העשור שבו ישראל שברה את רוחם של מבקשי המקלט

אם יש מילה אחת שיכולה לסכם את העשור שעבר על מבקשי המקלט – שנמלטו מגיוס חובה לעשרות שנים באריתריאה או מרצח עם בסודן לישראל – מדובר ללא ספק במושג "מסתננים", הביטוי המשפיל והגזעני, שטומן בחובו את כל הסיפור: חוסר הרצון להכיר במי שנמלטו על חייהם והניסיון (המוצלח) להפליל את הפליטות.

הסיפור הזה כולל את החייאת החוק למניעת הסתננות – חוק ביטחוני שלא נעשה בו שימוש מאז שנות ה-50. החוק משמש כיום להתעמרות מתמשכת במבקשי המקלט בישראל בעשור האחרון ומוביל לחיים לא יציבים במקרה הטוב, ולכליאה וגירוש במקרה הרע.

מדיניות הממשלות השונות כלפי מבקשי המקלט, מאז שהתחילו להגיע דרך סיני, גזרה עליהם מאבק עיקש לשרוד – החל ממאבק לפרנס את משפחותיהם למרות חוק הפיקדון; דרך המאבק להשיג תור לחידוש אשרת השהייה במשרד הפנים לעתים תכופות, שאילץ רבים מהם לישון מחוץ למשרד הפנים; ועד למאבק הפוליטי נגד ניסיונות לגרש אותם "בהסכמה" או בכפייה.

מעל הכל נמצא המאבק להכרה בהם כפליטים, שרבים מבקשי המקלט ויתרו עליו. חלקם בחרו להתמקד בשנים האחרונות בהתארגנות פוליטית פנים -קהילתית לבניית האופוזיציה האריתראית. אלפים אחרים עזבו לקנדה ולמדינות אחרות לצורך איחוד משפחות או מטעמים הומניטריים. וחלקם, גם במהלך 2019, חזרו למדינה שלישית "מרצון", לרוב כדי להתחיל מחדש את המסע לאירופה.

מנתונים שפירסמה רשות ההגירה והאוכלוסין לקראת סוף השנה והעשור, שמבוססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל נמצאים כיום כ-109 אלף שוהים שלא כחוק, מהם 52.2 אלף עובדים זרים לא חוקיים, 31.8 אלף מבקשי מקלט ("מסתננים" לפי הגדרת הרשויות) ו-17.4 אלף תיירים ללא אשרה בתוקף.

אך הנתון שמדגים אולי בצורה הטובה ביותר את מדיניות הממשלה בעשור האחרון הוא שרק 13 אריתראים וסודני אחד הוכרו כפליטים במהלך התקופה. מדובר בשיעור ההכרה הנמוך ביותר במערב: פחות מ-0.1%, לעומת 80%-90% הכרה או הגנה משלימה בעולם לאריתראים ו-60%-70% לסודנים. בנוסף, כ-1,000 מבקשי מקלט קיבלו מעמד של תושב ארעי מטעמים הומניטריים, מבלי שבקשות המקלט שלהם נבדקו.

ההתעקשות של ישראל לא לבדוק את רוב בקשות המקלט ולא להכיר במי שהגיעו לכאן כפליטים היא זו שמאפשרת את המשך ההתעמרות בהם במגוון דרכים. הכרה במעמד הפליט של פחות מ-32 אלף אנשים היתה מאפשרת להם להתחיל סוף סוף את החיים במדינה שבה הם מתגוררים כבר יותר מעשור.

"לא ברחתי כדי להיות שוטף כלים לנצח", אמר לי השבוע מבקש מקלט שסיים בהצטיינות תואר ראשון באריתריאה וכאן עובד במטבחים מאז שהגיע ב-2011. "הכל פה לא יציב, אני מדמיין שאם הייתי אזרח או תושב, הייתי יכול ללמוד ולהתקדם".

