מות ח'אמנהאי פותח אפשרויות רבות. דמוקרטיה היא הפחות סבירה

מותו של ח'אמנהאי אינו מסמן בהכרח את קריסת המשטר. אנשים חוגגים בלונדון בעקבות הדיווח על מותו של המנהיג העליון של איראן, אייתוללה עלי ח'אמנהאי, ב-1 במרץ 2026 (צילום: Loredana Sangiuliano / Sipa via AP)

ביום שבת בבוקר, ארה"ב וישראל פתחו במתקפת מנע נגד איראן. זו תמיד מתקפת מנע. השאלה היא מה בדיוק מונעים. בשבועות האחרונים, ארה"ב ואיראן ניהלו משא ומתן על מסגרת להסכם גרעין. לפי דיווחים, איראן היתה מוכנה לוויתורים גדולים בנוגע להגבלת העשרת אורניום וחידוש רוב מנגנוני הפיקוח מהסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (JCPOA). המשטר האיראני היה זקוק להסכם כדי לשרוד, וארה"ב ניצלה את היתרון האסטרטגי שהיה לה בנסיבות הקיימות.

הרפובליקה האסלאמית של איראן הגיעה למשא ומתן הזה מהנקודה החלשה ביותר אי פעם. כשהמו"מ החל (מחדש), אחת מהאמירות שחזרו על עצמן היתה שבשיחות בין ארה"ב לאיראן, לעם האיראני אין אף נציג. בשל כך, היה בלבול מסוים לגבי הציפיות. האם לקוות להסכם גרעין שיוביל להסרה של חלק מהסנקציות ואולי להקלה בקטסטרופה הכלכלית שהאיראנים חווים, בעיקר בששת החודשים האחרונים, אבל גם יתרום ליציבות המשטר בתקופה שבה הוא נראה חלש ופגיע מתמיד; או שאולי לקוות לקריסת המשא ומתן, שככל הנראה תוביל להרעה נוספת במצב הכלכלי ולהגברת הדיכוי בעתיד המיידי, אבל תקצר את ימיו של המשטר?

>> "שלום עולם חדש": מותו של אבי "מדיניות ההתנגדות"

אין כאן תשובה נכונה או שגויה. במדינה של 92 מיליון נפשות, יש טווח רחב של תקוות ושאיפות. כפי שכתבתי בשבוע שעבר ב"שיחה מקומית", האיראנים ברובם צפו כי תהיה מתקפה, ללא קשר לתוצאות המו"מ. זה מעיד עד כמה עמוק הוא הפיחות בערכה של הדיפלומטיה, גם בעשור שחלף מאז החתימה על הסכם הגרעין. שחיקת מושג הדיפלומטיה צריכה להדאיג את כולנו, כציביליזציה אנושית.

בזמן שהתנהל המו"מ על הסכם גרעין, נראה שקבוצות האופוזיציה באיראן יישמו את הלקחים שנלמדו מהמחאות בדצמבר-ינואר. גל מחאה חדש פרץ במדינה ביום ה-40 לאבל על הרוגי הגל הקודם. המפגינים קראו "מוות לח'אמנהאי", "מוות לדיקטטור" ו"ח'אמנהאי הוא זחאכ" (התגלמות הרשע במיתולוגיה האיראנית). הם גם קראו "אישה, חיים, חירות", סיסמה שבאקלים הנוכחי מופנית גם נגד הרפובליקה האסלאמית וגם נגד רזא פהלווי. היו גם מי שקראו קריאות תמיכה בפהלווי. מפגינים נשאו דגלי אריה ושמש (דגל איראן עד המהפכה האסלאמית), ואחרים הניפו דגלים בצבעי הדגל הנוכחי אך ללא סמל במרכזם.

סטודנטים, איגודי עובדים ודמויות בולטות באופוזיציה, גם בתוך וגם מחוץ לאיראן, פרסמו הודעות שמגנות את המשטר הרצחני, אך בו בזמן הביעו התנגדות נחרצת להתערבות חיצונית. לפיהם, המשטר חייב ליפול – אבל האיראנים צריכים להיות אלה שיפילו אותו.

