסיס אחד. לא אידיאולוגי, לא פוליטי ולא לאומי. ישנה מערכת שאמורה היתה לתת מענים והגנה לנערים הללו, וכשלה בכך. הם הופקרו לידיים שרואות בהם כוח עבודה זול בדרך למימוש השאיפות המשיחיות המוטרפות שלהן. את המחיר על כך משלמים כולנו – הפלסטינים, החברה הישראלית, ולפני כולם, הנערים עצמם.

ניתן לקרוא ולחתום על עצומה של עובדות ועובדים סוציאליים, אנשי ונשות חינוך וטיפול בדרישה להפסקת ניצול קטינים וסיכון חייהם במאחזים כאן.

יורם שורק הוא פעיל נוכחות מגינה בדרום בקעת הירדן במסגרת תנועת "מסתכלים לכיבוש בעיניים"