מה יכולים מורים ומורות לעשות כדי להציל את הדמוקרטיה
אחד מסימני הדעיכה של הדמוקרטיה בישראל הוא ההתייחסות לזכויות אדם כפריבילגיה שניתן להעניק או לשלול על פי האינטרס של בעלי השררה, כפי שניתן לראות ממקרה המבחן של זכות ההצבעה. חינוך הומניסטי יכול להיות גלגל ההצלה
תוקעים סכין נוספת בגבה של הדמוקרטיה הגוססת. יאיר לפיד ואביגדור ליברמן בכנסת, ב-3 בנובמבר 2025 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)
הדמוקרטיה הגוססת בישראל ספגה השבוע סכין נוספת בגבה, כאשר יאיר לפיד הכריז על "חוק פשוט: מי שלא מתגייס, לא יצביע בבחירות". אביגדור ליברמן מיהר להניח על שולחן הכנסת טיוטת חוק "לא מתגייסים? לא מצביעים!", וגם יועז הנדל הציג זאת כחזון של מפלגתו החדשה.
על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מיולי האחרון, 61.5% מהציבור היהודי הלא חרדי תומך בשלילת זכות ההצבעה לחרדים. לפי מדד השותפות של מרכז אקורד משנת 2024, 40% מבני הנוער היהודים תומכים בשלילת זכות הצבעה לערבים. בקרב בני הנוער החרדים, שהם עצמם קבוצת מיעוט מאוימת, 60% תומכים בהדרת הערבים מהבחירות.
זכות ההצבעה, כמקרה פרטי של זכויות האדם, נתפסת בישראל כפריבילגיה. כלומר, ככזו שניתן להעניק או לשלול על פי האינטרס של בעלי השררה והקבוצות המתחרות. במהפכה הצרפתית הוחלף משטר הפריבילגיות בעקרון ההופכי, שלפיו רווחתו של הפרט נגזרת דווקא מרווחת הכלל. המחנך יאן עמוס קומניוס הציע רעיון זה כמטרת החינוך בבתי הספר, ואף פירט כיצד לעשות זאת (ראו בהמשך).
המאבק על זכויות האדם
מתוך מרחץ הדמים של המהפכה הצרפתית, נוסחה בקיץ 1789 הצהרת זכויות האדם והאזרח (תרגום לעברית באתר של פרופ' אודי מנור). הפתיח שנכתב אז אקטואלי גם היום: נציגי העם "סבורים כי אי ידיעת זכויות האדם, הזנחתן או הזלזול בהן מהווים את הגורם היחידי לצרותיו של הציבור ולשחיתותן של ממשלות".
זכויות האדם מוגדרות בהצהרה "טבעיות, קדושות ונצחיות", והן מבוססות על שלושה עקרונות. ראשית, "בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות", כלומר הזכויות הן של בנות ובני האדם, כולם ללא יוצא מהכלל, מעצם בריאתם, שלהם ולא של השלטון.
שנית, "מטרת כל התאגדות פוליטית היא שימור זכויות האדם הטבעיות והנצחיות". כלומר לא רק שאין לשלטון זכות להעניק או לשלול את הזכויות, אלא שתפקידו המפורש הוא להגן על כך שהזכויות תשמרנה.
ושלישית, "למימושן של הזכויות הטבעיות של כל אדם אין שום סייגים מלבד אלה הנחוצים להבטיח לכל אדם אחר שימוש חופשי באותן זכויות". כלומר גבול החופש של האחד נמצא במקום שבו הוא פוגע בזולת, ולכן מותר להגביל זכויות רק לצורך הגנה הדדית ואיזון בין הזכויות.
כללי הדיון הציבורי
אותו היגיון חוקתי משולש שנלמד במהפכה הצרפתית הוצע כמאה שנה קודם לכן, על ידי המחנך יאן עמוס קומניוס. באחד מספריו הוא קרא לכנס התייעצות אוניברסלית בנושא "תיקון ענייני האדם". לכינוס הוא הזמין את כל בנות ובני האדם, ללא תלות בהשכלתם או במעמדם. הוא כתב: "שאיש לא יהא מוכה ושפוף עד כדי כך שיחשוב שאינו ראוי ליטול חלק בהתייעצות".
לקראת אותו דיון משותף, הוא ניסח שלושה כללים לשיחה:
1. כל אחד רשאי להסביר מה שהוא רוצה.
2. אסור לסלק איש או להפריע לו להביע את דעתו.
3. שום דבר לא יוחלט סופית ללא הסכמה פה אחד.
הכלל הראשון מבטיח את רשות הדיבור לכל אחת ואחד. הכלל השני מבטיח שהזכות לא תיפגע על ידי כוח השררה של השליטים. והכלל השלישי מבטיח שהזכות לא תיפגע על ידי הדוברים האחרים, שכן תמיד עומדת למיעוט זכות אי-ההסכמה.
מעמדו ותפקידו הכפול של החינוך
בקיץ 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", והיא מהווה הגדרה בינלאומית ראשונה של רעיון זכויות האדם. ישראל, כמדינה חברה באו"ם, מחויבת להכרזה. שלושת העקרונות שהוזכרו מופיעים גם בהכרזה זאת.
