המעונות עברו למשרד החינוך, אבל הגיל הרך נשאר יתום

השרה שאשא ביטון הגדירה את התוכנית כ"מהלך היסטורי", אך מדובר בשמחת עניים: רק אחוז קטן מהפעוטות נכללים בה, המחסור בתקנים משווע, וההשקעה הממשלתית בחינוך הגיל הרך היא עדיין מהנמוכות בעולם המערבי

מאת:

שרת החינוך יפעת שאשא ביטון חגגה השבוע במכתב להורים "מהלך היסטורי": "תחילתו של מסע משותף לבניית מערך גיל רך איכותי".

החגיגות נמהרות, לדעתי. כולם יודעים מה רצוי, אבל במקום להניח את היסודות לתפיסה ממלכתית כוללת לחינוך הגיל הרך, המהלך הנוכחי רק מעמיק את הפיצול של המערכת, כנראה בגלל פוליטיקה תקציבית.

תכלס – מי שעבר לפיקוח משרד החינוך הם 120 אלף תינוקות ופעוטות עד גיל שלוש, שמהווים 22 אחוזים בלבד מקבוצת הגיל. תקציב המדינה לסבסוד שכר הלימוד שלהם נשאר משום מה במשרד הכלכלה והתעשייה. גם המשפחתונים נותרו שם, ללא שום היגיון חינוכי. ועדיין נותרנו עם כ-400 אלף פעוטות ותינוקות, שאין למדינה שום מידע על גורלם. בלי תקציב של ממש, כל הכוונות הטובות הן משהו שבין יומרה ליוהרה.

במקום להניח את היסודות לתפיסה ממלכתית כוללת לחינוך הגיל הרך, המהלך הנוכחי רק מעמיק את הפיצול של המערכת. שרת החינוך, יפעת שאשא ביטון (יונתן זינדל / פלאש 90)

יש תוכניות עבודה – אין כסף

במשרד החינוך הסבירו שעכשיו "תחל העבודה על בניית מערך הגיל הרך". למה להתחיל? הרי הכול ידוע, מוכר ומוסכם. יש את תקנות לחינוך הגיל הרך (1965), את חוק המועצה לגיל הרך (2017) ואת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות (2018, 2021). מעל הכול, יש את דוח ועדת רונזטל (2004) שבו נקבעו כל התקנים, הסטנדרטים והנהלים הדרושים להפעלת מערכת חינוך לגיל הרך.

ואם בכל זה אין די, הרי לאחרונה פרסמו קרן ברל כצנלסון בשיתוף העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך, מסמך מאיר עיניים: "תוכנית מדיניות לקראת העברת אגף מעונות יום למשרד החינוך, כבסיס להרחבה ושיפור של מערך הטיפול והחינוך לגיל הרך".

הדר זר אביב ויערה מן, עורכות המסמך, מציגות בבהירות את הסוגיות הדחופות לטיפול (שאת עיקרן אציג), ואף "מפת דרכים" ליישום הנדרש במהלך השנים הקרובות.

הדבר היחיד שאין, זה כסף. כפי שהצגתי בפירוט בעבר, ההשקעה לילד בגיל הרך בישראל היא מהנמוכות בעולם, וחלקה של ההוצאה הפרטית מתוך השקעה זאת היא מהגבוהות בעולם. ללא הכסף של ההורים, המדינה משקיעה בכל ילד רק 6 אחוז ממה שמושקע בילד בממוצע מדינות oecd!

עם מספרים כאלה, כל מילה מיותרת.

donate

מערכת חינוך פרטית ומפוזרת

בשיחתי עם יערה מן, מעורכות מסמך המדיניות, היא העירה ובצדק, שכל מערכת החינוך לגיל הרך בישראל היא פרטית. זה שורש הרע. אמנם מוסדות החינוך מחויבים לחוקים ולתקנות, אולם למדינה עצמה אין מוסדות משלה, שהיא יכולה באמצעותם להדגים ולהוביל את החינוך הראוי בעיניה.

