בימים יש מבקרים. זה הלילות שהפכו לבלתי נסבלים

עוד לא בן שלוש, וכבר ראה את אביו מת לנגד עיניו. עוודה הד'אלין ובנו (צילום: עמרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)

ביום שני, 28 ביולי, המתנחל ינון לוי הגיע עם צוות לעשות עבודות עפר על אדמות הכפר אום אל-ח'יר. כשפרצו לקרקע חקלאית פרטית, רמסו עצי זית וגרמו הרס רב, כמה מבני הכפר ניסו לחסום את המחפרון בגופם. נהג המחפרון הכה עם המחפרון בראשו של אחד מהם. כאשר המחפרון עצמו היה כבר בדרך החוצה מהכפר, ובעוד תושבי הכפר מנסים לגרש אותו מאדמתם הפרטית, לוי שלף אקדח על התושבים שעמדו מולו. עוודה הד'אלין עמד וצפה מרחוק, מתוך המרכז הקהילתי המגודר של הכפר. לוי ירה. עוודה נפל עם כדור שפילח לו את בית החזה. מאז, לוי עצמו כבר שוחרר קודם למעצר בית, ואחרי יומיים שוחרר לחלוטין. לעומת זאת, 17 מבני הכפר נעצרו בשלושת הימים הבאים. שישה מהם עדיין עצורים.

>> עוודה הד'אלין עמד במרחק 35 מטר מהמתנחל, שירה לעברו

הנאדי, אלמנתו של עוודה, ביקשה שנכתוב לא רק על הרצח, על המעצרים, על כל האלימות הנוראית, אלא גם על מה שזה עושה לילדים, לנשים, ליומיום.

את הימים נשות הכפר מעבירות בשילוב מוזר בין אבל לציפייה ליום שבו ניתן יהיה באמת להתאבל. הן יושבות על מזרנים מסודרים במלבן, סופרות את שמותיו של אללה בדממה, ומנסות לנחם אחת את השנייה שזה היה רצונו. הימים כבדים, עצובים ורצופים חוסר אונים וחוסר תשובות. מה קורה בבית המשפט? מתי תהיה ההלוויה? מתי הם יחזרו הביתה, ומתי הוא? שאלות שאין להן תשובות.

הימים מלאים במבקרות – קרובות משפחה וחברות – שכל חיבוק ומבט שלהן מאיים לשבור את אשתו, אמא שלו, אחיותיו. יש לעיתים קרובות בריחה חזרה למיטה לרגע כדי לבכות. כדי להישבר. אחיינית שלו יושבת על הספה, בפנים, בחדר שבו אפשר לבכות ולהתפרק, ורואה סרטונים שלו ברצף. הוא מחייך לה מהמסך, צוחק, והיא בוכה אליו חזרה.

הנאדי אשתו אוחזת בחולצות שלו, שעדיין מדיפות את ריחו, ומסרבת להאמין. בעצם, היא עדיין לא ראתה את הגופה שלו. בשביל זה הן התחילו בשביתת רעב – בדרישה להחזיר את הגופה שלו, אבל מי שרואה אותן יומיום יודעת שרובן לא אכלו כבר ימים, הרבה לפני שהחליטו על שביתת הרעב. הן פשוט אינן מסוגלות לאכול. מאבל, מדאגה לכל אהוביהם העצורים, מהידיעה הבלתי נסבלת שהרוצח מסתובב לו חופשי, מהרעש הבלתי פוסק של המחפרון של המתנחלים, שממשיך את העבודות שהתחילו את כל הזוועה הזאת.

אבל הלילות… הלילות בלתי נסבלים במיוחד.

>> באום אל-ח'יר, ההתעמרות ממשיכה גם אחרי המוות

את הלילות נשות הכפר מעבירות באימה. כל ערב מחדש, הן תוהות אם לישון בבגדים, אם לישון בכיסוי ראש, רק למקרה ש… "הם" אינם דופקים בדלת לפני שהם נכנסים, הסבירו לנו. "הם" פשוט נכנסים, חבורת גברים חמושים ורעולי פנים, ואת לא מספיקה להתכסות. כך היה בלילה השני, כשנכנסו חיילים חמושים לביתה של מי שרק יממה קודם איבדה את בעלה, את אב שלושת בניה הקטנים. העובדה שעל פי המסורת רק לגברים מקרבה ראשונה מותר לראות את האלמנה בארבעת חודשי האבל הראשונים כמובן לא תשנה להם דבר.

