הטבח בדארפור, "הכוח הרך" של קטר ו"הכוח הקשה" של האמירויות

העדויות שיצאו מדארפור תיארו זוועות איומות. אזור העיר אל-פאשר במהלך הקרבות בין מיליציית "התמיכה המהירה" לצבא סודן, 2023 (צילום: יוניס"ף)

נפילת העיר אל-פאשר בתחילת החודש לידי מיליציית "התמיכה המהירה" (אל-דעם א-סריע), הלוחמת נגד הממשלה בסודאן, הפנתה לרגע את תשומת הלב העולמית, או לפחות הערבית, אל מלחמת האזרחים המתנהלת במדינה כבר יותר משנתיים. גם משום שאל-פאשר היא בירת חבל דארפור במערב המדינה, ומי ששולט בה, שולט בחבל הארץ כולו, אך בעיקר מפני שלכיבוש העיר התלוו תיאורים על מעשי טבח המוניים.

>> הנשיא הסודאני מדכא ורוצח, והשליטים המוסלמים עומדים מנגד

עדויות של אזרחים ושל ארגונים בינלאומיים דיברו על שריפה של שכונות שלמות, על רצח המוני במחלקת יולדות בבית חולים בעיר ועל מעשי זוועה נוספים.

חבל דארפור כבר ידע רצח עם שביצעו מיליציות הג'נג'וויד נגד התושבים הלא-ערבים של האזור בראשית שנות ה-2000, ורק לאחרונה הורשע מנהיג המיליציות בבית הדין בהאג ברצח עם. מיליציית "התמיכה המהירה", שבראשה עומד היום מוחמד חמדאן דגלו, המוכר בשם חמידתי, צמחה מתוך כוחות הג'נג'וויד והופעלה במקור על ידי הצבא הסודאני. ב-2023 פרצו קרבות בין "התמיכה המהירה" לצבא, וכיבוש אל-פאשר נחשב להישג גדול למורדים.

לא מדובר רק בסיפור מקומי. אף שהיא מכחישה זאת, מקובל לחשוב שאיחוד האמירויות היא התומכת העיקרית במיליציית "התמיכה המהירה", ולכן ההאשמות נגד מעשי הטבח שהיא מבצעת נתפסות כהאשמות גם נגד איחוד האמירויות ונגד המעורבות שלה בסודאן, כמו גם במקומות אחרים במזרח התיכון ובאפריקה. ומהמעורבות זו, כך נראה כרגע, איחוד האמירויות יוצאת כשידה על התחתונה.

בעקבות הדיווחים על מעשי הטבח באל-פאשר, הכריז חמידתי בנאום מוקלט השבוע (יום שני) על הפסקת אש "הומניטרית" חד-צדדית לשלושה חודשים, לכאורה כמענה ליוזמה של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. הוא התחייב להפסיק את ההתקפות ולאפשר לארגונים בינלאומיים גישה להכנסת סיוע. אבל נראה שמטרתו העיקרית של הנאום היתה עצירת הלחץ הבינלאומי שהתעורר בעקבות פרסומן של תמונות מאל-פאשר.

נאום הפיוס של חמידתי לא שכנע את הרמטכ"ל הסודאני, עבד אל-פתאח אל-בורהאן. במהלך פגישה עם קציני הצבא, הוא דחה את המסמך שהציג מסעד בולוס, היועץ הבכיר של טראמפ לעניינים ערביים ואפריקאיים, וכינה אותו "המסמך הגרוע ביותר שהוגש עד כה". אל-בורהאן תקף גם את הרביעייה הבינלאומית להפסקת המלחמה – ארצות הברית, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים – וטען ש"אינה ניטרלית".

לא מוכנים לפשרה. רמטכ"ל צבא סודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן (משמאל) ומפקד "התמיכה המהירה" מוחמד חמדאן דגלו (צילומים: ויקימדיה)

לדברי בורהאן, ההצעה "מוחקת את קיומו של הצבא ומשאירה את המיליציה המורדת במוקדי השליטה שלה". עצם הדיבור על הפסקת אש לאחר השתלטות כוחות "התמיכה המהירה" על אל-פאשר, אמר אל-בורהאן, הוא ניסיון להעניק לגיטימציה לכיבוש לא-לגיטימי.