על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת (מספטמבר האחרון) יש בישראל כ-550 אלף פעוטות ותינוקות עד גיל שלוש. 120 אלף מהם (22 אחוזים) מתחנכים במעונות היום המפוקחים. הם שעברו כעת לאחריות משרד החינוך.

בנוסף, נותרו תחת פיקוח משרד הכלכלה כ-30 אלף פעוטות ותינוקות (5.5 אחוז) המתחנכים במשפחתונים שעברו הכרה (קיבלו סמל מוסד). יש עוד כ-3,000 פעוטות במעונות יום שיקומיים (חינוך מיוחד), שנותרו תחת פיקוח משרד הרווחה.

איפה כל השאר? בכל זאת, כ-400 אלף תינוקות ופעוטות! בשביל לעשות את זה קצר, הנה התשובה מתוך דוח הכנסת: "אין כיום נתונים מלאים ומהימנים על המסגרות הפרטיות, על הילדים השוהים בהן ועל המאפיינים שלהן".

צריך להוסיף שעל פי תקנות חוק הפיקוח (ינואר 2021), אמורה הממשלה להרחיב את הפיקוח על עוד כ-140 אלף פעוטות (25.5 אחוז), המתחנכים במעונות פרטיים שיש בהם שבעה פעוטות ומעלה. גם כשזה יקרה (זה עוד לא קרה), ישארו יותר מ-250 אלף פעוטות ללא שום פיקוח ובקרה על גורלם.

המלצה ראשונה, אם כך, היא להעביר את האחריות המלאה על הגיל הרך לגורם אחד, משרד החינוך, ליצור תפיסה חינוכית כוללת לחינוך הגיל הרך, ולבטל את הפיצול המיותר והיקר.

תראו את החלם: עיקר תקציב המדינה לגיל הרך מועבר כסבסוד להורים, על פי מפתח צרכים ומצבם הכלכלי. המעונות אמנם עברו לפיקוח משרד החינוך, אבל התקציב נשאר במשרד הכלכלה. כלומר, הורים ישלחו את תינוקם למוסד חינוכי שמפוקח על ידי משרד החינוך, אבל את הסבסוד של שכר הלימוד הם ימשיכו לדרוש ולקבל ממשרד הכלכלה. במצב זה אין למשרד החינוך תקציב משמעותי כדי לנווט מדיניות חדשה.

תקנים לפיקוח ושכר למחנכות

כיום יש 23 מפקחים, האמורים לפקח על כ-6,000 מוסדות מוכרים (261 מוסדות למפקח אחד!). כדי שהפיקוח הקיים יהיה משמעותי, כדי להוסיף עוד כ-4,000 מוסדות שאמורים לעבור לפיקוח (שבהם מעל שבעה פעוטות), וכדי לברר מה עלה בגורלם של רבע מיליון הפעוטות שאיש לא יודע עליהם דבר, נדרשת תוספת תקציב משמעותית. השרה אמנם ציינה במכתב להורים שבכוונתה להרחיב את "מערך הפיקוח והרישוי באמצעות הוספת תקנים", אבל הפער בין הקיים לבין הנחוץ הוא הרבה מעבר ליכולתה התקציבית.

לזה יש להוסיף את המחסור החמור בכוח אדם מקצועי. כבר כיום, על פי הערכות, המחסור במחנכות (מנהלות, מטפלות וסייעות), נמדד במאות רבות, ויש הסכמה שללא שיפור תנאי העבודה, לא יימצא כוח האדם הדרוש. השיפור כולל תוספת שכר משמעותית, יצירת מדרג הכשרות ושיפור משמעותי במרחבי העבודה. לפי שעה, אין לכל אלה תקציב.

התאמת הסטנדרטים לדוח רוזנטל

את איכות החינוך שמקבלים הפעוטות נהוג להעריך לפי שלושה סטנדרטים: מספר הפעוטות בקבוצה, יחס הפעוטות לכל מחנכת ושטח המעון הניתן לכל פעוט. בכל אלה מצבנו עגום מאוד ביחס לתקינה הרצויה.

