בתמונות: הרגעים הראשונים של 207 מבקשי המקלט מחוץ לסהרונים

בכביש המוביל מכלא סהרונים לכביש הראשי צועדים עשרות מבקשי מקלט בניסיון למצוא אוטובוס. לפני מספר דקות הם שוחררו מהכלא. חלקם היו כלואים שם מספר שבועות מאז ש"חולות" נסגר – אלו שהיו אמורים להיות מגרושים לאוגנדה אך סרבו, חלקם שהו בכלא מספר חודשים, לאחר שנעצרו ברחוב בלי וויזה. האחרונים יוצאים מהכלא ללא ציוד, רק הטי שירט והמכנסים שבהם נעצרו על גופם.

רובם צועדים בשקט החוצה, את פניהם מקבלים בברכה קבוצה קטנה של מתנדבים מהקהילה האריתראית וכמה פעילים ישראלים. מחבקים, מציעים מים וקצת לחם שהביאו איתם מנווה שאנן.

הם לא ידעו אם אי פעם ישתחררו, ומה יהיה המקום הבא שבו ימצאו את עצמם, ועכשיו הם בחוץ, 207 כלואים שהיו מוחזקים בסהרונים. הבוקר הודתה המדינה שאין הסכם לגירוש מבקשי מקלט בכפיה לאוגנדה.

ההלם ניכר על פניהם כשהם צועדים מבעד לשערי הכלא. הם מתקשים לספר לפעילים ולעיתונאים שהגיעו למקום מה עובר עליהם. דבר ראשון פותחים את הטלפון הנייד שנלקח מהם עם הכניסה לכלא והושב לידיהם עם השחרור. אפשר לראות על פניהם את המבט של מי שהיו מנותקים ממשפחתם ומחבריהם במשך חודשים, כשהמכשירים משמיעים עשרות צפצופים של הודעות חדשות.

כמה מהכלואים, ממהרים למרכז הארץ, כדי להספיק לפגוש את הוריהם אותם לא ראו שנים. ההורים הגיעו לארץ לביקור במקומות הקדושים וצפויים לעזוב את ישראל בימים הקרובים (באריתריאה, לאנשים מעל גיל 60 ניתנת האפשרות לבוא לביקור במקומות הקדושים בישראל ובשטחים, בתנאי שיפקידו ערבויות גדולות שישובו בחזרה). הם כבר השלימו עם העובדה ששוב לא יזכו לראות את בניהם שנשלחו לכלא. עכשיו מצפה להם הפתעה.

207 הכלואים משתחררים בקבוצות קטנות. על כולם חל האיסור להתגורר ולעבוד בשבע ערים בהן תל אביב, אילת, פתח תקווה ונתניה. לקראת השקיעה מגיעים למקום מספר אוטובוסים של חברת קווים, שהנהלת הכלא הזמינה. כל משוחרר קיבל כרטיס רב קו עם 37 שקלים. אחד הנהגים עושה חישוב מהיר, מבין שב-37 שקלים לא ניתן להגיע רחוק והוא מחליט להעלות לאוטובוס שלו את המשוחררים ללא תשלום. "אמא שלי היתה פליטה, זה מה שעשו לנו בעבר, אני לא מאמין שאנחנו כולאים אנשים שברחו כדי להציל את חייהם", הוא אומר לי ועולה לאוטובוס שלו ומתניע.

"אני לא יודע לאן אני הולך", אומר לי ברהנה, אחד המשוחררים הטריים בזהירות, מודע בעיקר למקומות שאליהם אסור לו ללכת עכשיו. "בכל מקרה אני לא הולך לאוגנדה אני לא מסכים. אמרתי את זה אלף פעם, זאת לא המדינה שלי ואין לי מה לחפש שם", הוא מכריז.

"אתם לא יודעים כמה שהיה קשה בתוך הכלא", מספר לי זאי, בחור צעיר מאריתריאה, כמה דקות אחרי שהשתחרר מהכלא. "היינו כאן ארבעה-חמישה חודשים בלי סיבה. שילמנו מחיר בלי סיבה. לא עשינו שום דבר וישבנו בכלא, כשאף אחד לא מדבר אתנו ושואל איך אנחנו מרגישים", הוא הוסיף. הוא בעיקר שמח על כך שלא נכנע ללחצי רשויות ההגירה ולא הסכים לגירוש לאוגנדה. "אני שמח שלא חתמתי (על גירוש לאוגנדה, א.ז.) וגם לא הייתי צריך לחתום. אני צריך ללכת בדרך בטוחה. יש לנו משפחה ואנחנו צריכים לחזור למדינה שלנו, אבל רק כשהמצב שם ישתפר. עד אז נשאר כאן".

החושך כבר יורד והקבוצה האחרונה של משוחררים יוצאת מסהרונים. ביחד עם המתנדבים שהמתינו בחוץ כל השעות הם מנסים להבין לאן הם יכולים ללכת עכשיו ומי יוכל לארח אותם בינתיים, עד שימצאו עבודה ומקום מגורים. ד', מבקש מקלט מאריתריאה, מסתובב עם הטלפון הנייד שלו שלוף וזוהר בחשיכה. אחרי חודשים ארוכים הוא פותח שיחת וידאו ומראה לבני משפחתו שנמצאים במולדת האפריקאית את הכלא ואת שאר המשוחררים שיוצאים לעבר עוד פרק חדש שנפתח בחיים שלהם.