החרם התרבותי לא יפיל את נתניהו, אבל הוא סודק את שריון הנורמליות
יותר מאלף אומנים ולהקות, כולל שמות גדולים, הסירו את עצמם משירותי הסטרימינג בישראל. מניעת גישה לאלבום אהוב לא תוביל חיילים לסירוב פקודה, אבל חרם תרבותי יכול להיות קריטי ביצירת תחושת בידוד. בדרום אפריקה זה עבד
גל חסר תקדים של זמרים ולהקות שמוחקים את עצמם משירותי סטרימינג בישראל. הזמרת לורד בהופעה, יוני 2025 (צילום: Raph_PH, CC BY 4.0)
האם חרם הוא כלי יעיל? השאלה הזו הפכה מזמן לריטואל קבוע בשמאל הישראלי. במשך שני עשורים, הדיון על ה-BDS נשמע כמו תקליט שבור: המצדדים טענו שרק ניפוץ הבועה הנוחה של החיים בישראל ייאלץ את הישראלים להבין שאי אפשר לתחזק משטר כיבוש ולחיות בסטנדרט אירופאי במקביל; המתנגדים הזהירו שמדובר בגול עצמי, שעלול לפגוע במאבק נגד הכיבוש ולדחוף את הציבור לזרועות הימין.
עד 7 באוקטובר זו היתה בעיקר התקוטטות תיאורטית. מאז מלחמת הדמים בעזה, האפשרות לחרם חדלה להיות איום רחוק והפכה למציאות. בגזרה המוזיקלית קוראים לזה No Music For Genocide. יותר מאלף אומנים ולהקות, בהם ענקים כמו לורד, ביורק, מרינה ומאסיב אטאק, לא מסתפקים באמירות גינוי או בשיתוף תמונות של ילדים הרוגים מעזה, אלא מוחקים את עצמם מהאוזניים הישראליות באמצעות הסרת יצירותיהם משירותי הסטרימינג בישראל. גל כזה עוד לא נראה.
למעט כמה דיווחים יבשים בתקשורת הישראלית והבינלאומית, המחאה הזו כמעט שלא סוקרה. אך לקראת סוף 2025, עם פרסום סיכומי השנה במוזיקה, ההתעלמות הפכה לבלתי אפשרית. ב"מקור ראשון" נכתב כי "(זה) לא חרם על ממשלה, אלא על קהל, על מאזינים. ישראלים שנכנסים לשירותי סטרימינג מגלים לפעמים תופעה מוזרה: האמן קיים, אבל האלבומים המרכזיים שלו – לא. זו לא תקלה טכנית ולא באג זמני, אלא חסימה גיאוגרפית. כתובת IP ישראלית מספיקה כדי להפוך מאזין לבלתי רצוי".
בתחנת הרדיו "כאן 88", שחלקים מהפלייליסט שלה נשענים על אותם אומנים, התגובה לחרם היתה רגשית. בפוסט שפורסם תחת הכותרת "מה נעשה עם החרם?" נכתב כי "מוזיקה היא לא כלי לבניית היררכיה בין אנשים… רוצים למחות נגד המדיניות הישראלית? זכותם המלאה. תוציאו שירים ביקורתיים וחריפים, תעוררו שיח. אבל מי שמחרים אוכלוסייה שלמה… רק מרחיק את התקווה ומייצר ייאוש".
הכותבים צודקים בטענה שהחרם של ביורק לא יפיל את ממשלת נתניהו, כשם שלורד לא תעצור את הכוחות הישראליים בעזה. הציפייה שחרם מוזיקלי יחליף את הקלפי או יחולל התעוררות קולקטיבית היא נאיבית. חיילים לא יסרבו פקודה בגלל היעדר גישה לאלבום אהוב, והממשלה הנוכחית אף תתגאה בכך שאירופאים זועמים חוסמים אותה.
אך זו טעות למדוד את החרם במונחים של הפיכה שלטונית. מטרתו עמוקה, אינטימית ורלוונטית הרבה יותר: שלילת הנורמליות.
