אין תחתית להזנחה של החינוך הערבי בישראל
מבחנים בינלאומיים מראים שהחינוך שישראל מעניקה לאזרחיה הפלסטינים אינו טוב מהחינוך שמעניקה הרשות הפלסטינית לאחיהם בגדה. "כלא השליטה והפיקוח הופכים את החינוך הערבי בישראל לגוף חסר נשמה", כותב חוקר חינוך
הישגי התלמידים ברשות הפלסטינית נמוכים ביחס למדינות ה-OECD, אבל לא גרועים בהרבה מההישגים של התלמידים בחינוך הערבי בישראל. תלמידה בבית ספר ברמאללה, אוגוסט 2013 (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)
הנה עובדה שטרם דובר בה: ההישגים של החינוך הערבי בישראל קרובים יותר להישגים – הנמוכים יחסית – של החינוך ברשות הפלסטינית, מאשר להישגים – הסבירים יחסית – של החינוך העברי (היהודי) בישראל. על הממצא המטלטל הזה למדתי מד"ר שרף חסאן, יו"ר ועדת המעקב לענייני חינוך של ערבים בישראל (ראו מאמרו בערבית). ההשוואה הזו התאפשרה בזכות שלושה מחקרים בינלאומיים, שבחנו את החינוך ברשות הפלסטינית.
>> מדירים ומזניחים את החינוך הערבי ואז בוכים שאין השתלבות
במגילת העצמאות במאי 1948 קראה מדינת ישראל "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום", והבטיחה בתמורה "אזרחות מלאה ושווה". והנה מתברר כי גם לאחר 77 שנים, ישראל "הנאורה" אינה מספקת להם חינוך איכותי יותר מאשר זה שבני עמם, הפלסטינים תחת כיבוש, מספקים לעצמם.
כפי שאציג בהמשך, זה לא שישראל רוצה ולא מצליחה לספק חינוך מותאם תרבותית במגזר הערבי. היא פשוט מעדיפה למנוע אותו, משום שהיא חוששת שחינוך כזה יחזק את הרגשות הלאומיים של הנוער הפלסטיני. אלא שישראל זורקת יותר מדי כדורים לאוויר: שימור הנחיתות של הפלסטינים בישראל מגביר את הניכור שלהם מהמדינה, ומקרב אותם – בניגוד לתקווה הישראלית – אל הלאומיות הפלסטינית שתחת כיבוש.
הערבים מחונכים להיות נשלטים
אציג תחילה את ממצאי המחקרים. מחקר פיזה של ארגון OECD בוחן אוריינות שפה, מתמטיקה וחשיבה מדעית, אצל תלמידות ותלמידים בני 15 (כיתות ח'-ט'). אוריינות שפת אם היא חשובה ביותר, שכן בעזרתה אנו מבצעים פעולות חשיבה מתקדמות.
למשל, מי שנכשלו במבחן השפה יכולים, לכל היותר, להשיב על שאלות שהתשובה אליהן מוצגת באופן מפורש בטקסט הנקרא. הם יתקשו להשוות בין טענות, לפרש משמעות, להסיק מסקנות או להעריך טיעונים באופן ביקורתי. כפי שמוגדר בתמציתיות בדוח פיזה: הם אינם כשירים להשתתפות פעילה בחברה.
בממוצע 81 המדינות שהשתתפו במחקר, רבע מהתלמידים (26%) נכשלו במבחן שפת אם (ראו תרשים מצורף). בישראל, שמערכת החינוך שלה נמצאת מתחת לממוצע המדינות, כמעט שליש מהתלמידים נכשלו (30%).
אבל בפילוח תלמידי ישראל לפי לאום, מתברר כי החינוך העברי בישראל נמצא במקום טוב יחסית, מעל ממוצע המדינות, עם 20% נכשלים בלבד. כך המצב בבריטניה ובאוסטרליה, הממוקמות בעשיריה השנייה בדירוג המדינות. לעומת זאת, בחינוך הערבי בישראל שני שליש נכשלים (66%), בדומה למדינות הממוקמות בעשיריה השביעית: אזרבייג'ן ואלבניה. ממש קרוב לשם נמצאת הרשות הפלסטינית עם 77% נכשלים.
