כמה שלא ננסה, אי אפשר לנרמל לימודים בזמן מלחמה

בגוש דן היו בממוצע יותר מארבע אזעקות ביום. לא סביר לדרוש ממורים להיות אחראים לכיתות במצב כזה. ילדים באזעקה בדרום, נובמבר 2006 (צילום: אדי ישראל / פלאש90)

סיכום ביניים לנוכח ההפוגה, עד למלחמה הבאה: (1) אין ולא תהיה מערכת חינוך מתפקדת כאשר חזית המלחמה היא בעורף; (2) אסור לנרמל את המלחמה כשגרה; (3) מערכת החינוך אינה ערוכה גם למלחמה הבאה; (3) חוסן נשען על מסוגלות ולא על פטריוטיות; (4) מסוגלות נשענת על הצלחה בלמידה, הנמנעת ממחצית התלמידים עקב הזנחת הגיל הרך. עד אז, שום קונץ פטנט יצירתי לא יציל את מערכת החינוך. הנה הדברים בהרחבה:

>> רוצים חוסן? הפסיקו לחנך ילדים לציות

כבר ביום הראשון למלחמה הודיע משרד החינוך על ביטול "כלל פעילויות החינוך בכל רחבי הארץ". ככל שחלפו הימים והשבועות, המחיר נעשה כבד. חסידי ההפרטה ניצלו את המשבר על מנת להאשים את ארגוני המורים, כאילו הם פתחו במלחמה. שר האוצר איים לשנות את סדרי שנת הלימודים, המעוגנים בהסכמי העבודה, באמצעות חקיקת חירום.

זה בהחלט קשור להפיכה המשטרית. הפעלת מערכת החינוך באמצעות חקיקת חירום אפשרית רק כאשר כל הסמכויות נתונות בידי הממשלה, ללא איזונים ובלמים. זאת ה"דמוקרטיה" שהמדינה היהודית מציעה לאזרחיה.

מנגד, חסידי החינוך הממלכתי ביקשו להפעיל את מערכת החינוך בכל תנאי, בשם השגרה והחוסן. הם חזרו לרעיונות קודמים כגון קפסולות, שיטת הרמזור, חצאי כיתות, מודל היברידי, חזרה מדורגת, וכיוצא באלה. הם הצביעו על מקלטים שכונתיים ועל מבני ציבור כמרחבי למידה אפשריים.

רעיונות אלה נוסו כבר במלחמת המפרץ המאוד ראשונה בסתיו 1990. קשה שלא להיזכר במערכון של חבורת "זהו זה" על סדרי הלימוד דאז: "ביום ה' לומדים כיתות ח' אבל רק באזור ב'. וכל כיתות ב' לא לומדים באזור ג' ביום א', מה לא ברור?". זה היה מגוחך לפני 35 שנים, וזה מגוחך גם היום.

גם אם ניתן לממש רעיונות אלה בחלק מהמקומות, אסור לנרמל את המלחמה כשגרה. במשך 40 ימי המלחמה היו בממוצע (בגוש דן) יותר מארבע אזעקות כל יום. לא סביר לדרוש ממורה או גננת לקחת אחריות על קבוצת ילדות וילדים במצב כזה.

תשובתי לכל ההצעות היצירתיות היא פשוטה: התנגדו למלחמה במקום להסביר איך אפשר לחיות איתה.

אי אפשר לייצר חוסן יש מאין. ילדים חוזרים ללימודים אחרי הפסקת האש עם איראן, 9 באפריל 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מערכת החינוך אינה מוכנה גם למלחמה הבאה

עם ההכרזה על הפסקת האש בבוקר יום רביעי, פרסמו ראשי האופוזיציה קריאות אכזבה נואשות. יאיר לפיד כתב שהצבא מנהל מלחמה מוצלחת, ואזרחי ישראל מגלים חוסן מדהים, אבל "הממשלה לא ידעה להגיע להכרעה". יאיר גולן השווה והעלה: צריך "להפסיק לבזבז גבורה ישראלית על הנהגה בלי דמיון".

אז רגע לפני שיוצאים להכרעה נוספת באמצעות עוד קצת "גבורה ישראלית" ו"חוסן מדהים", צריך לומר: מערכת החינוך אינה מוכנה, גם למלחמה הבאה.

ב-38% מבתי הספר עדיין אין מיגון לכל התלמידים, משרד החינוך לא הכין עדיין תוכנית אסטרטגית ללמידה בשעת סגר, 72% ממנהלי בתי הספר דיווחו על מחסור באמצעים ללמידה מרחוק, אין עדיין מוקד אינטרנט אחד שבו מרוכז התוכן החינוכי הדיגיטלי לטובת המורות והמורים, ורק מיעוט מהמורים השתתפו בהשתלמויות להוראה ולמידה דיגיטלית מרחוק.