ראשית, הזכויות הן של "כל בני משפחת האדם", ללא "אפליה כלשהי מטעמי גזע צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית, או דעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר". שנית, הזכויות הן "בלתי נפקעות", כלומר לא ניתן לשלול אותן. ולבסוף, "לא יוגבל אדם בזכויותיו ובחירויותיו, פרט לאותן הגבלות שנקבעו בחוק על מנת להבטיח את ההכרה בזכויות ובחירויות של הזולת".
בהכרזה מוזכרת מערכת החינוך בשני הקשרים. ראשית, החינוך כשלעצמו נחשב כאחת מזכויות האדם. בסעיף 26 נכתב כי "כל אדם זכאי לחינוך"; החינוך היסודי יינתן על ידי המדינות כחינוך חובה וחינם; החינוך המקצועי יהיה "מצוי לכול"; והחינוך הגבוה "פתוח לכול במידה שווה ועל יסוד הכישרון".
שנית, החינוך משמש את המדינות ככלי להעמקת ההכרה וההזדהות עם רעיון זכויות האדם. בפתיח נקבע כי כל יחיד וכל גוף חברתי "ישאף לטפח, דרך לימוד וחינוך, יחס של כבוד אל הזכויות והחרויות". בסעיף החינוך נקבע בנוסף כי "החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום".
כיצד מטפחים יחס כבוד לזכויות ולחירויות?
המעבר ממשטר פריבילגיות, שבו הזכויות ניתנות או נשללות על ידי השליט וקבוצות הכוח בחברה, למשטר דמוקרטי, שבו הזכויות הן של בנות ובני האדם עצמם, התרחש כאמור במהלך המהפכה הצרפתית. אולם כבר בשנת 1642 הציע זאת קומניוס כבסיס למשנתו החינוכית. הוא כתב:
"המטרה של בתי הספר האוניברסליים תהיה להעניק הזדמנויות לכל אדם לעצמו, למען יעלה מעל חשכת הבורות והברבריות. […] עד אשר כל אדם יבין שהרווחה של כל אדם, לרבות רווחתו שלו, תלויה ברווחת הכלל".
זהו מהפך גדול; הכוח של היחיד לא ייבנה על ידי שלילת והדרת הזולת, אלא דווקא על ידי העצמתו. כדי שזה יקרה, אין להסתפק בהעברת ידע בשיעורי היסטוריה ואזרחות. נדרש ליישם זאת כאורח חיים בשגרת בית הספר. מורות מורים שמעצימים תלמידות ותלמידים הם הבסיס לחינוך זה.
כדי להגיע לכך, הניח קומניוס תנאי מוקדם התלוי ברצון של התלמיד ללמוד. אם זה חסר, ממילא לא יקרה דבר. לדעתו, אפשר לעורר תלמיד פסיבי "הדוחה לחלוטין את האור", על ידי כך שנצמצם ככל שניתן את השליטה בו ואת הפעלת הכוח מבחוץ. "במקום זאת, עלינו לדאוג שכל אדם יבחר להסתמך על עצמו כמדריך". גם אם ההדרכה העצמית תהיה תחילה חלקית ומזערית, עדיין היא זאת שתבנה את היכולת שלו "להשתמש בשיקול דעתו" בעתיד.
הכוח של היחיד לא ייבנה על ידי שלילה והדרה של הזולת, אלא דווקא על ידי העצמתו. פורטרט של יאן עמוס קומניוס, מריקסמוזיאום באמסטרדם (צילום: ויקימדיה)
לאחר שהתגלה הרצון הראשוני, יש להתקדם בהוראה, בארבעה שלבים המבוססים על פיתוח יכולות ולא על הספק בפרקי התוכן. ארבעת היכולות הן: תפיסה חושית המאפשרת צבירת ידע; חקירה עצמאית המסייעת להבנה; בחירה הנסמכת על רצון ושיפוט; ויכולת יישום או שימוש בדברים שנלמדו. כל תוכן ניתן לסדר להוראה על פי שלבים אלה, וכך נאפשר לכל ילדה וילד:
לחיות חיי חושים, כלומר לדעת את הסובב אותו.
לחיות חיים נאורים, כלומר להבין את מה שהוא יודע.
לחיות חיי חירות, כלומר לרצות ולבחור את מה שהוא מבין כטוב, לסרב ולדחות את הרע, ולמשול בכל הדברים כראות עיניו, כמה שאפשר.
לחיות חיי מעשה, כלומר להפעיל את מרצו על הדברים שהוא מבין ובוחר, כך שהבנתו ובחירתו לא יהיו לשווא.
קומניוס טען כי למידה כזאת בשנות בית הספר תהפוך את היכולות שהוזכרו להרגל גם בהמשך החיים. כך נקבל בוגרות ובוגרים בעלי תחושת שליטה בעצמם ויכולת השפעה על סביבתם. כאלה שלא חוששים מהחירות ההדדית של זולתם, ולא נדרשים למנהיגות פופוליסטית שתעניק או תשלול מהם את זכויותיהם.
המנהיגות הציונית בישראל, קואליציה ואופוזיציה כאחד, מבוססת על פחד מהזר ושנאת האחר. המעט שמורות ומורים יכולים לעשות, הוא לטפח דור בעל השקפת עולם הומניסטית ודמוקרטית. זאת מתוך דרך ארגון הלימודים ולא רק מתוך תוכני הלימוד.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