השנאה חילחלה היטב למטה

השנה הגורלית ביחס למבקשי המקלט בעשור האחרון היתה 2012. שנה קודם לכן, ב-2011, נרשם שיא של כניסת מבקשי מקלט ברגל ממצרים לישראל – יותר מ-16 אלף איש. בינואר 2012 חוקק התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות לישראל.

החוק המקורי נחקק ב-1954 כדי למנוע כניסה של פלסטינים לישראל, והיה קבור במשך עשרות שנים. יישום התיקון החל ביוני אותה שנה, ונקבע כי מי שנכנס לישראל דרך גבול מצרים ייכלא לשלוש שנים. בהמשך בג"ץ פסל את החוק, והוא עבר כמה גלגולים, עד שנקבע כי הכליאה תוגבל ל-20 חודשים, ולאחר מכן התקופה צומצמה לשנה.

באותה שנה גם ההסתה נגד מבקשי המקלט הגיעה לשיא. במאי 2012 התקיימה הפגנה של מאות תושבי דרום תל אביב ופעילי ימין בשכונת התקווה. במהלך ההפגנה קראה חברת הכנסת דאז מירי רגב: "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו".

האירוע גם הדגים עד כמה קצר המרחק בין מילים למעשים. אחרי הנאומים יצאו המשתתתפים לצעדה, וכשהמשטרה חסמה אותם, התחילו לתקוף את מבקשי מקלט ולנפץ חלונות של עסקים השייכים להם. הייתי שם באותו הלילה, וזה היה אחד האירועים הקשים ביותר שתיעדתי. המראות שנראו שם באותו לילה הוכיחו שהשנאה למבקשי המקלט חילחלה היטב מלמעלה למטה.

חודש לפני ההפגנה המפורסמת, בסוף אפריל, תושב שכונת שפירא חיים מולה יצא למסע זריקת בקבוקי תבערה בשכונה. באותה העת גרתי מעל דירה של מבקשי מקלט, שמפאת הצפיפות ישנו גם בחצר הבית. בשעת לילה מאוחרת התעוררתי לקול צעקות, כשאחת המיטות עלתה באש. כשהשוטרים הגיעו, שמעתי בקשר שהם מדברים על עוד בתים שהוצתו. עקבתי אחריהם וגיליתי שנשרף עוד בית וגן ילדים. כשחזרתי הביתה לקראת הזריחה, הופתעתי לגלות שהמשטרה לא הוציאה הודעה בנושא – כנראה מחשש להשלכות.

באותה שנה, בנו של אחד משכני שהגיעו מאריתראה מת בסיני בדרכו לישראל. מספר בלתי ידוע של מבקשי מקלט נחטפו, עונו ומשפחותיהם נדרשו לשלם כופר, לעתים לנציגים מטעם החוטפים בתוך ישראל. מבקשי המקלט בדרום תל אביב היו מקיימים באותם ימים טקסי אבלות מדי שבת בגינת דה-מודינה בשפירא. באחת השבתות, פעילים בעד הגירוש ארגנו מסיבת יום הולדת – לא כי אחד מילדיהם חגג יום הולדת, אלא רק כדי להפריע לטקסי האבלות, שמאז עברו לכנסיות וחצרות פרטיות. גם זה זכור לי בתור אחד הארועים העצובים שצילמתי, אף שלא היתה בו אלימות קשה.

לקראת קיץ 2012 החל גירוש של כאלף דרום סודנים, כ-500 מתוכם ילדים, אחרי שדרום סודן הכריזה על עצמאותה, למרות אזהרות שהמצב בשטח עדיין לא יציב. בשנים שלאחר מכן פרצה מחדש מלחמת אזרחים בדרום סודן. על פי פעילים שנותרו בקשר עם המגורשים, לפחות 90% מהם נמלטו מהמדינה, ובין 70 ל-90 מהם נהרגו. בכל פעם כשחל שינוי במצב באריתריאה או בסודן, ובממשלה ממהרים לדבר על החזרת מבקשי המקלט, כדאי להיזכר בדוגמה הזאת.