הבסיג' ומתנדבים תומכי משטר אחרים התעמתו עם המפגינים בקמפוסים ובמקומות אחרים. כמה מפגינים נגד המשטר נהרגו בעימותים האלה. גם הקבוצות המזוהות עם הרפובליקה האסלאמית היו יותר מתואמות וגלויות בשבועות האחרונים.

בין הקורבנות האזרחיים הראשונים של המתקפה הנוכחית היו תלמידות בית הספר היסודי לבנות בעיר מינאב, שממוקם כ-600 מטר מבסיס של משמרות המהפכה האסלאמית. נכון לעכשיו, מניין ההרוגים במתקפה על בית הספר מוערך ביותר מ-160. ישראל הכחישה שהפציצה את בית הספר, וטענה כי מדובר בשיגור כושל של טיל איראני. ההפצצות נמשכו באתרים רבים אחרים, וישראל וארה"ב התפארו במהלך היום בכך שחיסלו בהצלחה בכירים פוליטיים וצבאיים רבים.

ה"פרס הגדול", כמובן, הגיע בהמשך היום, כשישראל הודיעה שיש ראיות לכך שהמנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, מת בהפצצת מתחם המגורים שלו. איראנים באיראן ומחוצה לה לא המתינו לאישור הרשמי מהרשויות במדינה כדי לפתוח בחגיגות. הרשתות החברתיות הוצפו בסרטונים של ריקודים והתפרצויות שמחה ספונטנית על מותו של האדם שהם תופסים כאחראי אישית על טבח של עשרות אלפי איראנים רק לפני כמה שבועות, אבל גם כאחראי על המערכת שמדכאת אותם כבר 47 שנה.

לצד החגיגות האלה, ראינו גם התכנסויות משמעותיות של תומכי משטר שמתאבלים על מותו של ח'אמנהאי. אחד מהכשלים הגדולים בסיקור התקשורתי של איראן בשנים האחרונות היה התעלמות מהעובדה שקיימים תומכי משטר באיראן. יש סיבות שונות לתמוך במשטר – סיבות דתיות, פוליטיות ואידיאולוגיות, וכן צורכי פרנסה. קשה לדעת מהו שיעורם של תומכי המשטר באוכלוסייה, אבל הוא אינו זניח (אני נוטה לקבל את ההערכות של 20%–30%). בטהראן, אספהאן, שיראז, קום ומקומות אחרים, התאספו המונים כדי להביע תמיכה במשטר ולהתאבל על ח'אמנהאי.

סיכונים והזדמנויות

בשלב הזה, כל ניחוש באשר למה שצופן העתיד באיראן שקול לקריאה בעלי תה. יש יותר מדי משתנים באיראן, בארה"ב, בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית. אבל מותו של ח'אמנהאי פותח אפשרויות רבות. איראנים רבים אומרים שהם שמחים שהוא מת, אבל היו מעדיפים לראות אותו עומד בבית משפט מול משפחות הקורבנות של עשרות שנות שלטונו. זה, לתפיסתם, היה תורם יותר להתקדמות לכיוון של מודל דמוקרטי. מלבד זאת, מותו של ח'אמנהאי אינו בהכרח מסמן את קריסת המשטר, לפחות לעת עתה. יש סדר ירושה, וגם בתוך המשטר יש מתמודדים על התפקיד עם חזון שונה לדרך הלאה.

אפשרות אחת היא שהמשטר ישרוד אחרי חילופי גברי, כלומר שהדיכוי הפנימי יימשך זמן מה, וגם העימות עם ארה"ב ובנות בריתה באזור. ישנם כמה מועמדים להחליף את ח'אמנהאי, בכל מבנה כוח שיוליד העימות הזה. חלקם עשויים להחזיק בעמדות ניציות יותר מח'אמנהאי.

