המלחמה דחפה אותם לרחוב: עלייה גדולה בחסרי בית מאז 7 באוקטובר

המענים הקיימים למצוקת חסרי הבית אינם מותאמים ואינם מספיקים. חסר בית בתל אביב, ביולי 2026 (צילום: ורד לי)

אורי (שם בדוי) מצא עצמו ברחוב בפעם הראשונה בחייו בגיל 47, בתום הסבב השני של המלחמה עם איראן. מצבו הנפשי התחיל להתערער כבר ב-7 באוקטובר. הסרטונים שגדשו את הרשתות החברתיות באותו יום – תיעודים לא מסוננים של רצח, התעללויות, אונס ואכזריות – הציפו אצלו "טראומה וחרדה עמוקה", לדבריו. לאחר אותה הצפה, שקע בדיכאון עמוק.

>> הדרה דיגיטלית: בלי טלפון נייד חסרי בית מתקשים לקבל טיפול רפואי

אורי הצליח להתאושש מעט אחרי 7 באוקטובר, אבל אז הגיעה המלחמה עם איראן בפברואר השנה, שבעקבותיה חדל לתפקד. הוא הפסיק לעבוד, חזר להשתמש בסמים ולא שילם את שכר הדירה, עד שהבעלים דרש ממנו לעזוב. במשך כשבועיים וחצי, ולראשונה בחייו, ישן אורי בפארק. "לא חשבתי שזה יקרה לי", הוא אומר, "לא חשבתי שאמצא את עצמי ברחוב".

החיים ברחוב היו סיוט, הוא מספר. הוא התבייש במצבו, ניסה להסתיר אותו והתחבא רוב שעות היום. "זה היה מפחיד", הוא משחזר. "לא ידעתי איך להתמודד ברחוב, גנבו לי את הטלפון הנייד, היו ימים שהייתי רעב ממש, לילות של סיוטים". מצבו הנפשי הידרדר והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי.

לפני כחודש הגיע אורי לגגון "מול הים" ביפו (מעון חירום לגברים חסרי בית המופעל על ידי עמותת "לשובע", בשיתוף עיריית תל אביב – יפו ומשרד הרווחה). בבקרים הוא מתנדב בניקיון המקום ומשתתף בפעילויות של מרכז היום החדש שנפתח שם לאחרונה. עכשיו הוא ממתין להחלטת הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי, בתקווה שיוכל לבנות את חייו מחדש ולחזור לחיות בבית משלו.

מתחקיר של "שיחה מקומית" שכלל שיחות עם ארגונים ואנשי מקצוע המתמקדים בטיפול בחסרי בית עולה שהמקרה של אורי אינו יוצא דופן. אף שאין נתונים מדויקים, כל הגורמים מסכימים שיש עלייה ניכרת במספר חסרי הבית בשלוש השנים האחרונות. חלקם קושרים את העלייה הזו באופן ישיר למלחמה, חלקם מייחסים אותה לגורמים אחרים.

הסרטונים ב-7 באוקטובר עוררו אצלו טראומה עמוקה. אורי (שם בדוי) שהגיע לרחוב אחרי המלחמה, ביולי 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

חוו שברון בצל 7 באוקטובר

"יש עלייה ברורה וחד משמעית במספר חסרי הבית מאז 7 באוקטובר והיא חזקה מאוד בחודשים האחרונים", אומרת ליהיא טוניק, בת 46, עובדת סוציאלית, המנהלת מאז אוקטובר 2022 את גגון "מול הים" שבו שוהה אורי, ואת כלל מערך הגגונים של עמותת "לשובע" בתל אביב. "העלייה מורגשת בתל אביב, אבל היא ארצית. אנחנו מקבלים עוד ועוד פניות מחסרי בית מכל רחבי הארץ".

הגגון שהיא מנהלת, אומרת טוניק, הוא "מסגרת הלינה הכי גדולה בארץ לחסרי בית". הוא פועל במתכונת 24/7 וכולל 120 מיטות לחסרי בית ומרכז יום שנפתח בחודש יוני האחרון. "כשאדם מגיע לכאן, הוא כבר עושה צעד גדול מהיציאה מהרחוב", היא מוסיפה. "לצד מיטה וקורת גג, שלוש ארוחות ביום, בגדים חדשים ומקלחת, הם מקבלים סיוע במיצוי זכויות, הפניה לגמילה וחיבור מחדש לרשויות".