המצטיינים במבחן אוריינות שפת אם הם העילית הרעיונית של החברה לעתיד. אין הרבה כאלה: רק 7% מקרב התלמידים בממוצע המדינות. בחינוך העברי בישראל המצב טוב למדי: 13% מצטיינים. אבל בחינוך הערבי בישראל, ממש כמו ברשות הפלסטינית: אפס אחוז מצטיינים!
ממצאים דומים עולים גם במבחן הבינלאומי בחשיבה יצירתית. מבחן זה בודק יכולות כגון העלאת רעיונות מגוונים, העלאת רעיונות מקוריים, והערכה ושיפור של רעיונות קיימים. חמישית מתלמידי המדינות נכשלו במבחן (22%), ובחינוך העברי בישראל רק 15% נכשלים. מנגד, בחינוך הערבי בישראל 61% נכשלים ובחינוך ברשות הפלסטינית 69% נכשלים.
המבחן השלישי הוא מבחן טימס, שבודק אוריינות מתמטית ומדעית בקרב תלמידי כיתות ח'. כאן נדרשים התלמידים לא רק לידע מתמטי ומדעי, אלא גם ליכולת יישום של הידע ויכולת הסבר והנמקה של תופעות. גם במחקר זה התגלתה אותה תמונה עגומה. 36% נכשלו בחינוך העברי, אול מול 71% ו-84% בחינוך הערבי ובחינוך הפלסטיני בהתאמה. 11% מצטיינים בחינוך העברי אל מול 1% בחינוך הערבי ו-0.1% ברשות הפלסטינית.
רמת החינוך של התלמידים היהודים סבירה, הפער מול התלמידים הערבים עצום. בית ספר בירושלים (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
אם להפוך את המספרים למילים, נאמר כך: איכות החינוך בישראל היא בינונית, סביב ממוצע המדינות. החינוך הניתן ליהודים הוא טוב יחסית ומעל ממוצע המדינות. אבל החינוך הערבי בישראל, בדיוק כמו החינוך ברשות הפלסטינית, נמצאים במבוי סתום.
שתי מערכות חינוך אלה – החינוך הערבי בישראל והחינוך ברשות הפלסטינית – מותירות רוב גדול מקרב התלמידות והתלמידים במעמד של חוסר כשירות להשתתפות פעילה בחברה הבוגרת. הם יכולים לחזור על דברים ששמעו, אבל לא מסוגלים להעניק לדברים פרשנות משל עצמם. הם מחונכים להיות נשלטים על ידי אחרים. באותה שעה, שתי מערכות חינוך אלה אינן מטפחות שכבה של מצטיינים – בוגרים שיוכלו להנהיג את בני עמם לקראת עתיד טוב יותר.
מצג השווא של הזכאות לבגרות בחינוך הערבי
אם מי מהקוראות והקוראים מופתע מהממצאים, ראוי להזכיר כמה נתונים תומכים. משרד החינוך מתאמץ לייצר מצג שווא, שלפיו תוצאות מבחני הבגרות מעידות ש"תלמידי המגזר הערבי מצמצמים את הפער מול תלמידי המגזר היהודי", והפער עומד על 1.6% בלבד. האמנם? ודאי שלא!
כדי להציג שיעורי בגרות גבוהים ופערים נמוכים, משרד החינוך מפרסם את אחוז הזכאים לבגרות רק מתוך אלה שלומדים בכיתות י"ב במסלולים המגישים למבחני בגרות. כלומר, המשרד מסתיר מהסטטיסטיקה את אלה שלא הגיעו לכיתה י"ב, ואת אלה שלמדו במגמות שאינן מובילות לבגרות. מסתבר ששיעור הערבים, מקרב אלה שהמשרד מסתיר, גבוה מאוד.
