כמו אצל טולקין, הטבעת של השר אליהו היא סימן לעריצות ולהרס
שר המורשת עמיחי אליהו מציג בגאווה טבעת עתיקה מהר גריזים. ב"שר הטבעות", "הטבעת האחת" ייצגה סמכות הגוברת על כל חוקי המוסר. אצל אליהו הטבעת מייצגת הצדקה לנישול ולגירוש
רמב"ם התנגד לקמיעות. עמיחי אליהו מקדש אותן. שר המורשת אליהו בטקס לחנוכת אתר ארכיאולוגי בגוש עציון, 22 באוגוסט 2022 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)
מדי פעם מופיע רגע בשיח הציבורי הישראלי שנראה כאילו נתלש מדפיו של אפוס פנטזיה אפל. השבוע העלה השר למורשת יהודית, עמיחי אליהו, פוסט שבו סיפר בגאווה כיצד הציג בפני ראש ממשלת אלבניה טבעת עתיקה מהר גריזים ועליה הכתובת "יהוה אחד".
>> מדברים בבוסטון, שותקים בסבסטיה: על ארכיאולוגיה וצביעות
ההתאהבות האובססיבית של שר המורשת בממצא ארכיאולוגי קטן – טבעת עתיקה שנשלפת מהכיס בדרמטיות מול מצלמות העולם במועדים שונים – אינה רק גימיק תקשורתי. היא מזכירה באופן מצמרר את הקשר החולני שקבע ג'יי. אר. אר. טולקין בעולם אחר בין "הטבעת האחת", לבין היצור שאיבד את צלם האנוש שלו למענה. כמו אצל טולקין, נדמה שגם השר מרגיש שכל עוד הטבעת שלו אתו, הוא כל-יכול וחפץ המתכת הקטן מעניק לו סמכות מטפיזית הגוברת על חוקי המוסר, הדין הבינלאומי וההיגיון הפשוט.
באפוס הספרותי-קולנועי "שר הטבעות", הטבעת אינה "פרס" או כלי עבודה אלא מכשיר לביטוי של כוח בלתי מוגבל ועריצות. ייתכן שטולקין, שחזה בזוועות המאה ה-20, כתב את האפוס שלו ככתב אישום נגד הדיקטטורות שהפכו חלקים נרחבים מאירופה לעיי חורבות, ונגד התשוקה הגלובלית לחומריות, לחמדנות ול"בעלות". הטבעת שעומדת במרכז העלילה אינה משרתת את בעליה, אלא הופכת אותם לעבדיו של העריץ האולטימטיבי. הקורא-צופה שואל את עצמו מה קורה לחברה שמעניקה לחפץ חומרי סמכות מוסרית ופוליטית מוחלטת.
בסיפור שר הטבעות, דמותו של גולום היא תזכורת מהדהדת למחיר ההתמכרות ההרסנית לחפץ מאגי. גולום הוא במקור הוביט בשם סמיאגול, פעם בעל משפחה וזהות, שהפך ליצור מעוות שחי במחשכים, וכל הווייתו מצומצמת להגנה על "היקר לו מכל", על "חמדתי", על הטבעת. וכמו סמיאגול שהופך לגולום, נראה שהשר אליהו מתפשט מערכיו היהודיים ההומניסטים (שספק אם אי פעם החזיק בהם) לטובת קידום פולחן עבודה זרה מודרני, שבו חפץ דומם מקבל משקל רב יותר מחיי אדם. חפץ שמצדיק עבור השר את ההתייחסותו לעם שלם כתתי-אדם ומועמדים תמידיים לגירוש והשמדה. במובן הזה, השר מציג סוג דומה של התמכרות חומרית שמאכלת את הגוף הפוליטי ואת הנפש הלאומית.
