הרשימה המשותפת יכולה להוביל חינוך ראוי לישראל

ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת היא בשורה משמחת, גם מנקודת המבט של החינוך. אף אחת מהמפלגות היהודיות אינה נכונה לוותר על זכויות היתר של היהודים במדינת ישראל. על כן, החינוך שהן מציעות חייב להיות כזה שמצדיק את אי-השוויון. הצדקה זו זולגת אל כל חלקי החברה ומניבה חברה משוסעת, תחרותית ומנוכרת.

האפשרות האחרת היא חינוך שמעניק הזדמנות הוגנת לכל ילדה וילד, ללא שום יוצא מהכלל, מגדרי, דתי, לאומי, עדתי או אחר. חינוך אוניברסלי, דמוקרטי וחברתי (סוציאלי). הרשימה המשותפת טרם פרסמה מצע, אולם אני נעזר במצע הרשימה מגלגולה הקודם, ובעזרתו מציע חמישה מהלכי מדיניות למימוש חינוך כזה: אחריות המדינה, תקצוב שוויוני, השקעה בגיל הרך, אוטונומיה תרבותית לכל מגזר וליבה אזרחית משותפת. זה אמור להספיק.

1. שגשוג ורווחה על ידי חינוך באחריות המדינה

מתוך המצע: "שחרור השירותים החברתיים, הבריאות והחינוך, משליטת חוקי השוק".

החינוך המודרני החל את דרכו בשנת 1524, כאשר מרטין לותר העביר את בתי הספר מאחריות הכנסייה הקתולית לידי "מועצות הערים", כלומר השלטון האזרחי. הוא טען כי רק הן יכולות להיות בעלות עניין "לדאוג לצעירים העניים, האומללים והמוזנחים", בשם שגשוגה של העיר ורווחת תושביה.

הוא צדק. אנו רואים כיום כי ככל שמדינה הקדימה (היסטורית) להחיל חינוך חובה חינם לכל הילדות והילדים, וככל שהיא משקיעה יותר משאבים בחינוך, כך היא משגשגת יותר מבחינה כלכלית. ראו למשל כאן את הקשר בין היקף ההשתתפות בחינוך בשנת 1900 בכל מדינה, לבין עוצמתה הכלכלית בשנת 2000.

על כן, כל עוד אנו רוצים להעניק את הטוב האפשרי לכל הילדות והילדים, אין לנו על מי לסמוך אלא על המדינה, תקציביה ומוסדותיה. לא באחריות מפלגות פוליטיות, לא באחריות השלטון המקומי, ובטח לא באחריות השוק הפרטי. רק למדינה יש עניין בעתיד כל ילדיה ויכולת לממש זאת.

2. חיסול האפליה על ידי ניהול משותף ושוויוני

מתוך המצע: "שוויון אזרחי מלא ומדיניות העדפה מתקנת כדי לגשר על פני הפער העמוק".

כפי שהוזכר, החינוך בישראל הוא כזה שמצדיק אפליה ופערים בין קבוצות בחברה. תוכלו להיווכח בכך באתר האינטרנט הרשמי של משרד החינוך, המציג ללא שום בושה את נתוני האפליה עמוקה בישראל: ההשקעה הממשלתית הממוצעת בתלמיד ערבי היא 24.3 אלף שקל בשנה, בעוד ההשקעה בתלמיד יהודי דתי היא 30.7 אלף שקל. האם תוכלו לדמיין מדינה אחרת, שתנהג כך כלפי המיעוט היהודי בשטחה?

דוח מבקר המדינה משנת 2023 מצא כי בכל דרגות הגיל ובכל דרגות מדד הטיפוח (מעמד חברתי-כלכלי), תלמיד ערבי מתוקצב בחסר יחסית לתלמיד יהודי, בפערים שנעים בין 20% ועד 50% לטובת היהודים. כפי שהוצג במחקר שפרסם מרכז טאוב, פער התקציב בין המגזרים אינו נוצר במחשכים או בטעות, אלא "מבוסס ברובו הגדול על נוסחאות הגלויות לציבור". כלומר מדובר באפליה ממוסדת ומוצהרת.

כדי לתקן זאת חייבים ניהול אחד ואחיד של כל חלקי מערכת החינוך. יש היגיון להכיר בצרכים החינוכיים הנבדלים של מגזרי החברה, כפי שיוצג בהמשך. אבל אין סיבה להפרדה בניהול החינוך, שמאפשרת את פערי התקצוב. לכן צריך לסגור את אוטונומיית הניהול המפלגתי של החינוך הדתי והחרדי, ולהכניס את כל הילדות והילדים תחת נוסחת תקציב שוויונית אחת. מי שלא מקבל את מרות המדינה ייקרא "חינוך פרטי" (ולא מכבסת המילים של "מוכר" ו"אינו רשמי"), והיחס אליו יהיה בהתאם.

3. צמצום פערים על ידי תקציב שופע לגיל הרך

מתוך המצע: "הבטחת החינוך בחינם מגיל שלושה חודשים".

פערים כלכליים וחברתיים נוצרים בשל מדיניות כלכלית דורסנית, שבאחריות משרד האוצר. המעט שהחינוך יכול לעשות לטובת צמצום הפערים, הוא בבניית מערך חינוכי מפואר לגיל הרך, מלידה ועד גיל חינוך חובה. המצב היום הוא חרפה, שכן ההשקעה בגיל הרך בישראל היא עשירית מההשקעה הממוצעת של מדינות העולם.