תומכי כוחות "התמיכה המהירה" טוענים שאל-בורהאן דחה את היוזמה האמריקאית מסיבה פוליטית. אל-בורהאן, הם אומרים, נשען על זרמים אסלאמיים בסודאן, ומרגע שטראמפ הגדיר את תנועת האחים המוסלמים כארגון טרור בשבוע שעבר, החליט אל-בורהאן לסגת מתמיכתו הקודמת ביוזמה האמריקאית.

הטענות שאיחוד האמירויות תומכת במיליציה המואשמת כעת ברצח עם באל-פאשר קיבלו חיזוק מדוח שהוצג בפני מועצת הביטחון של האו"ם, ולפיו ציוד צבאי בריטי הגיע לכוחות "התמיכה המהירה" דרך חברות אמירתיות, והנגמ"שים שנראו ברחובות בירת סודאן ח'רטום ובמדבריות דארפור לא היו סחורה מפוקפקת מהשוק השחור, אלא ציוד צבאי שאמור היה להיות מוגבל בייצוא לאזורי סכסוך. איחוד האמירויות מכחישה שהיא תומכת במורדים, אבל צילומים של נגמ"שים מתוצרת חברת "נימר", חברה אמירתית, בשירות הכוחות שביצעו את הטבח באל-פאשר מעוררים ספק בדבר אמיתות הכחשה זו.

אך תמיכתה הצבאית של איחוד האמירויות במורדים בסודאן אינה הסיפור כולו. נדמה כי היא אינה שואפת לתמוך במיליציה מסוימת, אלא לעצב מחדש את הסביבה הפוליטית בכל מקום שהיא מתערבת בו. איחוד האמירויות רואה בסודאן נדבך אסטרטגי ברשת השפעה המשתרעת מנמלי תימן ועד סומליה ואריתריאה. העימות בסודאן מול כוחות בעלי צביון אסלאמי הוא חלק מעיקרון יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי של האמירויות שנבנתה לאחר "האביב הערבי" ועלייתם של כוחות אסלאמיים באזור.

עימות זה מול הכוחות האסלאמיים באזור לא עשה טוב לאיחוד האמירויות ופוגע בשאיפה שלה להפוך למעצמה אזורית. בשנים האחרונות היא סופגת ביקורת בעולם הערבי על הסכמי אברהם ועל נרמול היחסים עם ישראל. תמיכתה בנשיא המצרי עבד אל-פתח א-סיסי במאבקו נגד האחים המוסלמים הובילה לתפיסתה בתקשורת המזוהה עם האסלאם הפוליטי כמדינה המעודדת שליטים אוטוריטרים. לכך מצטרפת גם העובדה שלא הצליחה במאבקה נגד הכוחות החות'יים בתימן.

רצח העם בדארפור כבר מתנהל עשרים שנה. מחנה עקורים בדארפור אוקטובר 2011 (צילום: אוליביה שאסו, או"ם)

גורמים אסלאמיסטיים שונים מתייחסים לאיחוד האמירויות כאל כוח המעודד נטישה של האופי השמרני במפרץ ובעולם הערבי. הם ממקדים את ביקורתם בשינויים שחלו בדובאי, שהפכה לעיר המאופיינת בדפוסי חיים ליברליים, מסיבות וחיי לילה. בעיני גורמים אלה, זהו ביטוי מובהק להתרחקות מהמודלים החברתיים המסורתיים של האזור.

מכוני מחקר מערביים מגדירים את איחוד האמירויות כמדינה המציעה מודל של "יציבות סמכותנית", אך קו זה לא העניק לה בהכרח השפעה מתמשכת. ביטוי לכך אפשר למצוא בפער בין תפקידה כחברה ברביעייה הבינלאומית שאמורה למצוא פתרון לסכסוך בסודאן ובין התמיכה הלא מוצהרת שלה באחת המיליציות. פער זה דחף את ארה"ב ובריטניה לנהוג זהירות מול כל יוזמה שמגיעה מאיחוד האמירויות.