המטרה: לשבור את רוחם של מבקשי המקלט

ב-2013 התחילה ממשלת ישראל לקדם תוכנית לגירוש מבקשי המקלט מסודן ואריתריאה למדינות "שלישיות" באפריקה, שאינן מדינות מוצאן. זאת, מכיוון שלא היתה אפשרות לגרש אותם למדינות מוצאם בשל המצב השורר בהן. במוקד לפליטים ומהגרים במוקד לפליטים ומהגרים הכינו ציר זמן של יישום תכנית הגירוש וכן את ההליכים המשפטיים והמאבק נגדה.

בספטמבר 2013 פסל בג"ץ את התיקון השלישי לחוק ההסתננות, וקבע שאינו מידתי בשל הפגיעה החמורה בזכותם של מבקשי המקלט לחירות. במארס אותה שנה נכנס גדעון סער למשרד הפנים, והמשיך את התוכנית של קודמו בתפקיד, אלי ישי, לפתוח את מתקן חולות לצורך מעצר מבקשי המקלט.

בדצמבר 2013 הכנסת חוקקה את התיקון הרביעי לחוק ההסתננות, שמאפשר מעצר מינהלי של שנה אחת בכלא סהרונים וכן מאסר ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט השוהים בישראל במתקן ה"פתוח", חולות. התיקון עבר בכנסת באישון לילה, ברוב של 30 תומכים מול 15 מתנגדים. כבר למחרת בבוקר הועברו ראשוני מבקשי המקלט מסהרונים לחולות.

ב-2012 גם הושלמה בניית הגדר ברוב הגבול עם מצרים, מה שצמצם את מספר מבקשי המקלט שנכנסו לישראל בדרך זו לבודדים. באותה שנה נתקעו 20 פליטים, בהם נשים וילדים, בין שני חלקים של הגדר כשניסו לחצות את הגבול לישראל, ונותרו שם כשבוע ללא מחסה, מזון או שתייה. לבסוף גירש אותם הצבא בגז מדמיע ובכוח בחזרה למצרים, והתיר רק לשתי נשים וילד להיכנס לישראל. לפי האמנות הבינלאומיות, אגב, על מדינה לקבל מבקשי מקלט ולבדוק את בקשותיהם, גם אם הם מגיעים לגבולה ולא רק אם נכנסו לשטחה.

סוף שנת 2013 ותחילת 2014 עמדו בסימן המאבק נגד פתיחת מתקן חולות, שבו השתתפו הכלואים ועשרות אלפי חברי הקהילות, שחששו ובצדק שהם הבאים בתור. אמנם לא מעט מדינות מערביות כולאות מבקשי מקלט, אך הבחירה לעצור אותם אחרי שכבר שוחררו וקיבלו אשרת שהייה, גם אם זמנית, היא חסרת תקדים – ונועדה בעיקר ליצור מצג שווא שהממשלה פועלת "למען שכונות הדרום", אף שבפועל ראשוני הכלואים היו בכלל מאילת ומערד, ובכל מקרה 3,000 מקומות כליאה לא באמת השפיעו על המצב בשכונות. עם זאת, לחולות היה תפקיד חשוב בהרבה – לשבור את רוחם של מבקשי המקלט.

הקרב על דעת הקהל

ב-15 בדצמבר 2013 יצאו 150 מבקשי מקלט לצעדת מחאה על כליאתם ודרשו להכיר בהם כפליטים. כששמעתי על הצעדה יצאתי מתל אביב, ופגשתי אותם מותשים אחרי הליכה של שעות בתחנה המרכזית בבאר שבע. הסיפור עדיין לא פורסם, וצלמת אקטיבסטילס שירז גרינבאום, שהיתה באירוע, החליטה לתייג את המחאה כ"צעדת החופש". התיוג הפך ויראלי, והמחאה הגיעה לתקשורת המיינסטרים ולרשתות החברתיות.

אחרי לילה ללא שינה בתחנה המרכזית, המוחים יצאו לדרך לכיוון ירושלים. אני זוכר שישראלים ניסו לשכנע אותם שקר בירושלים (בדיוק ירד שלג), ושהמשטרה תעצור אותם באלימות קשה – מה שאכן קרה. אך הם היו נחושים. לדבריהם, "לא ברחנו מהכלא כדי ללכת לתל אביב. לשם יכולנו להגיע באוטובוס. נגיע לירושלים לדרוש את הזכויות שלנו".