אם רוצים לקבל תמונה אמינה יותר, צריך לבחון את שיעור הזכאים לבגרות מתוך כלל אוכלוסיית השנתון. בדיקה כזו נערכה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בקרב בני 26 בישראל: ילידי שנת 1996 שנדגמו בשנת 2022. בקרב היהודים שיעור הזכאות לבגרות היה 59.5% ובקרב הערבים: 42.5%. 17 אחוזי פער ולא אחוז וחצי.
כאשר בודקים את שיעור הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות סף של האוניברסיטאות, כלומר כזו מאפשרת המשך לימודים אחרי תיכון, הפער גדול עוד יותר. 47% זכאים בקרב היהודים, לעומת 27% זכאים בקרב הערבים. 20 אחוזי פער!
האמת שאין צורך להרחיק עד הבגרות. הפערים צורחים כבר מגיל צעיר. במבחן הבנת הנקרא של משרד החינוך, שהועבר בשנה שעברה בקרב תלמידי כיתות ד', נמצא ש-13% מקרב דוברי העברית נכשלו בו לעומת 27% מקרב דוברי הערבית. פי שניים. מנגד: 62% מדוברי העברית הגיעו לרמה הגבוהה ביותר, לעומת 20% בלבד מקרב דוברי הערבית. פי שלושה.
הפער בחינוך מתחיל בפער בהכנסות בין יהודים וערבים. מבט על נצרת (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)
החינוך הערבי מופלה תקציבית
עד כאן היו אלה עובדות, העולות מתוך מחקרים חוזרים, שנערכו על מדגמי ענק של תלמידות ותלמידים. מכאן והלאה, ננסה להבין מדוע כך הם פני הדברים. הסבר ראשון נובע מהקשר האוניברסלי החד בין מצבם הכלכלי של ההורים לבין הישגי ילדיהם. ואכן, בסקר למ"ס שפורסם בשנת 2023 נמצא כי בכל ממדי איכות החיים קיים פער לטובת המגזר היהודי בישראל.
כך למשל, ההכנסה ברוטו למשק בית יהודי היא 21.4 אלף שקלים לחודש, לעומת 13.3 אלף שקלים לחודש במשק בית ערבי. 18% מהיהודים חיים בסיכון לעוני, לעומת 53% מהערבים בישראל. אם אלה הם הפערים הכלכליים, ברור שהם יקבלו ביטוי גם בפערים חינוכיים.
לכאורה, ככל שהרקע הכלכלי של ההורים נמוך יותר, משרד החינוך מפצה את התלמידים בהשקעה תקציבית גבוהה יותר. זה נכון עד שזה מגיע למישור הלאומי, כפי שכתבתי בהרחבה בשבוע שעבר. למשל, תלמיד תיכון יהודי דתי בחמישון הטיפוח התחתון מקבל מהמדינה תקציב הגדול ב-70% מהתקציב של תלמיד תיכון ערבי בחמישון התחתון.
כלא השליטה והפיקוח
במאמר שפרסם (בערבית), מציע ד"ר חסאן הסבר נוסף. החינוך הערבי בישראל נמצא תחת "כלא השליטה והפיקוח ההופכים אותו לגוף חסר נשמה", שאינו מותאם "לצרכים, לרצון ולזהות של החברה הערבית".
על שליטת ישראל בחינוך הערבי נכתב הרבה. ראשית נזכיר כי הערבים בישראל היו תחת ממשל צבאי עד שנת 1966. שליטת שב"כ בחינוך הערבי נמשכה עד שנת 2009. המשמעות היתה שמנהלים ומורים נבחרו לפי מידת נאמנותם לשב"כ (קרי – סייענים), ולא לפי מקצועיותם בחינוך. תוכניות הלימודים כללו תכנים ציוניים כגון שירת התחייה הלאומית של ביאליק וטשרניחובסקי בספרות, או סדר "העליות" הציוניות בהיסטוריה. כל זאת לטובת "טשטושה של הזהות הלאומית הערבית" ו"חינוך לנחיתות ולהתבלטות בפני הרוב היהודי".