אז עדיף לישון מוכנה, הסבירו לנו. מוכנה ודרוכה. כל רחש יכול לבשר על עוד פשיטה צבאית, עוד גל מעצרים, והשאלה היא רק מי.

בלילה השלישי כבר לא נשארו כל כך הרבה גברים צעירים בכפר. 14 כבר נעצרו. כשהרחפנים התחילו להסתובב מעל הכפר, והצבא החל להתאסף ליד שער ההתנחלות הסמוכה, הרחשים בין הנשים גברו. האח הכי צעיר של הנאדי הספיק לבוא להגיד לה לילה טוב לפני שהיא נרדמה. שעה לאחר מכן, הלחשושים בחדר השינה שלה אישרו שעצרו אותו הלילה. לא ידענו אם להעיר אותה כדי לספר לה או לא, עד שהיא סוף סוף הצליחה לישון. שלושה אחים שלה ועוד בן דוד נעצרו באותו לילה. אשתו של אחד מהם נכנסה ויצאה מהחדר בהיסטריה בניסיון להבין איך להגיע לתעודת הזהות שלה שנמצאת בצד השני של הכפר, כדי שתוכל לשלוח לעורך הדין את מספר תעודת הזהות של בעלה.

הלילה הבא היה אולי הכי גרוע. שוב התרוצצו שמועות בכפר שיהיה עוד גל מעצרים בלילה, כמו בכל הלילות הקודמים. שוב כולן הלכו לישון דרוכות, תשושות, חוששות את מי יעצרו עכשיו. אבל לא הצבא העיר אותנו הפעם, אלא קולו של מוחמד עוודה. הוא עוד לא בן שלוש, וכבר ראה את אביו מת לנגד עיניו. זה היה קולו שהעיר אותנו באותו לילה: אַבּוּי! אַבּוּי! אַבּוּי! אַבּוּי! בִּידִי אַבּוּי! הוא יילל שוב ושוב ושוב. אימו, בוכה וחסרת אונים ניסתה להרגיע אותו, לשאול אותו מה הוא רוצה, מה יוכל לנחם אותו? אַבּוּי! בִּידִי אַבּוּי! הוא המשיך לצעוק ולבכות. דודה שלו ניסתה לשחד אותו, להציע להביא לו משהו שהוא אוהב, אולי מיץ – לא את! אבא שלי יביא לי מיץ! הוא ענה לה והמשיך לבכות.

עשרים דקות אחר כך העייפות הכריעה אותו והוא נרדם שוב. למחרת בבוקר הוא שוב התעורר בוכה וצורח. אחיו, שעוד מעט ימלאו לו חמש, שכב לידו והסתכל עליו במבט שנע בין חוסר אונים להבנה עמוקה. בשתיקה. הבנה של ילד שעוד לפני גיל חמש כבר יודע שהוא צריך להיות בוגר, שהוא צריך להיות בסדר, יודע שאבא לא יחזור, אבל הוא כבר אינו יכול להתפרק ולצעוק את זה כי אמא שלו לא תעמוד בזה אם שניהם יהיו כך.

לבסוף מוחמד הקטן נרגע. מי שראתה אותו אחר כך, באור יום בסוכת האבלים, משחק בדוקים עם הילדים האחרים לא היתה יכולה לדעת, אלא אם היתה מבחינה בתשומת הלב הרבה שבה הילדים האחרים משחקים איתו, איך הילדים הגדולים יותר לוקחים אותו להביא גלידה מתי שהוא רק רוצה, ואיך הילדים הקטנים יותר אינם רבים איתו על צעצועים.

"מה הם יזכרו מאבא שלהם?" הנאדי שאלה אותי בעודה מחזיקה את קינן, בנה בן השבעה חודשים. אני לא יודעת מה לגבי זיכרונות, אבל עכשיו – עכשיו הם יודעים. עכשיו הם כואבים. ובלילות אני רק יכולה לקוות שצליל הבכי שלהם ושל ילדים כמוהם ישאיר אותנו ערים, ונאבקים בשם הזיכרון של אביהם. זה מה שהוא היה רוצה שנזכור.

סהר ורדי היא אקטיבסטית בדרום הר חברון וחברה של עוודה והנאדי