הליברלים בישראל צריכים להחליט האם הם באמת ליברלים
באופן מפתיע למדי, רוב הישראלים מחזיקים בעמדות שיכולות להיחשב כליברליות. אבל הליברליות הזו נעצרת כאשר מדובר על ה"אחר", בראש ובראשונה הפלסטינים. כל עוד זה המצב, הימין ימשיך לשלוט
השתתפות בהפגנות לא יכולה להיות תחילף לחשיבה עמוקה יותר. מפגינים נגד כניסתו של גדעון סער לממשלה, 16 בספטמבר 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
בסוף, כל שנותר זה הבושה. הבושה על מה שניתן היה לעשות, הבושה על כך שלא נעשה מספיק. בושה היא אותו רגש, שמצליח הרבה מאוד פעמים להניע אנשים לידי פעולה, ולהוציא אותם, למשל, בהמוניהם לרחובות, הן אם מדובר בהפיכה משטרית, הן אם מדובר בהפגנות האחרונות הקוראות להחזרת החטופים ולסיום המלחמה.
במעמקי התהום המוסרית, שקט הוא אכן רפש
אך בושה, באותה המידה, היא גם רגש חמקמק. הרבה פעמים היא יכולה להניע פעולה מיידית, כזו שתעניק תחושת סיפוק נקודתית מכך שעשינו משהו כדי להיענות לה ולהשקיט את המצפון, כמו השתתפות חד פעמית בהפגנה או פרסום סטוריז באינסטגרם עם תמונות החטופים שנרצחו בשבי החמאס בקינוח של אימוג'י לב שבור והקריאה Bring Them Home Now.
אלא שהבעיה העיקרית עם תחושת הבושה אצל ישראלים רבים — אלו שלא הצטרפו לכת הפשיסטית ביביסטית-כהניסטית שרואה בחטופים אבן נגף בדרך לניצחון מדומיין ולג'נוסייד בעזה — היא שמדובר באירוע נקודתי. סטורי או הפגנה, מה שהולך. היא לא מובילה לעבודת עומק, לתהייה מחדש על קנקנה של הישראליוּת או על האקסיומות שאין עליהן כל עוררין.
דוגמה לאקסיומה שכזו, שנמצאת בליבה של הישראליות, היא שישראלים בטוחים בתכלית שהם יודעים מהן כוונותיהם, תוכניותיהם, תקוותיהם ומשאלות ליבם של הפלסטינים, אף שרובם של הישראלים לא מדברים ערבית ולא ביקרו מעולם בישוב פלסטיני בגדה או בתוך ישראל. הישראלים "יודעים" שמשום ש"הם" ערבים, כל מטרתם היא להרוג או לגרש את היהודים מהארץ הזו.
על יסוד האקסיומה הזו, ישראל הגיבה לטבח מחריד שנעשה בשטחה, בהתקפה חסרת מגבלות על עזה, בעיקר כדי להחזיר את הכבוד הגברי-צה"לי שאבד, הרגה 40,000 איש ואישה, רובם חפים מפשע, וגם לפחות 10 חטופים ישראלים, חלקם בהפצצות על מקומות שהיה ידוע שחטופים שוהים בסביבתם. ועדיין הישראלים לא מבינים איפה הבעיה. רובם בטוחים שהגיע הזמן לפתוח חזית נוספת בלבנון, ואם אפשר לתת קפיצה קטנה לאיראן ולתימן, גם טוב.
קונפוציוס כתב פעם כי "בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים". אחד לאויב שאתה נלחם בו, והשני לאנושיות ולמוסר שלך. במקום אחר כתב כי "אם אתה מתחיל לנהוג ברוע – ולא חשוב למה – סופך יהיה כמו אותו אדם רע. בכל מעשה שלנו משהו נדבק אלינו". ואכן, לאן שלא מסתכלים, אנחנו רואים כיצד ישראל הולכת ומידרדרת מאז אותו בוקר ה-7 באוקטובר, ובכל פעם כשנדמה שחצינו רוביקון והגענו לתחתית, אנו מגלים שיש עוד לאן לרדת.
כשאתה יוצא לנקום, חפור לך שני קברים: לאויב שלך ולמוסריות שלך. הרס באוניברסיטת אל-אקצא בעיר עזה, ב-10 בפברואר 2024 (צילום: עומאר אל-קטאא)
קל מאוד לראות בהידרדרות הזו פרי באושים של הממשלה הנוכחית, שמאז עלייתה לשלטון לא נחה: החל מהצטרפותן של מפלגות ימין פשיסטיות, הקוראות השכם וערב לרצח עם בעזה; הפקרת החטופים וערעור מרקם החיים המעורער גם כך בישראל בין דתיים לחילונים ויהודים לערבים; הפיכה משטרית במטרה לצמצם את הפסאודו-דמוקרטיה שגם כך קיימת כאן בקושי רב; הרחבת הרס הבתים בכפרים הבדואיים; קידום נמרץ של טיהור אתני בגדה המערבית וניסיון להצית שם זירה נוספת לצד פזילה לעבר הקמת התנחלויות בעזה, הרחבת עליית יהודים להר הבית והצתת המזרח התיכון על הדרך. לא לחינם אורית סטרוק פתחה את ישיבת הממשלה בבוקר שמחת תורה באמירת "קודם כל שיהיה חג שמח".