צריך לציין שעם השנים חל שינוי במדיניות המשרד לקראת הגברת העצמאות של החינוך הערבי. למשל, בתחומי הדעת הרלוונטיים: שפה וספרות, דת ומורשת והיסטוריה, יש כיום ועדות מקצוע ייעודיות לחינוך הערבי.
אלא שעדיין לא מדובר באוטונומיה תרבותית. על פי החוק, חייב שר החינוך למנות "מועצה מייעצת לחינוך הערבי", שחבריה "פעילים בשדה החינוך הערבי". המועצה אמורה לגבש מדיניות חינוך ייחודית לחינוך הערבי, לרבות תוכניות לימודים "שיבטאו את צרכיו ואת תרבותו של הציבור הערבי". כמובן ששרי החינוך מצפצפים על החוק, כמו גם על צרכיו ותרבותו של הציבור הערבי. אף שבג"ץ התערב בעניין בשנת 2017, מועצה כזאת טרם הוקמה.
הנתונים שלו מסתירים את הבעיה. משרד החינוך בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
רב תרבותיות נשלטת
את "כלא השליטה" הישראלי, אפשר להבין לנוכח הציפיות הסותרות של מדינת ישראל, במיוחד לאחר 1967. כפי שהסביר ד"ר גל לוי, מצד אחד פעלה ישראל לבדל ולבודד את החברה הערבית מחוץ לקולקטיב היהודי, ומצד שני ביקשה למנוע "גילויי הזדהות של צעירים ערבים עם הלאומיות הפלסטינית" בשטחים הכבושים. הביטוי "ערביי ישראל" מייצג להבנתו את שני הצדדים. הערביות "הדגישה את הגבול בינם לבין היהודים", והישראליות "הטילה עליהם חובת נאמנות שהבחינה אותם מהפלסטינים בשטחים".
פרופ' מאג'ד אלחאג' מציג סתירות נוספת (מאמרו בספר "בשם הביטחון: סוציולוגיה של שלום ומלחמה בישראל בעידן משתנה", הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2006). בעוד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ביקשה להשתמש בחינוך כזרז לשינוי חברתי, הממסד הישראלי משתמש בחינוך כמנגנון שליטה. הפלסטינים רוצים לחזק את זהותם הלאומית, והמדינה מדכאת בדיוק את הזהות הזו.
המפה החברתית של ישראל מחייבת חינוך רגיש תרבותית, המעניק לגיטימציה לבני תרבויות שונות. אלא שחינוך רב תרבותי הוא גם חינוך ביקורתי. הוא מעצים את התלמידות והתלמידים כך שיבחינו בכוחות וביחסי הכוחות הפועלים בחברה. ביטחון עצמי של בוגרות ובוגרי החינוך יכול להיות זרז לשינוי, ומזה ישראל חוששת.
על כן נוקטת ישראל גישה שאלחאג' מכנה "רב תרבותיות נשלטת". גישה שבה יש הכרה בתרבות הפלסטינית, אבל ההכרה אינה לשם התפתחות אלא לשם דיכוי. התוצאה החינוכית היא שהמיעוט הפלסטיני אינו מתקבל כשותף לגיטימי במערכת רב תרבותית, מנוע מלטפח את זהותו הלאומית, ונדרש "לקבל בלא עוררין את עליונותה של קבוצת הרוב".
בשורה התחתונה: המחקרים הבינלאומיים האחרונים חושפים את המדיניות המפלה של ישראל. על מנת לדכא את הזהות הלאומית הפלסטינית המדינה מבודדת, מחניקה ומנוונת את מערכת החינוך של הערבים בישראל. התוצאה היא ניכור גובר המקרב אותם אל בני עמם בשטחים הכבושים. במקום לקדם שלום בחברה רב תרבותית, ישראל, ולא לראשונה, משחקת משחקי שליטה שעלולים להתהפך עליה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