גם בסודאן, כמו במקומות אחרים במזרח התיכון, מול האמירויות מתייצבת שכנתה קטר. לא מכוח התמיכה שלה במיליציה צבאית כלשהי, אלא הודות לזיקה הפוליטית שלה לתנועות אסלאמיות ולכוחות האזרחיים הלוחמים נגד חמידתי. אף שקטר אינה חברה ברביעייה, השפעתה על המלחמה משמעותית. גל הביקורת בתקשורת הערבית והבינלאומית נגד איחוד האמירויות בעקבות הטבח באל-פאשר לא נוצר בחלל ריק. רשת אל-ג'זירה הקטרית, שעדיין נחשבת לשחקנית המשפיעה ביותר בעיצוב דעת הקהל הערבית, מילאה תפקיד מרכזי בגיבוש ביקורת זו.

מאמצי ההשפעה הנוכחיים של קטר בסודאן הם המשך לתפקיד שמילאה בעבר כמתווכת בדארפור, במקביל לתמיכה הפוליטית והכספית במשטרו של השליט הקודם עומר אל-בשיר עד נפילתו. קטר אומנם אינה צד בלחימה, אך היא משפיעה על עיצוב הנרטיב שלה. מכיוון שהצבא הסודאני כולל בתוכו גורמים שהיו קרובים בעבר לתנועות האסלאמיות, מוצגת קטר ככוח הניצב מול הפרויקט האמירתי בסודאן, גם אם היא אינה מצהירה על כך בגלוי.

במובן זה, המאבק המתנהל בח'רטום ובדארפור אינו רק עימות נקודתי בין אל-בורהאן לחמידתי, אלא עימות רחב יותר בין שני פרויקטים אזוריים; פרויקט אמירתי המבקש לכפות יציבות באמצעות שימוש בכוח צבאי, מול פרויקט קטרי הקרוב במהותו לכוחות האסלאם הפוליטי. לעימות זה יש ביטוי ישיר בקרבות המתנהלים כעת בסודאן, אך הוא למעשה מתקיים באופנים שונים גם בלוב, במצרים, בתוניסיה, בסומליה ובסוריה.

"משעה שקטר הקדימה אותה וביססה לעצמה מעמד מוביל בפרויקט לעיצוב התודעה הציבורית, באמצעות רשת אל-ג'זירה ובאמצעות ברית אסטרטגית עם תנועת האחים המוסלמים, לאמירויות לא נותרה אלא ברירה אחת: לתמוך באופן גלוי וישיר במשטרים הקיימים ולאמץ את הקו הנגדי לאחים המוסלמים", אומר פרשן ועיתונאי ירדני שביקש להישאר בעילום שם.

קטר יודעת להשתמש בכוחה התקשורתי. אולפן אל-ג'זירה, אוקטובר 2010 (CC BY 2.0)

המיזם הקטרי, לפיו, החל להתגבש בשנות התשעים, לאחר ההפיכה שביצע חמד בן ח'ליפה אל-ת'אני נגד אביו. הוא קירב אליו את יוסף אל-קרדאוי, אחד הסמלים הרעיוניים של תנועת האחים המוסלמים, וב-1996 ייסד את רשת אל-ג'זירה כערוץ החדשות הראשון בערבית שהעז לאתגר בגלוי ובחריפות את המשטרים הערביים, למעט המשטר הקטרי עצמו.

"השיח שהובילה הרשת היה קרוב במובהק לאידיאולוגיה ולרטוריקה של האחים המוסלמים", אומר הפרשן הירדני, ומוסיף: "אל-ג'זירה פעלה ככוח רך לעיצוב תודעה ולבניית אמון בקרב הציבור הערבי". ב-2011, עם פרוץ אירועי האביב הערבי, אומר הפרשן, העמידה קטר את מלוא כובד משקלה מאחורי תנועת האחים המוסלמים וקבוצות אסלאמיות נוספות במצרים, בסוריה וגם בעזה, עם חמאס. במקביל אירחה את עזמי בשארה ואינטלקטואלים ערבים נוספים, והקימה מרכזי מחקר. "באמצעות הדת, התקשורת וההון הצליחה קטר לכפות הן את נוכחותה, הן את השפעתה האזורית", אומר הפרשן.