אבל האם ממשלת הימין הנוכחית היא האשמה היחידה? התשובה שלילית.
ליברליות בלי מרכיב אוניברסלי
במצב הנוכחי בישראל, מושגים כמו "שמאל" ו"ימין" התרוקנו ממשמעות פוליטית. הגדרות נכונות יותר להבנת החלוקה הפוליטית בישראל טובות יותר הן "שמרנים", "ליברלים" ו"פרוגרסיבים".
המחאות נגד ההפיכה המשטרית הוכיחו כי רובם המכריע של הישראלים ממוקם על ציר הליברליות. מימין מאגפים אותם השמרנים (תומכי ואדריכלי ההפיכה) ומשמאל – הפרוגרסיבים (מתנגדי החקיקה, אך אלו שגם דאגו להזכיר שדמוקרטיה אמיתית מעולם לא התקיימה כאן). ראוי להתעכב דווקא על הציר הליברלי, משום שהוא קובע את סדר היום הישראלי והוא השולט במיינסטרים.
על פניו, העובדה שרוב הישראלים מזדהים כליברלים די משמחת במדינה שמרנית כמו ישראל. אך הבעיה הגדולה היא שהליברליות נוסח ישראל מקדשת את זכות האדם להגדיר את עצמו, אך מוותרת על חלק מעקרונות ליברליים אחרים, כפי שהגדיר אותם הפילוסוף הפוליטי ג'ון גריי, כמו היסוד השוויוני – ראיית כל בני האדם כשווים – והיסוד האוניברסלי – אחדות מוסרית של כל המין האנושי, ללא תלות בתרבות ומוצא למשל.
דרך יעילה להסביר את תצורתה של הליברליות הישראלית היא באמצעות המושג "ליברליזם אגוניסטי" שטבע גריי במהלך שנות ה-90. המושג הזה מתאר עמדה פוליטית-מוסרית שבה אנשים תומכים בעיקרון ליברלי כזה או אחר, אך בה בעת מחזיקים גם בעמדות "מסורתיות" יותר, המתנגשות עם שאר ערכי הליברליות.
דוגמה לגישה כזו ניתן למצוא בסקר, שפורסם במגזין "ליברל" בספטמבר 2023, שם נשאלו 600 צעירים ישראלים (גילי 18–26) על עמדותיהם הפוליטיות. אומנם רובם המכריע (קרוב ל-70%) הזדהו עם הימין, אך רבים תמכו גם בשמירה על סט ערכים המזוהים עם ליברליות, ביניהם שמירה על הזכויות של כל הקבוצות בישראל (76% תמיכה), מתן שוויון זכויות לכל קבוצה (72%) ומתן ביטוי במרחב הציבורי לכל הקבוצות בחברה הישראלית (65%).
עם זאת, כאשר הנסקרים נשאלו לגופן של קבוצות מסוימות, התשובות היו שונות. רק 32% אמרו כי יש להם סנטימנט חיובי כלפי ערביי ישראל, ו-35% דיווחו על סנטימנט חיובי כלפי שמאלנים. בפילוח לפי השתייכות פוליטית, ניתן לראות כי רק רבע מתומכי הימין דיווחו על סנטימנט חיובי כלפי ערבים, לעומת 34% מקרב תומכי מרכז ו-51% מקרב תומכי השמאל.
הנתונים הללו, שנאספו לפני 7 באוקטובר, חשובים לא רק משום שהם מציגים את עמדותיו של הדור הבא בישראל, אלא גם משום שהם מצביעים על כך שגם שבקרב אוכלוסייה המזדהה כמרכז עד שמאל קיים סנטימנט שלילי נרחב למדי כלפי פלסטינים אזרחי ישראל.
דוגמאות לגישה זו אני מכיר מהחוויות האישיות שלי. ידיד שתמיד טוען שהוא חלק מ"השמאל הציוני", קרא לנכבה לתושבי רפיח. ידיד אחר, המזוהה עם מפלגת העבודה, תומך בפעולות הצבא בעזה, וההתנגדות היחידה שלו למלחמה נובעת רק מחשש לפגיעה בחטופים. תושבי עזה נעדרים מתודעתו.
עמדות אלו יכולות גם להסביר את תופעת ה"התפכחות" שהחלה לצבור תאוצה. ישראלים רבים מגבשים דעות פוליטיות, שלא מתוך תפיסת עולם מעמיקה.