האירוניה הגדולה היא שהשר עושה זאת בשם "המסורת״ היהודית. אבל מבחינה היסטורית, היהדות התנגדה לרעיון של מתווך חומרי בין האדם למוסר. את סיפור עגל הזהב אפשר לראות כאבטיפוס מקראי ל"טבעות הכוח" של גולום. בני ישראל, שחנו למרגלות הר סיני והמתינו לשובו של מנהיגם, לא חיפשו אל חדש, אלא ביקשו חפץ מוחשי שייתן להם ביטחון בזמן שמנהיגם נעדר. הם ביקשו ליצור "מתווך" ממתכת שיפתור להם את חרדת הקיום.
חלק ממהלך של "גירוש ארכיאולוגי". מגן דוד שצויר על עתיקות בסבסטיה, 30 בנובמבר 2024 (צילום: נאסר שתאיה / פלאש90)
התגובה האלוהית היתה חריפה. הפרשנות הקלאסית מסבירה שהחטא עגל הזהב לא היה נעוץ ברצון לאל אחר, אלא בצורך באמצעי מוחשי (אלוהות זהב) במקום הקשר הרוחני המופשט, קשר ישיר עם המקור המוסרי, ללא אבנים ופסלים. השר אליהו, בחיפושו אחר אישור בטאבו הארכיאולוגי לפעולות דורסניות, בונה לעצמו "עגל זהב" ממתכת עתיקה.
הרמב"ם, שראה באמונה בכוחם של חפצים פיזיים כמו קמיעות, טבעות או אבנים חטא חמור של עבודה זרה, מעניק לסוגיה היבט פילוסופי יותר. הוא טוען שמי שמאמין שחפץ פיזי יכול להעניק לו כוח, הגנה או הצדקה מחלל את מהות תורת ישראל. לפי הרמב"ם, המאמינים בקמעות עובדים חפצים במקום לעבוד את אלוהים דרך השכל והמוסר. "הזיה זו של כותבי הקמיעות" (מורה נבוכים, חלק א' ס״א), כתב.
השימוש שעושה אליהו בטבעת כ"הוכחה" לצדקת הדרך היא בדיוק אותה "הזיה", ניסיון נואש להחליף את האחריות המוסרית בקסם פסאודו-ארכיאולוגי לכאורה. כששר המורשת מסתובב ברחבי העולם, שולף טבעת מכיסו ומשתמש בה כדי להצדיק את השמדת רצועת עזה על יושביה או את העמקת השליטה בגדה המערבית וסיפוחה, הוא מקדם פולחן שמנוגד לדין הבינלאומי, ייתכן שמנוגד לחוק הישראלי, ובעיקר עומד בסתירה מוחלטת למסורת היהודית.
הלקח מהטבעת של טולקין ומהטבעת של אליהו הוא זהה: אי אפשר לבטל את המציאות בכוח הזרוע או בכוח המאגיה. טבעת מהסוג שהשר שולף באירועים צריכה לשמש כבסיס לשיח ביקורתי על עריצות ולא הצדקה של אחת כזו.
בין הירדן לים חיים כיום שני עמים, כמעט שווים בגודלם. שום ממצא ארכיאולוגי, קדוש ככל שיהיה, לא יעלים שבעה מיליוני פלסטינים. הם לא יתנדפו, הם לא יהגרו "מרצון", והם לא יכופפו את ראשם מול שר שאוחז בטבעת וממלמל סיסמאות משיחיות. הרעיונות המעוותים על הטלת פצצה גרעינית על עזה או נישול המוני הם הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הדרך המוסרי שנגרם כאשר חפצים, כמו הטבעת, הופכים חשובים מבני האדם.
הגדה המערבית לא תהפוך לחלק ממדינת ישראל רק כי נמצאה בה טבעת עם כתב עברי קדום, כשם שבעלות על ספר ישן אינה מקנה זכות לשעבד את השכנים. עלינו, ארכיאולוגים ולא ארכיאולוגים, להשליך את "טבעת הכוח" הזו חזרה אל הלהבות. לא אל להבות המלחמה, אלא אל להבות המחקר, הביקורת והתבונה. רק כך נוכל לחיות במציאות שבה המוסר והצדק החברתי הם המצפן שלנו. את קמיעות המתכת נשאיר למחקר הארכיאולוגי.
אלון ארד הוא מנכ"ל עמותת "עמק שווה"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