החרם התרבותי אינו ניסיון לפגוע במנגנונים המדינתיים הברוטליים של ישראל. הוא נועד דווקא לחדור את השריון הפסיכולוגי של הישראלי הליברלי הממוצע – זה שמשכנע את עצמו שהוא יכול להפציץ ערים על יושביהן בעזה ובה בעת להרגיש חלק מהתרבות המערבית. החרם מציב בפניו אולטימטום שקט אך קטלני: אי אפשר גם וגם. אי אפשר ליהנות מפריבילגיות העולם הגדול בזמן שהמדינה שלך מוקצית מחמת מיאוס בשל מדיניותה.
לא תוציא את החיילים מעזה. ביורק בהופעה ב-2012 (צילום: Scott Beale, CC BY-NC-ND 2.0)
חרם תרבותי נחווה בישראל כפגיעה אישית, כמעט שרירותית. עבור ישראלים רבים – בעיקר אלה הרואים עצמם ליברלים, ביקורתיים וחלק מהשיח התרבותי הגלובלי – חסימת מוזיקה אינה נתפסת כמחאה פוליטית אלא כהוקעה קולקטיבית: עונש המוטל על קהל שאינו שותף להחלטות הממשלה ואף מתנגד להן. התחושה היא של נישול מזהות: כאילו העולם אומר לא רק “אנחנו מתנגדים למה שמדינתכם עושה”, אלא גם “אתם כבר לא חלק מאיתנו”. החוויה הזו של הוצאה מהמעגל אינה תוצר לוואי של החרם, אלא ליבו.
להיגיון של חרם תרבותי יש תקדים היסטורי מובהק. כשבוחנים את דרום אפריקה של שנות ה-80, מתקבלת תמונה דומה. הסנקציות הכלכליות אומנם הכאיבו למשטר האפרטהייד הלבן, אך החרם התרבותי תרם לשבירת רוחו של הציבור.
הלבנים בדרום אפריקה ראו עצמם כאירופאים לכל דבר ועניין; הם צרכו רוגבי, קריקט ומוזיקה מערבית כחלק בלתי נפרד מזהותם. אך כשהעולם נעל בפניהם את האצטדיונים הבינלאומיים, וכשאומנים מובילים, בהם בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, בונו ומיילס דיוויס, התאגדו תחת המנון המחאה Sun City והכריזו כי לא יופיעו במדינה, נוצר סדק עמוק בתפיסה העצמית שלהם. האשליה שהם חלק מהמערב התנפצה. הבידוד התרבותי הפך אותם למצורעים בעיני העולם, ותחושה זו היתה זרז של ממש בהבנה שהסטטוס קוו אינו בר-קיימא.
שבועות ספורים לאחר הפלישה לאוקראינה סגרו תאגידי תרבות ענקיים, בהם פראמונט, ספוטיפיי, נטפליקס ודיסני, את פעילותם ברוסיה. החרם המוזיקלי על ישראל צומח דווקא מלמטה, ובכך הוא אף אישי יותר. בשונה מתאגיד ענק שסוגר את שעריו כמותג, הבחירה של כל אחד ואחת מהאומנים שהסירו את יצירותיהם מישראל היא אישית; הכרזה פרטית על חוסר היכולת לשאת את האפשרות שישראלים יצרכו את יצירותיהם לנוכח מה שמדינתם עושה לעם הפלסטיני.
השאלה הבוערת כיום אינה מתי החרם ייגמר ולורד תחזור לאוזניים הישראליות. חרם תרבותי אינו עונש חינוכי עם תאריך תפוגה; הוא מראָה. והמראה הזו תמשיך להיות מוצבת מולנו, בדמות מלבן אפור בספוטיפיי, עד שנפסיק לשאול "למה הם עושים לנו את זה", ונתחיל לשאול את עצמנו כיצד גרמנו לעולם המוזיקה להקיא אותנו מקרבו.
אוראל תמרי הוא עיתונאי פרילנס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