טוניק מחלקת את האנשים המגיעים אליה בצל המלחמה לשתי קבוצות: אלה שחוזרים למעגל של חסרוּת בית אחרי שהצליחו להשתקם, ואלה שמגיעים בפעם הראשונה. "הפרופיל השכיח ביותר בקרב השבים למעגלי חסרות הבית הוא זה של מי שבעברם התמודדו עם התמכרות לסמים או חוסר בית, אך השתקמו, נגמלו מהסמים והצליחו לבנות חיים רגילים ולשוב לחברה. בצל 7 באוקטובר הם חוו שבר ודיכאון, ונשאבו חזרה לשימוש בסמים ולחסרות בית", היא מסבירה.

לצד החוזרים לרחוב, היא נתקלת באנשים "שלא משתייכים לפרופיל הקלאסי של חסרי בית. מדובר באנשים נורמטיביים, שאם היתה להם מעטפת תומכת חזקה יותר, הגעתם לרחוב היתה נמנעת. הם פונים אלינו לבקש סיוע בפעם הראשונה בחייהם. לדוגמה, גברים שהתגרשו ומשלמים מזונות, הם עובדים אבל לא מצליחים לעמוד בתשלומים ומתרסקים כלכלית ונפשית".

טוניק מזהה גם עלייה בפניות מצד אסירים משוחררים, וכן עלייה משמעותית במבקשי סיוע בקרב החברה הערבית ובקרב בני הקהילה האתיופית. "נוסף על כך, יש עלייה במספרם של חסרי בית חסרי מעמד – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, פליטי מלחמה מאוקראינה, כמו גם קורבנות סחר בבני אדם למטרות עבדות ממולדובה", אומרת טוניק. "לצידם צצו גם תיירים שסובלים מפגיעות נפשית, שהגיעו לישראל והלכו לאיבוד בתוך עצמם עד שהגיעו לרחוב".

עלייה חזקה בחודשים האחרונים. ליהיא טוניק, מנהלת גגון "מול הים" בתל אביב ומנהלת כלל הגגונים של עמותת "לשובע", ביולי 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

אורי עצמו נולד באתיופיה. הוריו התגרשו כשהיה פעוט, ואביו נישא מחדש כשהיה כבן 3. אביו נעדר תכופות מהבית בשל עבודתו, ואשתו החדשה של אביו התנכרה לאורי והתעללה בו פיזית ונפשית. עד היום הוא נושא על גופו צלקות וכוויות המעידות על האלימות שספג, לצד צלקות נפשיות עמוקות.

בגיל 7 עבר פגיעה מינית מתמשכת מצד שכן. הוא לא העז לספר לאיש על מה שעבר. כשעלה לישראל בגיל 13 נדד בין מוסדות לימוד. "לא הצלחתי להתרכז בלימודים בגלל כל מה שעברתי בילדות", הוא מספר. בגיל 20 עזב את הבית, החל לעבוד ולפרנס את עצמו בכוחותיו. בשל זהותו המינית, הניכור מבני משפחתו העמיק, והוא נותר ללא תמיכה משפחתית והחל להשתמש בסמים.

אחרי 7 באוקטובר, כאמור, הוא חווה התמוטטות נפשית. חבריו, שהבחינו במצוקתו, הצליחו להצילו ואף עודדו אותו לפנות לטיפול גמילה. הוא הצליח לאזן מחדש את חייו, עבר להתגורר לתקופה קצרה אצל ידידה וחזר לעבוד. אך אז הגיעה המלחמה השנייה עם איראן.

טוניק מציינת שניכרת עלייה בצריכת הסמים בקרב חסרי הבית בעקבות המלחמה. "חסרי בית צורכים הרבה יותר סמים מאז תחילת המלחמה", היא אומרת. "במהלך המלחמה גם התגברה התופעה של פניות מצד אנשים שאינם חיים ברחוב, אך נזקקים לאוכל בגלל עוני".

טוניק אומרת כי "אין מענים הולמים כיום לחסרי בית. המענים הקיימים אינם מותאמים ואינם מספיקים. אדם ברחוב הוא אדם במשבר נפשי-בריאותי-כלכלי. חסרי בית הם מנותקי קשר ממוסדות הרווחה והמדינה ונעדרי מעטפת משפחתית".