הצעדה היתה אחד מאירועי המחאה המרשימים ביותר שתיעדתי. אף שהמשתתפים מעולם לא היו ממש בישראל – מאז שעברו את הגבול היו כלואים בסהרונים ולאחר מכן בחולות – הם הבינו היטב את הצורך להיאבק על דעת הקהל ולדרוש הכרה מהממשלה.

אחרי הליכה של שעות, המוחים נשארו לישון בקיבוץ בדרך לירושלים. למחרת נסענו לכנסת, שם הם הפגינו במשך שעות על שאריות השלג. לקראת השקיעה עצרו אותם פקחי הגירה ושוטרי יס"מ בכוח, והחזירו אותם למעצר – בסהרונים, ולא בחולות.

אחרי המראות הקשים של המעצרים וכשהתבהר שהרשויות יזמנו פליטים גם מתוך הערים למעצר, החלו הקהילות בתל אביב להתארגן למחאה נגד הכליאה במתקן. הצעד המשמעותי ביותר במחאתם היה שביתה בת שלושה ימים של עשרות אלפי מבקשי מקלט, שגם הפגינו בכיכר רבין, מול שגרירות ארה"ב ומול הכנסת. רגע אחד שזכור לי היטב הוא סיבוב שעשיתי במסעדות ברחוב אבן גבירול בזמן השביתה. המנהלים היו בפניקה מוחלטת, והם עצמם והמלצריות שטפו כלים בעצמם.

בקיץ 2014, לאחר שהיו עצורים חודשים בחולות, צעדו מאות מבקשי מקלט לגבול עם מצרים בקריאה לאו"ם ולגורמים בינלאומיים אחרים לטפל בהם – אחרי שהתייאשו מהניסיון לקבל הגנה בישראל. נראה שההסתה של חברי הכנסת והשרים, מרגב דרך ישי וסער ועד ראש הממשלה בנימין נתניהו, והיחס של חלקים מהציבור, הצליחו לשבור את רוחם של מבקשי המקלט.

"את הכלא אני יכול לשרוד, אבל לשמוע שאנחנו סרטן שבר אותי. הבנתי שאין לנו עתיד בישראל", אמר לי ג'ק טיגי, מבקש מקלט סודני, במחנה מחאה בניצנה. שעות לאחר הראיון פשטו כוחות ההגירה ועצרו את המוחים, ושלחו אותם למאסר בסהרונים. "יצאנו לצעדת המחאה כי הבנו, ולדעתי צדקנו, שהממשלה לא רוצה לבדוק את בקשות המקלט שלנו. הם רצו לנתק אותנו מהחברה הישראלית, לכן שמו אותנו בחולות. הלכנו לגבול בתקווה שהאו"ם יגיע ויעזור לנו. ידענו שיש סיכוי כמעט אפסי שהצבא יפתח את הגבול וייתן לנו לעבור למצרים, אבל רצינו לנסות".

לינץ' בבאר שבע

בדצמבר 2014 חוקקה הכנסת את התיקון החמישי לחוק למניעת הסתננות, שאיפשר כליאה של מבקשי מקלט חדשים בסהרונים לשלושה חודשים, וכליאת מבקשי מקלט מהערים ל-20 חודש. בניגוד לפעמיים הקודמות, בג"ץ לא ביטל את התיקון, אך באוגוסט 2015 קבע שהוא אינו מידתי והורה על הפחתת תקופת השהייה בחולות למקסימום של 12 חודשים. בפברואר 2016 חוקקה הכנסת תיקון נוסף לחוק, בהתאם להנחיית בג"ץ.