כשמסתכלים על טענותיהם של רבים מה"מתפכחים", אפשר לראות שבמקרים רבים הם לא החזיקו קודם לכן בראיית עולם פרוגרסיבית או ליברלית של ממש. הזדהותם כאנשי "שמאל" היתה קשורה יותר למקום שבו הם גדלו, למשפחה שלהם שממנה הגיעו ולרצון שלהם להשתייך לחברה מסוימת לאחר שהתבגרו.
כך, בעוד הימין הישראלי נע לעמדות הרבה יותר קיצוניות, המחנה הליברלי מנסה בכל כוחו לקחת חלק בכללי המשחק של הימין ולא להרגיז אותו, ולכן מוצא את עצמו בלימבו. אנשים כמו איתמר בן גביר מקבלים לגיטימציה, ואיש לא פוצה פה נגד פשעי המלחמה שישראל מבצעת בעזה.
רואה בנתניהו את הנהג המוביל אותנו קדימה. הראל סעקת בהפגנה לשחרור החטופים, אוגוסט 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
במקום מתוקן, כל אדם בעל אנושיות בסיסית, שלא לומר ליברל, היה צריך לגנות הרג של יותר מ-10,000 ילדים בעזה או אונס של עציר פלסטיני בשדה תימן. לא רק בשל החשש מ"מה יגיד העולם", אלא מתוך מוסריות בסיסית. אבל בישראל השיח נע בין אלה שתומכים במעשים האלה לבין אלה שחוששים מהשלכות המעשים בזירה הבינלאומית. כך נראה אובדן צלם אנוש.
באופן דומה, רבים לא עושים את ההקשר בין ההתעלמות מההרג הנפשע בעזה לבין הפקרת החטופים. כי מי שמסוגל להרוג אלפי ילדים ולראות בהם "נזק אגבי", מסוגל גם להרוג את חטופיו שלו, כל הדרך אל הניצחון המוחלט.
את אובדן הדרך הזה ניתן להמשיג באמצעות המושג הסוציולוגי "אנומיה", מצב של בלבול ברמת האינדיבידואל או הקולקטיב, מצב שבו הנורמות החברתיות אינן ברורות, סותרות או נעדרות. בישראל הנורמות החברתיות היו תמיד עקומות. הליברלים הישראלים דורשים זכויות שוות לטובת קבוצות מסוימות – להט"בים ונשים לדוגמה – אך לא לטובת קבוצות אחרות כמו יוצאי אתיופיה, פלסטינים, עולי ברית המועצות ומזרחים־פריפריאליים.
אפשר להבין, על כן, מדוע יש בה כל כך הרבה "מתפכחים", ומדוע גם אנשים המזוהים עם ערכים ליברליים נפלו בקסמו של בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס האמריקאי. כך הראל סקעת, המזדהה כליברל, בן זוגו של עידן רול, ח"כ מיש עתיד, היה יכול לומר על נאום נתניהו: "ההגה בידיים שלך ואין נהגים כמוך".
אחת האמירות המקובלות בישראל מאז תחילת המלחמה היא: "אסור לחזור לשיח של 6 באוקטובר". האמירה הזו שגויה מן היסוד, משום שמה שלא נפתר לפני טבח 7 באוקטובר צף עכשיו מחדש. המחלוקות שהתקיימו לפני 7 באוקטובר, חוזרות לסדר היום הציבורי, ושום מלחמה, נוראה ככל שתהיה, לא תעלים אותן. הדרך היחידה לשנות את המצב היא רק באמצעות שינוי עמוק בתוך המחנה הליברלי ובקרב מי שמזוהה אתו, ובאמצעות הבנה שלא ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אי אפשר לדרוש זכויות שוות לאוכלוסיות מסוימות ולהדיר את האחרות. אי אפשר לקרוא רק להחזרת החטופים ולא להבין שההרג הנרחב בעזה הוא זה שאפשר את הפקרתם. בשם הקריאה ל"אחדות", אי אפשר לעמוד לצד כהניסטים שרוצים להרוס את הדמוקרטיה. אי אפשר להמשיך לראות ביהדות ערך עליון, שבשמו ניתן לרמוס, להרוג ולגרש עם שלם. אי אפשר להתבכיין כל הזמן נגד העולם, ולא לעשות חשבון נפש אמיתי לגבי הפשעים שביצענו ועודנו מבצעים כלפי הפלסטינים ולגבי קבוצות שונות בתוך ישראל.
כשעל הפרק עומדת השאלה האם לעשות הסדר או ללכת למלחמת נצח, זו ההזדמנות של המחנה הליברלי לשאול את עצמו: איפה אנחנו עומדים ועם מי אנחנו הולכים. הממשלה הנוכחית ותוצאותיה הזוועתיות הוכיחו מה קורה כאשר בוחרים שלא לבחור ונותנים לפשיסטים את האפשרות לשלוט. זו גם ההזדמנות לזכור שהטרור השמרני אף פעם לא עוצר באוכלוסייה מסוימת. מה שהיום הפלסטינים חווים, מחר עלולים לחוות הלהט"בים ובעוד יומיים הליברלים.
אוראל תמרי הוא עיתונאי פרילנס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