אמא ובת ישנות במקלט

"אני מזהה בוודאות עלייה במספר הנשים חסרות הבית", אומרת נישה ג'זמוט, בת 31, מנהלת מערך גגון לנשים חסרות בית בתל אביב מטעם עמותת "לשובע", עיריית תל אביב ומשרד הרווחה. ג'זמוט מכירה את המציאות הזאת לא רק מתוקף תפקידה. היא עצמה חוותה חסרוּת בית בגיל 22, ולנה על ספסלים ברחוב במשך כשנה.

מחוסרת הבית ישנה בלילה במקלט וביום הלכה למילואים. נישה ג'זמוט, מנהלת מערך גגון נשים חסרות בית, ביולי 2026 (צילום: תמנה רוז פרץ)

ג'זמוט אמונה כיום על שני גגונים לנשים חסרות בית – אחד מספק קורת גג ל-8 נשים מכורות לסמים המצויות בחסרות בית, והשני מיועד לנשים חסרות בית לא מכורות ומספק לינה ל-15 נשים. שני הגגונים לנשים נמצאים בתפוסה מלאה מתחילת המלחמה.

"הנשים חסרות הבית מגיעות עם רקע מורכב של תחלואה נפשית, דיכאונות, התמכרות לסמים, היעדר תמיכה משפחתית ועוני", היא אומרת. "חלקן היו בסיכון כבר לפני המלחמה, בגלל פגיעות נפשית או התמכרות, והמלחמה דחפה אותן למשבר חריף ולחסרוּת בית".

פלח נוסף, אומרת ג'זמוט, הן נשים שהצליחו להשתקם מהתמכרות לסמים או מחסרות בית, אך בעקבות המלחמה חזרו שוב למעגל חסרוּת הבית. "אני פוגשת גם יותר ויותר נשים חדשות שלא הכרנו קודם – נשים נורמטיביות לחלוטין, ללא רקע של התמכרות או פגיעות נפשית, שמשבר תעסוקתי בעקבות המלחמה הביא אותן עד לסף של חסרות בית; נשים שפוטרו, לא הצליחו לשלם שכר דירה, שקעו בחובות ופנו אלינו. זה פרופיל חדש יחסית, שמתחיל להופיע יותר ויותר: נשים שהמלחמה החמירה את מצבן הכלכלי עד כדי כך שהן איבדו את קורת הגג שלהן.

"הגיעה אלינו , לדוגמה, אישה צעירה, שפוטרה במהלך המלחמה מעבודתה, שקעה בדיכאון, נפרדה מבן הזוג שאיתו החזיקה דירה ואין לה עורף משפחתי. עובדת סוציאלית שטיפלה במקרה שלה, יצרה קשר עם הגגון וסיפרה שהמטופלת שלה לא יכולה לשלם שכירות ואין לה לאן ללכת".

מקרה אחר הוא של אם ובת ממשפחה נורמטיבית לחלוטין, בלי בעיות נפשיות והתמכרות לסמים. האם התגרשה, נקלעה למצוקה כלכלית ולא עמדה בתשלום שכר הדירה. "במהלך המלחמה הן הסוו את היותן חסרות הבית, נדדו בין מקלטים ציבוריים ולמעשה גרו בהם", מספרת ג'זמוט. "המקלט הגן עליהן גם מאימת הטילים וגם מלינה ברחוב". הבת, ששירתה במילואים במהלך המלחמה, "הלכה לצבא ממצב של חסרות בית ולינה במקלט ציבורי". אחרי שנים של נדודים בין מקלטים, הן שמעו על הגגון, הגיעו אליו ושהו בו כחצי שנה. הסוף היה טוב. "הן הצליחו לחסוך ולצאת לדירה קטנה ששכרו יחד".

עלייה של 8% בשנה

על פי משרד הרווחה, מספר דרי הרחוב בישראל עולה בהדרגה בשנים האחרונות. בשנת 2022 עמד המספר על 3,163. ב-2023 הוא עלה ל-3,487, ב-2024 הוא הגיע ל- 3,786, וב-2025 הוא טיפס ל-4,055 דרי רחוב. מדובר בעלייה של כ-8% בשנה, כלומר בין 269 ל-300 איש נוספים בכל שנה. נתוני 2026 טרם עובדו במלואם, אך מתחילת השנה ועד כה – יולי 2026 – טופלו 3,798 דרי רחוב.