בשנים 2015 ו-2016 ביליתי לא מעט בנסיעה הלוך וחזור לחולות, לבקר חברים שנכלאו ולתעד את שגרת החיים שם. אף עיתונאי לא קיבל אישור להיכנס למתקן עצמו, אך קיבלנו דיווחים רבים על התנאים השוררים בו, שהיו כרוכים במאבק הישרדות יומיומי. אף שהיה מדובר כביכול במתקן "פתוח", הכלואים נאלצו להיאבק על הכנסת תנורי חימום או חומרי לימוד למתקן, והשומרים אסרו זאת לא פעם. באותה תקופה פירסמנו ב"שיחה מקומית" תיעוד מפי הכלואים עצמם, עם צילומים וטקסטים שלהם על החיים במתקן ועל תקוותם לחופש.

פעמים רבות הגעתי מחוץ למתקן, בשעות שבהן הכלואים יכלו לצאת למדבר. בשבועות הראשונים שאלו מי שיצאו אם יש חדשות, אך ככל שחלף הזמן רבים התייאשו, והפסיקו אפילו לצאת לפגוש את הפעילים הישראלים שבאו לבקרם. המפגש השבועי עם מבקשי המקלט לווה בעיקר בתחושה של חוסר התוחלת בכליאה הזאת של אנשים שלא עשו דבר באמצע המדבר, שמטרתה היחידה היתה לשבור את רוחם.

ואכן, באותן שנים, אלפים שנכלאו בחולות או עמדו בפני כליאה עזבו את ישראל "מרצון". הגדרה זו היא מכובסת כשהחלופה היא מאסר ללא משפט בחולות. בספטמבר 2015 היו בישראל כ-64 אלף מבקשי מקלט, וכיום יש 32 אלף בלבד. שיא העזיבות היה בשנה שבה התחיל לפעול מתקן חולות, 2014, שבה עזבו את ישראל 6,400 מבקשי מקלט. ב-2015 שלושה אריתראים שעזבו את ישראל וניסו להגיע לאירופה, נחטפו בלוב על ידי דאעש ונרצחו.

ב-18 באוקטובר 2015 ירה אזרח בדואי למוות בחייל צה"ל בתחנה המרכזית בבאר שבע, חטף את נשקו ופתח בירי אל עבר אנשים. מאבטחים שהיו במקום ירו בהבטום זרהום, מבקש מקלט אריתראי, ובעת שגסס הותקף על ידי חלק מהנוכחים בזירת האירוע, שטעו לחשוב שהוא היורה. בהמשך הוגשו כתבי אישום נגד ארבעה מהמעורבים, שלבסוף קיבלו עונשים קלים מאוד.

הלינץ' עורר תחושות קשות בקהילת מבקשי המקלט. טקסי זיכרון התקיימו בגינת לוינסקי בתל אביב ובמתקן חולות. בעיני, הלינץ' היה שילוב בין ההתססה הכללית נגד מבקשי המקלט בשילוב האמירה של פוליטיקאים ורבנים ש"מחבלים" לא צריכים להישאר בחיים. באותה תקופה גם בוצעו כמה תקיפות יחידים של צעירים פלסטינים, שלרוב נורו על ידי שוטרים או אזרחים.

נתניהו סלל את הדרך לגירוש בכפייה

במאי 2017 חוקק חוק הפיקדון, שלפיו על כל מעסיק להפקיד 20% משכרם של מבקשי המקלט, והם יקבלו את הכסף רק כשיעזבו את ישראל. החוק הזה פוגע בצורה קשה עד היום במבקשי המקלט, ודירדר לא מעט מהם לעוני. לפי דיווחים של ארגוני סיוע, הוא גם דחף נשים רבות לעבודת מין כדי להצליח להתפרנס.

בסוף אוגוסט ביקר נתניהו בדרום תל אביב, לאחר שבג"ץ קבע כי ניתן לגרש למדינה שלישית מבקשי מקלט שלא הגישו בקשות או שבקשותיהם נדחו, אך באותה נשימה קבע כי לא ניתן לכלוא אותם ללא הגבלת זמן. בהמשך הודיע נתניהו כי בעקבות פסיקת בג"ץ, תוקנו ההסכמים עם רואנדה כך שהם יסכימו לקבל לשטחם גם מבקשי מקלט שאינם מעוניינים לעזוב – ובכך סלל את הדרך לגירוש בכפייה.

שנת 2018 התחילה בתוכנית לגירוש המוני של מבקשי מקלט לאוגנדה ורואנדה. התוכנית עוררה מחאה נרחבת ברחבי המדינה. מאוחר יותר הורה בית המשפט העליון להקפיא את תוכנית הגירוש, ולבסוף המתווה קרס ונתניהו הודיע על הסכם כולל שנחתם עם האו"ם בעניינם. זמן קצר לאחר מכן ההסכם בוטל בעקבות לחצים מצד פעילי ימין. מתקן הכליאה חולות, שפעל מסוף 2013, נסגר.

בינואר התחילו מבקשי מקלט שהגיעו לרשות האוכלוסין וההגירה לקבל מכתבים לקראת גירוש. במקביל החל מאבק רחב היקף – ברחובות ובבתי המשפט. הוקמו יוזמות "עוצרים את הגירוש" ו"דרום תל אביב נגד הגירוש", כשהאחרונה הצליחה לשבור את המשוואה לפיה צריך לבחור בין טובת שכונות דרום תל אביב לבין טובת מבקשי המקלט.

באותם חודשים נסעתי עם משלחת של חברי כנסת ממרצ לרואנדה ואוגנדה, שם למדנו ממקור ראשון על גורלם של מי שעזבו. עד היום קשה לי לשכוח את השיחות עם מבקשי המקלט שם, שלא ציפו לחיים מושלמים אך קיוו לפחות להתחיל בחיים חדשים, בלי הפחד ממאסר ללא משפט והגזענות שחוו בישראל. פגשתי שם אנשים שבורים, שגילו שכל ההבטחות על ויזה שיקבלו היו שקר. הם נאלצו לשקר ולא לומר שבאו מישראל, כדי שלא יישדד מהם מעט הכסף שחסכו, ומכיוון שהרשויות שם לא רצו להכיר במי שהגיע מישראל.

במובן הזה גם כאן מדובר ברעיון "חדשני". במדינות מערביות מבקשי מקלט מגורשים חזרה למדינתם, אם לא הוכרו כפליטים, פעמים רבות למרות הסכנה נשקפת להם שם. אך גירוש למדינה "שלישית" הוא המצאה ישראלית, ויש לקוות שבאחד ימים יפורסם מה הוצע למדינות המקבלות תמורת ההסכמה לקבל את מבקשי המקלט.

באותה שנה, תפסה תאוצה התארגנות של מבקשי מקלט מאריתריאה לאיחוד כוחות של האופוזיציה במטרה להפיל את הדיקטטורה שם. הדבר הוביל גם לאלימות פנים-קהילתית, שבמסגרתה נאבקו ברחובות תומכי ומתנגדי המשטר. בנוסף, שגרירות אריתריאה בישראל לא רק מתערבת בנעשה בקהילה, אלא לפי דיווחי פעילים נגד המשטר, גם גובה את המס שאזרחים שעזבו נדרשים לשלם – 2% מהכנסותיהם, מה שמדינות אחרות אסרו על אריתריאה לעשות.

במהלך 2018, חלק מהשוהים במתקן חולות הועברו לכלא בהמתנה לגירוש, וכולם שוחררו מאוחר יותר, כשהמדינה הודיעה על קריסתה הסופית של תוכנית הגירוש. המאבק בשטח ובבתי המשפט הצליח. ביום ההחלטה עמדתי מחוץ לסהרונים ופגשתי את מי שנכלאו שם שבועות ארוכים וחששו שיגורשו.

טיגי, אותו מבקש מקלט שפגשתי במחאה מחוץ לחולות, אמר לי אז כי "ישראל מנהלת נגדנו מלחמה נפשית ופסיכולוגית, כדי לשבור אותנו. כשאנשים מגיעים לסף שבירה, הם יעזבו מרצונם. הם רוצים לגרש אותנו ככה בצורה עקיפה". הוא עצמו היה כלוא בחולות במשך שנתיים, "אבל לא עזבתי. עד היום אני ממתין באותו מצב שבו הייתי כשהגעתי לישראל. אנשים לא עזבו את ישראל בגלל האלימות המשטרתית. אנשים עוזבים בגלל שהם הבינו שהישראלים סגרו את הלב שלהם ואטמו את האוזניים שלהם. הדבר היחיד שאומרים לנו זה 'פשוט תעזבו'. אנחנו מסכימים לעזוב, אבל לאן? איך? אנחנו מבקשים עזרה, ואף אחד לא עונה".

"בעוד כמה שנים לא יישארו כאן אריתראים וסודנים"

בשנת 2019 כולם היו עסוקים במערכות הבחירות. העיסוק במבקשי המקלט דעך – ולא תפס כמעט שום מקום בקמפיינים של המפלגות השונות.

בשבוע שעבר ערכו ברשות האוכלוסין וההגירה סיור לכלי התקשורת במתקן הרשות בבני ברק. מנהל הרשות, שלמה מור-יוסף, אמר, ולא בציניות: "אני לא רוצה להתחלף אתם, אבל זו התקופה הכי טובה שהיתה להם בארץ מאז שהם הגיעו". לפי מור יוסף "אם הקצב הזה יימשך, בעוד כמה שנים לא יישארו בישראל אריתראים וסודנים גם בלי גירוש".

גם בלי גירוש רשמי, העובדה שרשות האוכלוסין אינה בודקת כמעט את בקשות המקלט ומסרבת להכיר בפליטים, וההתעמרות שהם נתקלים בה מצד הרשויות מבטיחים שחייהם של מבקשי המקלט בישראל יוסיפו להיות קשים. גם השנה רבים עזבו – 2,266 אריתראים ועוד 209 סודנים, חלקם במסגרת איחוד משפחות לקנדה ומדינות אחרות, ואחרים למדינות אחרות באפריקה, משם יתחילו את המסע מחדש בניסיון לאירופה, שם יש סיכוי גבוה יותר שיוכרו כפליטים.

לא כל האירועים נכללים בטקסט הזה. חסרים בו למשל ההחלטה לסגור את לשכות משרד הפנים בערים השונות ולחייב את מבקשי המקלט להגיע למקום אחד בבני ברק לצורך חידוש אשרת השהייה שלהם, מה שאילץ רבים לחכות לילות בקור מחוץ למתקן. חסר בו גם הסיפור של התינוקת האריתראית שנדקרה בראשה על ידי אדם מעורער בנפשו שאמר כי הוא "שונא שחורים". לא דיברתי גם על הסיפורים היומיומיים של החיים ברחוב של רבים ממבקשי המקלט שהגיעו לתל אביב בתחילת העשור, לא מצאו עבודה או דירה וישנו בגינת לוינסקי.

ולסיום, יש לומר מילה טובה על כל מי שהתעקשו כל השנים לסייע, לתמוך ולמחות ביחד עם מבקשי המקלט – הארגונים, הפעילים העצמאיים והמתנדבים הרבים, אלה שנאבקו משפטית, סיפקו סיוע סוציאלי, הפגינו ואף נעצרו, חילקו מזון, סיפקו מקלט זמני, לימדו עברית ועזרו בהליכים הביורוקרטיים – למרות ההסתה נגדם והטענות שאינם דואגים "לעניי עירם", כאילו שמי שמתח עליהם ביקורת אי פעם דאג לתושבי דרום תל אביב או לעניים כלשהם.

אותם א/נשים המשיכו להיאבק ולהזכיר שהמצב כאן לא נורמלי, ואפשר פשוט להכיר במבקשי המקלט כפליטים. הפעילות שלהם נתנו תקווה למבקשי מקלט, ומחלקם מנעה את הייאוש הסופי וחתימה על "עזיבה מרצון". אותם פעילות ופעילים שימשו להם כמשפחה אלטרנטיבית, שהמשפחות שלהם נמצאות רחוק מכאן.