לאיחוד האמירויות, אומר הפרשן הירדני, "לא נותר אלא לאמץ את הקו ההפוך: שימוש בכוחו של ההון תוך מאבק בתנועות האסלאמיות ותמיכה במשטרים המאופיינים בגישה כוחנית ומתבססים על דיכוי שיטתי". כך קרה גם בזירה הסורית; אף שתמכה תחילה במורדים נגד בשאר אל-אסד, כמו יתר מדינות המפרץ, דווקא לפני נפילת משטרו, חידשה האמירויות את קשריה עם אסד וניסתה לשלבו שוב במרחב הערבי.

חוקר ערבי נוסף מסכם את המאבק בין שתי המדינות השכנות במפרץ כ"הצלחות קטריות" מול "כישלונות אמירתיים". ב-2017 הטילה קואליציה בראשות איחוד האמירויות וערב הסעודית מצור פוליטי וכלכלי על קטר, וקטר נראתה במצוקה. אך תוך ארבע שנים בלבד, אומר החוקר, התהפכה התמונה: קטר יצאה מן המשבר חזקה ומשפיעה יותר, בעוד איחוד האמירויות מצאה עצמה בעמדה מתגוננת, כבולה לעלות ההתערבויות שלה בלוב ובתימן, ועם דימוי בינלאומי שהולך ונשחק.

סוד הפער בין שני הפרויקטים אינו מצוי רק בשיח הפוליטי, אלא באופן התנהלותם. קטר בחרה במדיניות חוץ המבוססת על השקעה ארוכת טווח ב"כוח הרך" שלה. במקביל לתמיכתה בכוחות אסלאמיים, בנתה קטר רשת תיווכים מורכבת. היא ליוותה את המו"מ בין הטליבאן לארצות

הברית, אירחה שיחות בנוגע לתיק הגרעיני האיראני, והפכה לידידתו הראשונה של המשטר החדש בסוריה. בזמן המלחמה בעזה, כידוע, היא הפכה לערוץ תקשורת מרכזי בין חמאס לארצות הברית וישראל.

לאל-ג'זירה היתה, בהקשר זה, השפעה משמעותית, לא רק כערוץ חדשות, אלא גם כ"חמ"ל" לעיצוב דעת הקהל הערבית. איחוד האמירויות וערב הסעודית ניסו לייצר איזונים מול אל-ג'זירה : סקיי ניוז ערבייה הושקה באבו-דאבי, סעודיה הזרימה השקעות עצומות לרשתות אל-ערבייה ואל-חדת', לצד השקעה בפלטפורמות דיגיטליות ובקמפיינים של יחסי ציבור. עם זאת, השפעתה של אל-ג'זירה נותרה גדולה בהרבה מזו של כל מתחרה ערבי אחר.

סודאן הפכה למגרש משחקים. פליטים מסודאן מציינים בתל אביב את השנה ה-11 לטבח בדארפור (צילום: אורן זיו)

הבחירה של האמירויות בנרמול מלא עם ישראל ובהשקעות כלכליות במיזמי "שלום כלכלי", העמידה אותה מול הציבור בעולם הערבי שלא היה מוכן להעניק לגיטימציה למהלך כזה. למרות הסיוע ההומניטרי שהעניקה איחוד האמירויות לעזה בזמן המלחמה, עמדותיה מול ההשמדה בעזה, כמו אי-השעיית טיסות לישראל בשעה שרוב חברות התעופה בעולם הקפיאו את פעילותן, וההתעקשות שלא לפגוע ביחסים עם ישראל, חיזקו את תחושת הנתק של האמירויות מהציבור בעולם הערבי.

במקביל, עם התחזקות הציר הקטארי-טורקי-מצרי בניהול המו"מ סביב הפסקת האש, נראה שאיחוד האמירויות מאבדת בהדרגה גם את אחרוני הקלפים שנותרו לה בסוגיה הפלסטינית. בתקשורת הישראלית דיווחו על חשש באמירויות מפני התרחבות ציר דוחא-אנקרה על חשבונה.

הנסיגה בכוחה של האמירויות ניכרת גם במקומות אחרים. לאחר עשור של התרחבות אמירתית באמצעות נמלים, הסכמי ביטחון, והשקעות בכרייה ובחקלאות, נראה שההשפעה שלה נעצרת. חוזים בוטלו בגינאה, פרויקטים הוקפאו בסודאן, מתיחויות החריפו בג'יבוטי ובטנזניה. נשיא ג׳יבוטי אף הזהיר בפומבי מפני "התרחבות מוסווית" של אבו-דאבי תחת כסות של השקעות. לעומתה, קטר נהנית מתדמית "המתווכת" יותר מאשר תדמית "השחקן הביטחוני", וממנפת את כוחה הרך יותר מאשר את רשתות התמיכה הצבאית שלה.

לצד המאבק בין קטר לאמירויות, ניצבת ערב הסעודית. לסודאן, לתפיסתה של סעודיה, חלק חשוב בביטחון נתיבי הים שלה. משום כך, בקשתו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן מטראמפ להתערב ישירות בתיק הסודאני לא היתה מקרית. היא אותתה על רצונה של סעודיה להוביל את סידורי הביטחון בים האדום, למנוע את קריסת סודאן ולרסן את השפעתן של קטר ושל איחוד האמירויות.

ערב הסעודית אינה רוצה לראות את סודאן נשלטת בידי מיליציה בתמיכה אמירתית, אך גם אינה רוצה לפתוח את הדלת לחזרת האסלאמיסטים הקרובים לקטר. היא אינה מעוניינת שהמדינה הסודאנית תתפרק, וחוששת מכאוס שעלול לפגוע בהשקעותיה העצומות בסמוך לנֵיאוֹם, פרויקט הדגל של בן סלמאן על חוף הים האדום. סעודיה נראית כעת ככוח היחיד שבאפשרותו לדבר הן עם "התמיכה המהירה", הן עם הצבא, שכן היא זקוקה להסדר שלא יוביל לניצחון מוחלט של אף צד.

היחסים עם ישראל פגעו במעמדה של האמירויות בציבור בעולם הערבי. דגלי ישראל, ארה"ב, איחוד האמירויות ובחריין על חומת העיר העתיקה בירושלים, ספטמבר 202 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

סודאן, אם כן, אינה זירה מבודדת, אלא חלק ממאבק רחב. התחרות בין מדינות המפרץ – ובעיקר בין איחוד האמירויות, התומכת לכאורה במיליציה הטובחת בדארפור, ובין קטר, המקורבת לצבא הסודאני – מעצבת מחדש את מאזן הכוחות באזור. מדינות ערביות, שבעבר היו מוקדי כוח מרכזיים, זזות הצידה. מצרים שיקמה מעט את מעמדה הודות לתיווך שלה במלחמה עזה, אך עדיין רחוקה מתפקידה ההיסטורי והמוביל. כך גם סוריה, עיראק ואלג'יריה, שמעמדן האזורי נשחק בעשורים האחרונים. לחלל נכנסות קטר עם "הכוח הרך" שלה, האמירויות עם "הכוח הקשה", וכמובן ערב הסעודית באמצעות ההון שברשותה ועם השפעתה האזורית.

אבל הפרשן הירדני מבקש להזהיר מפני מתן משמעות אידיאולוגית רחבה למאבק בין קטר לאמירויות. "איחוד האמירויות, קטר ואף סעודיה פועלות כולן בתיאום מלא עם מנגנוני המודיעין האמריקאיים ומשרתות את הפרויקט האמריקאי באזור", הוא אומר. "הכספים האדירים שמזרימות מדינות אלה לממשלים האמריקאיים, ובייחוד לממשל טראמפ, נועדו להבטיח את יציבותם של המשטרים ושל המשפחות השליטות.

"גם אם תפקידה של האמירויות נתפס לעיתים כמנוגד לזה של קטר, הרי שבפועל שני הצדדים משרתים את האינטרס האמריקאי במזרח התיכון. קטר, התומכת בחמאס ושומרת על קשרים עם איראן, מארחת בשטחה את הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול והחשוב ביותר באזור. האמירויות, מצידה, אינה מסתירה את תלותה ואת נאמנותה לוושינגטון. לכל מדינה תפקידה וייעודה במימוש היעדים האמריקאיים".