המספרים לא משקפים. ד"ר שמואל שיינטוך, ממקימי "תחנת הכוח לא.נשים חסרי בית" (הצילום באדיבות אוריין מיכאלי)

ד"ר שמוליק שיינטוך הוא ממובילי המחקר על חסרוּת בית בישראל וממקימי "תחנת הכוח לא.נשים חסרי בית", המרכז הראשון בישראל המאגד גוף ידע בנוגע לחסרי בית ופועל לשינוי מדיניות כלפיהם. "הנתון של 2026 מפתיע לאור זאת שהמספרים של שנים קודמות דומים לנתון החצי שנתי שלו", הוא אומר ביחס לנתונים. "המספר האמיתי של חסרי הבית בישראל ככל הנראה גבוה בהרבה. כדי לדעת את המספרים באופן מדויק, יש צורך בספירה ארצית מסודרת על פי מתודולוגיה סדורה, כפי שעושות מדינות רבות החברות ב-OECD".

לפי הגדרת משרד הרווחה והרשויות בישראל, דרי הרחוב הם למעשה תת-קבוצה באוכלוסיית "חסרי הבית" הגדולה יותר. ההגדרה בישראל על פי תקנה מספר 33 בפרק 3 בתקנון העבודה הסוציאלית לדרי הרחוב נתפסת כיום על ידי חוקרים בתחום כמיושנת ופוגענית. כך לדוגמה נכתב שם כי דר רחוב "אינו נאבק לשנות את מצבו ואינו מסוגל לנהל חיים נורמטיביים".

השירות של משרד הרווחה מבוסס על הגדרה זו, וכך גם זכאותם לסיוע בשכר דירה ולגמלת הבטחת הכנסה. ההגדרה של משרד הרווחה נחשבת להגדרה צרה ביותר ביחס להגדרות בינלאומיות וביחס למדינות OECD. בהגדרת משרד הרווחה לא נכללים קטינים, אסירים משוחררים, אנשים המתקשים בתשלום משכנתאות ומוצאים מבתיהם, מורחקי אלימות לפי צו בית משפט ועוד. לפי הטיפולוגיה של FEANTSA, הפדרציה האירופית לארגונים לחסרי בית, ההגדרה מדברת על מי שנע על ציר שבין היעדר קורת גג, היעדר בית קבוע, דיור לא בטוח ומגורים לא הולמים.

גם דבּ קדיש, מנהלת מרכז יזהר סניף חיפה, מקדמת בריאות בהכשרתה האקדמית, שעבדה יותר מ-17 בשנה בארה"ב ובישראל עם אוכלוסיות בקצה רצף הסיכון, חושבת שהמספר האמיתי של חסרי הבית בישראל גבוה בהרבה ממה שמופיע בנתונים הרשמיים.

"הרבה פעמים השטח מתחיל לשקף משהו הרבה לפני שיש למערכת כלים למדוד את התופעה, ובמיוחד כשמדובר באוכלוסיות שמודרות מהחברה, שקופות ולא נספרות", היא אומרת. "כל עובדי השטח עם חסרי בית, א.נשים בזנות ונפגעי התמכרות יודעים היטב שגם המספרים מעבודת השטח איתם הם תמיד בבחינת קצה הקרחון".

ב-2025 הגיעו רק למרכז שהיא מנהלת בחיפה 205 חסרי בית, גברים ונשים. "לא כולל טיפול וסיוע לחסרי בית שאנחנו פוגשים בשטח, ולא כולל את חסרי הבית שאנחנו פוגשים גם בעכו", היא אומרת. "בחודשים האחרונים יש עלייה מטורפת בפניות מחסרי בית. בעבר הגיעו אלינו נשים מעטות, וכעת מגיעות אלינו הרבה יותר נשים חסרות בית. יותר נשים צעירות בטווח של 20–30 ויותר נשים מהקהילה הגאה. אני חושבת שאפשר לומר בזהירות שיש גם עלייה מסוימת בקרב נשים ערביות. רוב הנשים שמגיעות אלינו הן על רצף הזנות".

תל אביב מושכת חסרי בית, אבל העלייה במספרם ניכרת בכל המדינה. חסר בית בירושלים, בנובמבר 2025 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

גם קדיש מציינת שמאז תחילת הסבב השני עם איראן "אנחנו רואים שיש נשים שמגיעות בתדירות יותר גבוהה ונמצאות בתהליכי ליווי יותר צמודים. יש גם עלייה במספר הגברים חסרי הבית. רבים מהם לא ראינו מזמן, ובמהלך המלחמה הם חזרו לבקשת מענה".