למשל, בגילאי שנתיים עד שלוש, התקן בישראל הוא 30 תינוקות בקבוצה, במקום 10 בתקינה שקבעה ועדת רוזנטל (פי שלושה!), ויחס הטיפול הוא תשעה תינוקות למטפלת במקום חמישה למטפלת (פי שניים!). איך מחנכת אחת יכולה להתייחס במקביל לתשעה תינוקות בני שנתיים? היא במקרה הטוב יכולה לשמור על ביטחונם, אבל ודאי שלא לתמוך ולקדם את התפתחותם.

מפקח אחד ל-261 מוסדות (צילום אילוסטרציה: משה שי / פלאש 90)

לשתף באחריות את הרשויות המקומיות

במסמך קרן ברל כצנלסון והעמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך מובאת בנוסף המלצה להעביר חלק מסמכויות הניהול והפיקוח לרשויות המקומיות. כך נהוג במרבית המדינות המפעילות מערכת חינוך ציבורית לגיל הרך, בהן הרשויות המקומיות מחזיקות בתפקיד משמעותי בפיקוח, והן אף מפעילות בעצמן מסגרות ציבוריות איכותיות. אגב, כך בדיוק קורה בישראל בחינוך הילדים מגיל שלוש ומעלה, הרשויות מפעילות גנים עירוניים.

גם בעניין זה כל עבודת הלמידה כבר נעשתה. מסמך מפורט ומקצועי (72 עמודים) ששותפים לו התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, ג'וינט אשלים וקרן רש"י, בשם "מערך שירותים מיטבי לילדים בגיל הרך ולהוריהם ברשויות המקומיות", הוגש למועצה לגיל הרך במשרד החינך, בנובמבר 2019.

על בסיס ניסיון שנאסף ממערכות מקבילות בעולם, "מומלץ למנות מנהלת תחום גיל רך בכל רשות מקומית", שתהייה אחראית לפיתוח וליישום המדיניות של היישוב, בהתאמה למדיניות הארצית, לסטנדרטים המקצועיים ולצורכי הילדים, ההורים ואנשי המקצוע ברשות.

בין תפקידיה: ריכוז שירותים של משרדי החינוך, הבריאות, הרווחה והכלכלה, תחת קורת גג אחת; מניעה ואיתור מוקדם של בעיות התפתחות בגיל הרך, הנגשה גיאוגרפית ותרבותית של שירותים בגיל הרך, קשב ומענה לצורכי ההורים, התאמת מסגרות ושירותים לצורכי ההתפתחות של הילדים, והשקעה בפיתוח המקצועי של כלל אנשי המקצוע העוסקים בגיל הרך.

בלי כסף לא יקרה כלום

כאשר נחשפים להיקף הפעולות שיש לבצע כדי לשפר את החינוך לגיל הרך, ולהעמידו בסטנדרטים סבירים, ברור לחלוטין שאין למשרד החינוך שום סיכוי לעמוד במשימה. בטח לא כאשר כל התקציב העומד לרשותו לרגל המעבר הוא 240 מיליון שקלים. תוכנית העבודה המוצגת במסמך קרן כצנלסון מחייבת כ-15 מיליארד שקל מדי שנה. בחישוב שלי, כדי להגיע להשקעה הממוצעת לכל פעוט במדינות oecd חסרים לנו כ-25 מיליארד שקל בשנה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

אילוסטרציה: pixabay

פרשת NSO היא רק סימפטום של האמונה הישראלית בכוחות הביטחון

התרגלנו לפטור כל ביקורת על אמצעי הביטחון במשיכת הכתף של "מלחמה היא דבר מכוער", וכך הפכה "מלחמה" למטפורת ברירת המחדל בכל פעם שאנחנו רוצים לזרוק הצידה את זכויותיו של מישהו. ועכשיו, שלא במפתיע, זה הגיע לתוך הטלפון שלנו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf