הפריימריז במישיגן מעידים: ישראל הופכת לנטל

הבליט את תמיכתה של המתחרה בישראל, מתוך הנחה שהדבר יחליש את סיכוייה להיבחר. עבדול אל-סייד במסיבת עיתונאים בדטרויט, אחרי שזכה בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לסנאט במישיגן, ב-5 באוגוסט 2026 (צילום: Julia Demaree Nikhinson / AP)

בחירות אמצע הכהונה המתקרבות בארה"ב מעלות סוגיות רבות לדיון בציבוריות האמריקאית. בראש ובראשונה, הבחירות נחשבות למשאל עם על מדיניותו של דונלד טראמפ במהלך כהונתו הנוכחית, במיוחד על רקע הקשיים הכלכליים ויוקר המחיה, שהנשיא לא הצליח לפתור.

גם כוחו הפוליטי של טראמפ בשנתיים האחרונות לכהונתו בבית הלבן עומד על הפרק: יכולתו לשמור על רוב רפובליקני בבית הנבחרים, ובמיוחד בסנאט, תקבע באיזו מידה יוכל לקדם את האג'נדה החקיקתית שלו ולמנות שופטים שמרניים לבתי המשפט הפדרליים.

לצד מדיניות הפנים של הממשל, המפלגת את המצביעים האמריקאים, נראה שגם מדיניות החוץ של הממסד הפוליטי עומדת למבחן, ובראשה יחסה של ארה"ב לישראל. אין זה סוד שמערכת היחסים האמריקאית-ישראלית עוברת טלטלה ששתי המדינות לא חוו כמותה בעבר. סקר של מכון גאלופ מפברואר העלה כי לראשונה בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, יותר אמריקאים מזדהים עם הפלסטינים מאשר עם מדינת ישראל.

הנשיא טראמפ אף הביע פליאה בספטמבר האחרון מכך שהלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון "חלש יותר מאי-פעם". חולשת הלובי תרמה ללחץ האמריקאי על ישראל להפסיק את רצח העם ולהיענות להחלטות "מועצת השלום" שהקים טראמפ בשנה שעברה (אף שרשמית נתניהו דחה אותן).

פרשנים מונים סיבות רבות להיחלשות השפעתה של ישראל ותומכיה במסדרונות השלטון בוושינגטון. כמובן שלרצח העם בעזה ולתמונות המזעזעות שכל אזרח אמריקאי יכול היה לראות (בעוד אזרחי ישראל נחשפו אליהן פחות בשל התעלמות התקשורת הישראלית) יש השפעה מכרעת על מעמדה של ישראל, אך זו אינה הסיבה היחידה. מדיניותו של בנימין נתניהו ב-17 השנים האחרונות, שהתנגדה בפומבי ובאופן אקטיבי לסיום הכיבוש ולחתימה על הסכם שלום עם הפלסטינים, תרמה אף היא לשחיקת מעמדה. אם בעבר דמויות כמו יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד אולמרט נתפסו בציבוריות האמריקאית כמנהיגים שרוצים שלום, ממשלות נתניהו נתפסו כמי שפועלות במכוון כדי למנוע זאת.

מדיניות החוץ של הממסד הפוליטי עומדת למבחן, ובראשה יחסה של ארה"ב לישראל. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, 13 באוקטובר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

סיבה שנייה היא העוינות שהפגין נתניהו כלפי המנהיג הדמוקרטי הפופולרי ביותר בדור האחרון – ברק אובמה. נתניהו התעמת עימו בפומבי, תדרך נגד מדיניותו ופעל כדי לסייע ליריבו הרפובליקאי, מיט רומני, בבחירות לנשיאות ב-2012. "הכרזת המלחמה" הזו נגד אובמה, הנערץ על קהלים ליברליים, פגעה קשות באהדה לישראל ולמדיניותה בקרב חברי המפלגה הדמוקרטית.

אפשר למנות גם את חילופי הדורות בארה"ב עם הסיבות להיחלשות מעמדה של ישראל בציבוריות האמריקאית. התמיכה האמריקאית בישראל נשענה בעיקר על דור ה"בייבי בומרס", שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה וראה בהקמת ישראל את אחד מפירות הניצחון על הפאשיזם. העובדה שישראל נתפסה כשותפה אפקטיבית במלחמה הקרה וכמדינה בעלת אוריינטציה מערבית תרמה גם היא לאהדה כלפיה. גם תמיכתה של הקהילה היהודית-אמריקאית, לרבות לאחר מלחמת 1967, חיזקה את עוצמתה הרכה של ישראל. אך עם חילופי הדורות, סיום המלחמה הקרה והכללתם של עמים לא-מערביים ושל זכויותיהם בנרטיב ה"פאקס אמריקנה", החלה להתגבש ראייה חלופית.

ישראל נתפסת כיום כמדינה שמדכאת עם שלם, ושבשנים האחרונות עברה מדיכוי לביצוע רצח עם, בתמיכתה הצבאית והדיפלומטית של אליטה פוליטית אמריקאית המנותקת מהערכים ומהאינטרסים הכלכליים של רוב אזרחי ארה"ב. נוסף על כך, ישראל נתפסת כמי שמסבכת את ארה"ב במלחמות ובמשברים שאינם משרתים את האינטרסים האמריקאיים – בעיקר בשל המלחמה עם איראן, שאליה נקלעה ארה"ב בעקבות מהלכיה של ישראל.

עצם כניסתו של טראמפ למערכה נתפסה כניצחון לנתניהו וללובי הפרו-ישראלי, שהשקיעו שנים בניסיון לגרור את ארה"ב לעימות. לאחר יותר מחמישה חודשים, נראה שהמלחמה אינה פופולרית בקרב הציבור הרחב, וגם לא בקרב מצביעיו של טראמפ, ורק מחריפה את יוקר המחיה שממנו סובל האמריקאי הממוצע.

נוסף על ההתנגדות שמעוררת מדיניות ישראל והתערבות נתניהו בפוליטיקה הפנימית האמריקאית, הלובי הפרו-ישראלי נתפס כמי שפועל להחליש את הדמוקרטיה האמריקאית עצמה. חוקי ה-BDS, למשל, המונעים מעובדי מדינה ב-38 מדינות בארה"ב לקרוא לחרם על ישראל, הובילו לתגובת נגד בקרב אמריקאים הטוענים כי מדובר בפגיעה בתיקון הראשון לחוקה. גם דיכוי ההפגנות נגד הג'נוסייד בקמפוסים בשנת 2024 הוביל לתגובת נגד שפגעה במעמדה של ישראל. מעל לכול, התחושה הרווחת שלפיה ישראל היא מושא להערצה בקרב שכבת הפוליטיקאים ברמה הארצית תורמת לתפיסה שהתמיכה בה מאפיינת קליקה של אליטה מושחתת, שאינה מייצגת את הציבור הרחב.

נייר לקמוס מוסרי

במקביל להתגברות הביקורת על ישראל, הסוגיה הפלסטינית והתמיכה במאבק הפלסטיני לחירות תופסות מקום מרכזי בשיח ובאקטיביזם הפרוגרסיבי בארה"ב. הסוגיה הפלסטינית, שבעבר היתה נחלתם של מעטים, הפכה בשלוש השנים האחרונות לנייר לקמוס מוסרי המעיד על עמדותיהם של אזרחים בנושאים אחרים.

​המעבר של הסוגיה הפלסטינית משולי השיח הציבורי האמריקאי למקום מרכזי הרבה יותר, המשפיע גם על מדיניות הפנים, הוא תוצר של תהליך אינטלקטואלי ופוליטי עמוק, הקושר בין תמיכתה חוצת המחנות של האליטה הפוליטית האמריקאית בישראל ובין הדיכוי שחווים הפלסטינים.

​העובדה שרוב מכריע מחברי הקונגרס תומכים במדיניות ישראל, מנסים להגן עליה מפני מוסדות בינלאומיים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי ומפני החלטות האו"ם, ויוצרים אווירה המקשה על נקיטת צעדי ענישה נגדה בתוך ארה"ב – גורמת לרבים לראות באליטה הפוליטית האמריקאית חלק ממערך הדיכוי נגד הפלסטינים.

​רבים מקשרים בין מערכות הדיכוי נגד פלסטינים, הנתמכות על ידי האליטה האמריקאית, ובין מערכות דיכוי פנים-אמריקאיות של אוכלוסיות מוחלשות. הצטלבותן של מערכות הדיכוי הללו (Intersectionality) גרמה לפעילים פרוגרסיביים רבים לראות בפלסטינים קורבנות של המערכות שנגדן הם נלחמים כבר עשרות שנים.

​כך נקשר המאבק למען צדק לפלסטינים בהתנגדות לברוטליות המשטרתית ולמדיניות הגזענית בארה"ב. ​לא בכדי השתמשו מפגינים למען צדק גזעי בארה"ב בסיסמה "מפרגסון עד עזה, המאבק הוא אחד" כדי למחות על אלימות המשטרה ועל הפרופיילינג הגזעני שלה, שלדעת רבים דומים לדיכוי הפלסטינים בשטחים הכבושים. העובדה שתומכי המשטרה בארה"ב נמנים עם המתנגדים הקולניים ביותר לזכויות הפלסטינים, והעובדה שמשטרת ישראל מקיימת קשרי עבודה עם כמה מגופי המשטרה בארה"ב, רק מחזקות את הזיקה של פרוגרסיבים לסוגיה הפלסטינית.

​סיבה נוספת לעליית קרנה של הסוגיה הפלסטינית בקרב אקטיביסטים צעירים בארה"ב קשורה בשינויים בשוק התקשורת. התקשורת הממוסדת בארה"ב נוטה לעמדה פרו-ישראלית; בחלק מכלי התקשורת הימניים ניתן למצוא הגנה על פשעיה המחרידים של ממשלת ישראל בעזה ובלבנון והצדקה שלהם.

​גם בתקשורת המזוהה עם הצד הליברלי יש נטייה לאמץ את העמדה הישראלית. תחנת MSNBC הליברלית, לדוגמה, הורידה מהאוויר את שלושת העיתונאים המוסלמים (והפרו-פלסטינים) שלה בשבועות הראשונים שלאחר טבח 7 באוקטובר, ובכך מנעה את הצגת הנרטיב הפלסטיני באותם שבועות רגישים, שבהם דנה ארה"ב בהיקף התמיכה הרצוי בישראל. התחנה אף ביטלה את תוכניתו של המגיש הפרו-פלסטיני הבולט ביותר בה, מהדי חסן, בתואנת "רייטינג נמוך", אף שנהנה מפופולריות בחוגים ליברליים ושמאליים בארה"ב.

בחירתו תרמה ללגיטימיות של העמדה המתנגדת לברית המיוחדת עם ישראל. ראש עיריית ניו יורק הנכנס, זוהראן ממדאני, ורעייתו, ראמה דוואג'י, חוגגים את ניצחונו בבחירות, בברוקלין, ב-4 בנובמבר 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

​התנהלות התקשורת הממוסדת נתפסה כהמשך ישיר להתנהלות האליטה הפוליטית בארה"ב, התומכת בישראל ללא סייג ומתעלמת מזכויות הפלסטינים – ולדעת פעילים רבים, גם מאנושיותם. החד-צדדיות של התקשורת הממוסדת, לצד ההתפתחויות בשוק התקשורת, הובילה צעירים לצרוך תוכן עיתונאי ממקורות לא ממוסדים, ובהם פודקאסטים, עיתונות עצמאית ומשפיענים, המציגים נרטיב שונה מזה שהציבור האמריקאי התרגל אליו בעשורים האחרונים. כך, השינויים בציבוריות האמריקאית הם תוצאה גם של מדיניות ישראל וגם של שינוי בגישה התרבותית-פוליטית בקרב אקטיביסטים צעירים ופרוגרסיבים בארה"ב.

​אך כדי לערער על כוחה של האליטה הפוליטית בארה"ב, התומכת בישראל בעקביות, יש צורך בהתמסדות פוליטית שתאפשר מאבק אלקטורלי. התחזקותם של האגף הפרוגרסיבי ושל תנועת הסוציאליסטים הדמוקרטים תרמה למיסוד עמדה פרו-פלסטינית ולהתנגדות למדיניות ישראל בתוך ארה"ב – תופעה שלא היתה קיימת בעבר. בחירתו של זוהראן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק, והפופולריות הרבה שממנה הוא נהנה בעיר ובקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית, תרמו ללגיטימיות של העמדה המתנגדת לברית המיוחדת עם ישראל. בניגוד לעבר, דמויות מפתח בציבוריות האמריקאית אינן דורשות רק לסיים את "היחסים המיוחדים", אלא אף להפסיק את התמיכה הכלכלית, הביטחונית והדיפלומטית בישראל. הן מנסות להסיט את השיח מצורכי הביטחון של ישראל אל סוגיות של צדק ושל המשפט הבינלאומי.

העימות בין הדורשים גישה ביקורתית כלפי ישראל ובין תומכיה המסורתיים הגיע לשיאו בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית במישיגן. ד"ר עבדול אל-סייד, אמריקאי ממוצא מצרי, ניצח את חברת הקונגרס הפרו-ישראלית היילי סטיבנס, ונבחר למועמד המפלגה למושב בסנאט. מישיגן היא אחת המדינות ה"סגולות" בארה"ב, המתנדנדות בין הרפובליקאים לדמוקרטים, ולפיכך הניצחון בה חיוני לשתי המפלגות. בבחירות אמצע הכהונה עשויה מישיגן לקבוע אם הרפובליקאים ישמרו על הרוב בסנאט, ולכן נודעה לפריימריז הללו חשיבות מיוחדת.

ניצחונו של אל-סייד עורר דאגה רבה בקרב תומכי ישראל הקלאסיים. הלובי הפרו-ישראלי וקבוצות לחץ נוספות השקיעו יותר מ-60 מיליון דולר בקמפיין של סטיבנס, ואילו אל-סייד הצליח לגייס שמונה מיליון דולר בלבד. למעשה, הקמפיין של אל-סייד הבליט את תמיכתה של סטיבנס בישראל, מתוך הנחה שהדבר יחליש את סיכוייה להיבחר. הצהרתה של סטיבנס מלפני שנתיים, "ישראל באה אליי בחלומות", הפכה אותה למושא ללעג.

העובדה שתמיכה בישראל היא כיום חיסרון עבור מועמד בבחירות ארציות מצביעה על שינוי טקטוני. בעבר, התנגדות לישראל היתה עלולה "לשרוף" מועמד פוליטי; כיום, בעקבות בחירתם של ממדאני בניו יורק ושל אל-סייד במישיגן – שני אזורים בעלי נוכחות יהודית ואוונגליסטית לא מבוטלת – נראה שהיוצרות התהפכו, וישראל הופכת לנטל על פוליטיקאים צעירים השואפים להגיע לוושינגטון.

קשה להעריך מה יֵלד יום בכל הקשור ליחסי ארה"ב–ישראל. ללובי התומך בישראל יש עדיין השפעה רבה בוושינגטון, ורוב חברי בית הנבחרים והסנאט מגדירים עצמם תומכי ישראל. רוב נציגי המפלגה הדמוקרטית מעדיפים למתוח ביקורת על "ממשלת נתניהו" ולא על מדיניות ישראל עצמה, אף שמתחריו של נתניהו בישראל מתכוונים להמשיך במדיניות דומה, ובכלל זה שימור משטר האפרטהייד, הרחבת מפעל ההתנחלויות ושלילת חירותם של הפלסטינים. עם זאת, נראה שתור הזהב של היחסים הסתיים, ויהיה צורך לגבש מודל חדש.

מכיוון שארה"ב היא מדינת ענק ופועלות בה רק שתי מפלגות מרכזיות, כל שינוי אסטרטגי מתחולל בה באיטיות. הפובליציסט תומאס פרידמן העריך כי ג'ו ביידן יהיה הנשיא הדמוקרטי הפרו-ישראלי האחרון. מוקדם לקבוע זאת בנחרצות, אך אפשר להניח שגם נשיא בעל נטייה פרו-ציונית ייאלץ להביא בחשבון שחלקים נרחבים בדעת הקהל אינם מעוניינים עוד בתמיכה עיוורת בישראל ובהגנה גורפת על פשעיה.

ד"ר ת'אאר אבו ראס משמש פרשן לענייני ארה"ב בכלי תקשורת ערביים בישראל