"הסמים היו הזהות שלי"

אנדרה משתייך לפרופיל של מכורים שהצליחו להיגמל מהסמים ושבו למעגל חסרוּת הבית בצל המלחמה. הוא עלה לישראל בגיל 15 מרוסיה, אחרי שכבר החל להשתמש שם בסמים קשים, התגלגל לפשיעה וישב בבית כלא לנוער. המשפחה קיוותה שהמעבר למדינה חדשה יוציא אותו מהמעגל, אבל זה לא קרה.

"הסמים היו הזהות שלי", מסביר אנדרה. "לא רק שלא הפסקתי, אלא ממש נצמדתי להם". הוא נכנס ויצא מבתי כלא בישראל, ועם שחרורו, ללא מעטפת משפחתית ועם התמכרות פעילה לסמים, הפך לחסר בית בתחנה המרכזית בתל אביב. אחרי שנים ארוכות של חיים ברחוב הצליח להתנקות מסמים, התחתן והתגרש, הצליח להשתלב בעבודה רגילה ולהתמיד בה, עד שכבר האמין כי לעולם לא יחזור לרחוב.

ב-7 באוקטובר עולמו התערער. הוא מצא עצמו מסתגר יותר ויותר, שקע בדיכאון, הפסיק להגיע לפגישות האנ-איי (מכורים אנונימיים) ששמרו עליו שנים ארוכות, וחזר להשתמש בסמים. לפני כשנה וחצי, שב לחיים ברחוב.

אנדרה מספר שהאזעקות ומטחי טילים שנחתו על העיר רק הגבירו את צריכת הסמים שלו. "כשהיו אזעקות, נשארתי במקום. לא הלכתי למקלט מהייאוש". הוא אומר. "רציתי שהטיל ייפול עלי מהייאוש. אני משתמש בסמים עד כדי כך שהנפש שלי נעלמת, נמחקת, לא קיימת".

ד"ר יעל גילרמן, יו"ר האיגוד לרפואת המשפחה, מתנדבת ב"רפואת רחוב" ומסיירת אחת לחודש ברחוב. המטרה היא להנגיש טיפול רפואי לחסרי בית. "יש תחושה של עלייה במספר חסרי הבית", אומרת גילרמן. "בסיור האחרון, לדוגמה, פגשנו חסרי בית שכבר הצליחו לשקם את חייהם וחזרו לרחוב בצל המלחמה. היה עצוב נורא לראות את זה".

גילרמן אומרת ש"הסבב השני מול איראן היה מכה מאוד קשה לאוכלוסיית חסרי הבית. היא היתה חשופה ברחוב לאזעקות ולמטחים, ומהטראומה והחרדה הם פיתחו אדישות שמבטאת דיכאון, ייאוש עמוק וחוסר אונים". ההשפעה הנפשית השלילית של הסבב השני עם איראן, היא מציינת, הופיעה לא רק אצל חסרי בית, אלא גם באוכלוסייה כללית שהיא מטפלת בה.

גם חיילים פוסט טראומטיים מגיעים לרחוב. ד"ר יעל גילרמן, מתנדבת ב"רפואת רחוב" (צילום: באדיבות "רפואת רחוב)

"אני מזהה יותר צעירים וצעירות חסרי בית חדשים, אבל למען האמת, זה הכול מהכול", אומרת גילרמן. "בין הפרופילים החדשים של חסרי הבית פגשנו גם שורדי נובה, וגם חיילים פוסט טראומטיים. לא המונים, אבל יותר מאחד. מאוד סביר שנראה עוד חיילים פוסט טראומטיים בהמשך".

"ברוב הסניפים שלנו ברחבי הארץ יש מגמה של עלייה בחסרי בית, במיוחד בחצי השנה האחרונה", אומר דולב כהן, מנהל ארצי של תוכנית יזהר, הפועלת בחמש ערים ברחבי הארץ – תל אביב, חיפה, ירושלים, אשדוד ובאר שבע. התוכנית פועלת מטעם האגודה לבריאות הציבור, משרד הבריאות והרשות הלאומית לביטחון קהילתי במשרד לביטחון לאומי ומעניקה שירותים חיוניים לאוכלוסיות בסיכון.