אם מערכת החינוך חשובה בעיניכם, קחו את זה בין שיקולי ההכרעה אם לצאת למלחמה הבאה.

חוסן קשור למסוגלות, לא לפטריוטיות

אחד הטיעונים החוזרים הוא שצריך להפעיל את מערכת החינוך על מנת "לחזק את החוסן". זהו ניסיון לנרמל את הלא נורמלי באמצעות הרגש הפטריוטי. אנחנו, עַם הגבורה, לא ניכנע ובטח לא נפגין חולשה.

אלא שחוסן אינו מתחזק במלחמות ואינו נמדד ביכולת להדחיק את השבר באמצעות הרגש הלאומי. חוסן הוא היכולת להתאושש לנוכח השבר, כלומר היכולת לשקם את תחושת המסוגלות גם מעבר לתקופת המשבר. לפיכך, בהגדרה, חוסן תלוי במסוגלות הנרכשת בשגרה. אין חוסן בעת מלחמה אם לא טיפחנו מסוגלות קודם המלחמה, פשוט משום שאז לא יהיה מה לשקם.

ומה אנחנו יודעים על תחושת המסוגלות בשגרה? במחקר טאליס האחרון (2024) נמצא כי רוב המורות והמורים בישראל (84%) דיווחו על תחושת מסוגלות גבוהה. הם מניחים שהם יכולים לבצע בהצלחה משימות הוראה שונות, כגון שימוש בדרכי הוראה מגוונות, ניסוח שאלות לתלמידים, ניסוח הסבר נוסף כאשר תלמיד אינו מבין, או ניהול הכיתה ושליטה בהתנהגות מפריעה.

אצל התלמידים התמונה שונה. במחקר פיזה האחרון (2022), התברר כי רק מחצית מתלמידי ישראל דיווחו שהם מרגישים בטוחים ביכולת שלהם ללמוד. בכלל זה להניע את עצמם ללמידה, לתכנן ושלוט בסדר היום ולהתמיד בלמידה במשך זמן.

מכאן שהחסם המרכזי לחוסן אינו בכך שמערכת החינוך סגורה בשעת מלחמה, אלא בהרגלי הלמידה בשגרה, כלומר בחסרונה של הוראה המטפחת תחושת מסוגלות והצלחה בקרב התלמידות והתלמידים, עוד לפני המלחמה.

רוצה להשתמש בחוקי חירום. שר החינוך יואב קיש ב-6 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

על מנת לטפח מסוגלות בשגרה (וחוסן בעת משבר), לא צריך להמציא גלגל פדגוגי חדש. כל מה שנדרש קיים בתוכניות הלימודים הרגילות ביותר. אוריינות לשונית ומדעית, חשיבה יצירתית וביקורתית, הכוונה עצמית ומודעות חברתית – יש מהכול ובשפע בלימודי שפה וספרות, היסטוריה ותנ"ך, מדעי הטבע ומדעי החברה.

אלא מה? שמחצית מתלמידי ישראל בחטיבות הביניים נכשלים במבחן הבנת הנקרא. כמה שלא ננסה, ללא כישורי שפה בסיסיים, ודאי שלא תהיה להם תחושת מסוגלות ואופק של הצלחה בלמידה. וזה כמובן אינו מתחיל בחטיבת הביניים, שכן מחקרים חוזרים ומוכיחים שהעיכוב בהתפתחות מתרחש בגיל הרך (לידה עד 3), וקשור להשכלה ולרקע החברתי כלכלי של ההורים.

לשמור את העניים על הכדור

וכאן המעגל הנסיבתי נסגר. מדינת ישראל משקיעה בחינוך ובטיפול בגיל הרך רק עשירית מההשקעה הממוצעת במדינות העולם. הזנחת הגיל הרך מונעת הזדמנות הוגנת ממי שנולדו למשפחות עניות ומוחלשות. הם יגדלו ויהיו למחצית מהתלמידים שאינם מבינים את הנקרא ולמחצית מהתלמידים שמדווחים על מסוגלות נמוכה.

החוסן לא יופיע יש מאין רק בזכות איזה פתרון יצירתי לפתיחה חלקית וגמישה של בתי הספר. הוא יופיע בזכות השקעה בגיל הרך, והזדמנות הוגנת לכל הילדות והילדים ללמוד את מה שיש וראוי ללמוד.

ויש כמובן את האפשרות הנוספת: להימנע ממלחמות אין קץ על ידי פתרון מדיני לקיומנו במזרח התיכון. אבל בשביל זה צריך להכיר בזכויות האישיות והלאומיות של הפלסטינים, דבר שישראל מסרבת לעשות.