הורים עניים לא רק שלא יכולים לשלם את שכר הלימוד בפעוטונים ובמעונות היום. הם חסרים גם את ההכרה בחשיבות החינוך בגיל הרך, כיוון שלא חוו זאת בעצמם בילדותם. נוסף על כך, הם מתקשים בנגישות למידע שיכול לסייע בידם, או למקורות מימון שהמדינה מציעה.

האפשרות היחידה להעניק מידה של הזדמנות הוגנת היא על ידי השקעה של המדינה בגיל הרך. צוותי חילוץ ליד המעון שבו מתו שני תינוקות, ב-19 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

עקב כך, תינוקות של הורים עניים נשארים בבית במשמורת של קרובי משפחה מבוגרים, או מטופלים במעונות זולים ובלתי מפוקחים, שהם לא יותר ממחסני שמירה. תינוק כזה מגיע לגיל חינוך חובה עם פער לשוני (בשפת האם), פער במיומנויות חברתיות ופער בערך העצמי – שאינם ניתנים עוד לגישור.

האפשרות היחידה להעניק מידה של הזדמנות הוגנת היא על ידי השקעה של המדינה בגיל הרך. הכוונה להדרכה וליווי של ההורים בתקופת ההיריון והשנה הראשונה לחיים; ולמימון מסגרות מקצועיות מבחינה חינוכית והתפתחותית החל מגיל שנתיים. כל מה שאפשר לעשות, וחובה לעשות, ידוע ונוסח על ידי ועדות מקצועיות בעבר. מה שחסר הוא הרצון לממש זאת.

4. העצמה של קבוצות בחברה על ידי עצמאות תרבותיות

מתוך המצע: "זכותם לנהל בעצמם את ענייניהם התרבותיים, החינוכיים והדתיים […] במקום שיטת האפוטרופסות והתלות".

מחקרים חוזרים ומראים כי ככל שנבדקים המשתייכים לקבוצות מיעוט הם בעלי זהות עצמית בהירה יותר, כלומר הם יודעים להגדיר את זהותם, כך הם משוכנעים יותר בדעותיהם, מודעים יותר לבחירותיהם ומאמינים יותר בערכם התרבותי. כתוצאה מכך, הם משתלבים בצורה טובה יותר בתרבות הרוב – לא מתוך ביטול עצמי, אלא מבחירה.

על כן, לטובת קיומה של חברה שבה מתקיים מרחב משותף הוגן ורגיש לקבוצות התרבות השונות, יש לחזק את הזהות העצמית של חברות וחברי כל אחת מהקבוצות. סטריאוטיפים שליליים ושנאת האחר הם גילויים לא רק של בורות, אלא גם של חולשה פנימית.

כדי שזה יקרה, חייבים לאפשר מידה רבה של עצמאות מגזרית, כלומר לאפשר לכל קבוצה לגבש תוכנית לימודים התואמת את עולמה התרבותי. כך למשל חינוך יהודי-דתי, חינוך פלסטיני או חינוך מזרחי, וכן גם חינוך דמוקרטי, חינוך ביתי וכיוצא באלה.

החינוך הערבי בישראל דוכא תחת שלטון הרוב היהודי מיומה הראשון של המדינה. אולם דיכוי זה לא הניב שום תוצאה שישראל שאפה לה: לא החלשת הזהות הלאומית הפלסטינית ובטח לא הגברת ההזדהות עם מדינת ישראל. על כן נדרש שחרור מוחלט של תוכנית הלימודים הערבית מהכבלים הציוניים והכרה בנרטיב הפלסטיני כלגיטימי וראוי. יש בחברה הערבית מנהיגות חינוכית משכילה וראויה, שתדע לכוון את החינוך הערבי על פי צורכיהם, כפי שהם מבינים זאת.

5. חיזוק המכנה המשותף בחברה על ידי ליבה משותפת

מתוך המצע: "תוכניות לימודים לחינוך על ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם והאזרח ודחיית כל צורות האפליה והגזענות".

את כל הטוב שהוזכר עד כה, יש לעטוף במכנה משותף חינוכי, גם כאינטרס של המדינה, וגם לטובת קבוצות המשנה שרובן שואפות להשתלבות (בשונה מהיטמעות). מרכיב הכרחי בליבה המשותפת נוגע לסדרי החיים המשותפים במדינה דמוקרטית.

כנקודת התחלה, די אם נקבע כי במערכת המשותפת כל יחיד וכל קבוצה יכולים לטעון מה שהם רוצים, כל עוד אינם מונעים זכות זאת מאחרים. אין זכות למי ששולל זכויות אישיות או קיבוציות מאחרים, וממילא הוא (או הם), לא יכולים להיות חלק ממערכת החינוך הממלכתית. בעניין זה המדינה יכולה להיות קצת יותר נחושה מהנהוג כיום, שהרי ממילא הקבוצות הבדלניות, שונאות האחר, אינן מקבלות את מרותה.

לסיכום, חזון החינוך הראוי כולל חינוך באחריות המדינה, בניהול משותף ושוויוני, בהשקעה בגיל הרך, עם אוטונומיה תרבותית לכל הקבוצות וליבה משותפת. נכון להיום, אין אף מפלגה יהודית שנכונה לכך, והיחידה שיכולה לספק זאת היא הרשימה המשותפת.