תל אביב היא "אבן שואבת לחסרי בית בכל רחבי הארץ", אומר כהן, ובזמן המלחמה חסרי בית מכל הארץ הגיעו אליה. אבל התופעה קיימת לא רק בתל אביב. גם בבאר שבע יש גידול מובהק בחסרי הבית. חסרי הבית ה"חדשים", אומר כהן, "נראים מבוישים מאוד מהמצב, וחיי הרחוב עוד לא נצרבו בהם ולא משפיעים עדיין על הנראות שלהם".

גם ולריה בונדריקו, בת 24, המנהלת את מרכז יזהר באשדוד ורכזת רחוב במרכז יזהר בתל אביב, קושרת בין העלייה בחסרי הבית ובין המלחמה. "אנחנו בטראומה קולקטיבית מאז 7 באוקטובר", היא אומרת. "זה משפיע על כלל החברה, ובתוך כך על אוכלוסיות בסיכון ועל חסרי הבית. פגשנו לדוגמה ניצול של הנובה, בסביבות גיל 40, שבעברו היה מכור לסמים ונגמל. בעקבות השבר שחווה אחרי הנובה, הוא חזר להשתמש בסמים והגיע להיות חסר בית בתל אביב".

בונדריקו אומרת שבכל סיור שטח בתל אביב, הם פוגשים כ-60–70 גברים חסרי בית וכ-30–40 נשים חסרות בית. "זה הרבה יותר מאשר בעבר", היא אומרת. "בגלל העלייה במספרים, אנחנו לא מצליחים להיכנס לשיחות עומק ברחוב".

"המעגלים שאנחנו רואים כבר עכשיו עלולים להתרחב בעתיד", מסכם כהן. "העלייה שאנחנו כבר מרגישים היא רק תחילתו של משבר. להערכתי רבים יצטרפו למעגל חסרי הבית, והעלייה תהיה עוד יותר משמעותית".

"אין אינדיקציה לקשר למלחמה"

מעיריית תל אביב – יפו נמסר כי "בשנים האחרונות אנו מזהים עלייה במספר דרי הרחוב בעיר, אולם לא ניתן לקבוע במדויק את שיעור הגידול. למיטב הבנתנו המקצועית, אין אינדיקציה לכך שהעלייה במספר דרי הרחוב נובעת באופן ישיר מהשפעות המלחמה או מאירועי 7 באוקטובר. ההערכה המקצועית היא כי מדובר בתופעה הנובעת ממכלול גורמים רחבים, ובהם היותה של תל אביב – יפו המטרופולין הגדול בישראל, שינויים בהרכב סמי הרחוב והשפעתם על משתמשים, שינויים גיאוגרפיים במרחבי השהייה של דרי הרחוב, וכן מחסור במענים שיקומיים מספקים ומותאמים לאוכלוסייה זו".

ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר, כי "מטבע הדברים המצב הביטחוני מביא עימו עלייה במצבי סיכון ומצוקה, אך מנתוני המשרד לא נצפה קשר סיבתי ישיר בין אירועי 7 באוקטובר או המלחמה לבין העלייה במספר דרי הרחוב. הגידול הנמדד כיום תואם את קצב הגידול הרב-שנתי המוכר, והוא משקף איתור אקטיבי והרחבה ניכרת של המענים בשטח, לצד גורמים נוספים.

"כדי לתת מענה לגידול בצרכים, המשרד הרחיב באופן משמעותי את פריסת המענים בקהילה ואת המענים החוץ-ביתיים. בקהילה פועלות כיום כ-40 יחידות לטיפול בדרי רחוב במחלקות לשירותים בכל רחבי הארץ וכן ארבעה מרחבי יום. המשרד הרחיב את המכסות הטיפוליות מ-370 בעבר ל-807 מכסות כיום. קורות הגג הורחבו לחמש מסגרות, הכוללות 210 מכסות, וההוסטלים הורחבו לשש מסגרות עם כ-190 מכסות. בנוסף הוקמו בשנים האחרונות שלושה מרכזים אבחוניים קצרי טווח הפועלים כעת ועוד שתיים בהקמה וכן שבע דירות מעבר, המציעות 42 מכסות והשמה במלוניות במזג אוויר קיצון ללא הגבלת מכסה.

"המשרד ימשיך לפעול באיתור אקטיבי ברחובות ולפתח מענים נוספים כדי להעניק מוגנות ותמיכה לכל אדם הזקוק לכך".