אפשרות נוספת היא שהמשטר ישרוד רק בשם, והמנגנונים שלו יעברו שינוי מוחלט (מה שעשוי לקחת זמן). זו אולי האפשרות המועדפת על הנשיא טראמפ – יורש לח'אמנהאי שיהיה מסוגל לשמור על המדינה שלמה אך מוחלשת ולקיים משטר שיוצג כמתון. כך ניתן יהיה למנוע את התוצאות הכאוטיות של מדינה כושלת בלי כוח או סמכות (כפי שקרה בעיראק אחרי 2003).

אפשרות שלישית היא השתלטות של חלקים ממשמרות המהפכה, שתהפוך את איראן לדיקטטורה צבאית שתשלם מס שפתיים למהפכה האסלאמית, תטען שהגיעה למיצוי, תשתף פעולה עם המערב בהסרת הסנקציות, שיקום הכלכלה והצבא האיראני ותהפוך למעשה לבעלת ברית של ארה"ב. משמרות המהפכה יוכלו לשמור על האינטרסים העסקיים שלהם ולשלוט שליטה הדוקה על המשאבים, והעולם המערבי יודע איך לעבוד עם משטר מהסוג הזה (למשל במצרים ובפקיסטן).

כמובן שהתוצאה הרצויה ביותר עבור העם האיראני היא הפיכה לרפובליקה דמוקרטית. למרבה הצער, אני סבור שזו האפשרות הכי פחות סבירה, מכיוון שיותר מדי שחקנים רבי-עוצמה מתנגדים לרעיון הזה.

ומה לגבי רזא פהלווי? הוא תמיד היה דמות בעייתית, וזכה לתמיכה בחודשים האחרונים, במה שמפרש כסימן ברור לייאוש, בעיקר מכיוון שמכירים אותו ולא מכירים אפשרויות בנות קיימא אחרות. בחודשים האלה, הוא נכשל כישלון חרוץ באיחוד האופוזיציה. הוא ותומכיו הרחיקו מעליהם כמעט את כל מי שנמצא מחוץ למעגלים הקרובים אליהם; ואף שזכה לתמיכה של כמה פוליטיקאים רפובליקאים רמי דרג בוושינגטון, הנשיא טראמפ לא תמך בו או נפגש איתו בפומבי. אני חושב שבטוח לומר כעת שטראמפ רואה בפהלווי נטל ולא נכס. כמובן שגם זה יכול להשתנות. אבל בשלב הנוכחי נראה שאין לפהלווי מקום בתוכניות של טראמפ. אני צופה שהגולה האיראנית תיכנס להתקף זעם משמעותי כשזה יהיה עוד יותר ברור.

נכשל כישלון חרוץ באיחוד האופוזיציה. רזא פהלווי (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

הציבור חייב להיות מודע גם לסיכונים וגם להזדמנויות. בהיסטוריה העכשווית יש דוגמאות רבות להתערבויות חיצוניות שנכשלו בהשגת המטרות המוצהרות שלהן, צנועות ככל שיהיו. התערבויות כאלה לא תרמו לרווחת העמים של המדינות ה"משוחררות", למשל במקרה של איראן ב-1953, של גווטמאלה ב-1954, של צ'ילה ב-1973, של עיראק ב-2003 ועוד. יציבות האזור והעולם אינה יכולה להיות מחשבה שלאחר מעשה.

חייבת להיות מערכת גלובלית שמכבדת את ריבונותן של מדינות, מענישה הפרות, מתגמלת התקדמות ומיישמת זאת באופן שווה לכולם. עד אז, כל מה שאנחנו רואים זה ניסיון של ארה"ב, ישראל ובעלות בריתן (כשכל אחת מהן מושכת לכיוון אחר) להנדס את האזור באופן שעשוי לשחק לטובתן או לקרוס לגמרי. הן הרי לא יצטרכו להתמודד עם ההשלכות, לפחות עד שיגיעו לפתחן.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספרים "איראן: החיים עצמם" ו"בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים". מאנגלית: יונית מוזס