העולם עולה באש. הישראלים אדישים
מדענים צופים כי ישראל תסבול מהתחממות מהירה וקטלנית יותר מרוב העולם, אך הציבור בארץ מתכחש ברובו לגודל הסכנה. ייתכן שהישראלים, בימין ובשמאל, אדישים למשבר העולמי כיוון שהם אדישים לעולם
ישראל הפכה לאנומליה עולמית של הכחשת אקלים. אנשים מבלים בחוף זיקים, ליד תחנת הכוח באשקלון, באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
יולי האחרון היה החם ביותר על פני כדור הארץ ב-120 אלף השנים האחרונות. גלי חום קשים היכו באירופה ובאמריקה; עשן משריפות בקנדה אפף את שיקגו וניו יורק; הצפות היכו בהודו, פקיסטן ויפן; עשרות נהרגו בדליקות באלג'יריה, והאי רודוס פונה מאימתן. מומחים קבעו מעבר לכל ספק שהסיבה לאסונות היא ההתחממות הגלובלית, הנגרמת בשל שריפת דלקים מאובנים. בישראל עסקו בעילת הסבירות.
ברוב מדינות העולם, בין אם בדרום העני או בצפון העשיר, הצורך בעצירת השימוש בפחם, נפט וגז זוכה בשנים האחרונות לתמיכה רחבה, אם כי צעדי המדיניות הנדרשים עדיין מיושמים לאט מדי. התמודדות עם המשבר הפכה כבר מזמן לאחד מנושאי הדגל של השמאל העולמי, מהודו ועד ברזיל, והדרישה ל"ניו דיל ירוק" אף חלחלה אל סדר היום של גורמי מרכז מובהקים, כמו הממשל האמריקאי והנהגת האיחוד האירופי.
אך בישראל, שהמדענים צופים לה התחממות מהירה וקטלנית יותר מרוב העולם, הציבור אדיש. אף שהממשלה הנוכחית היא אסון גם בתחום זה, לנושא האקלימי לא נמצא מקום במחאה נגדה, ואפילו השמאל הרדיקלי, שמניף את הדגל האקלימי במקומות אחרים, לא רואה לנכון לשלב אותו במאבקיו בישראל. (ארגון "אקלים אחד", צוות האקלים והסביבה של "אקדמיה לשוויון", והסיקור האקלימי של "שיחה מקומית" ו"כלכליסט" הם היוצאים מן הכלל שמוכיחים אותו).
מחקר דעת קהל בינלאומי של מרכז Pew מציג את האנומליה הישראלית במספרים מובהקים. ב-19 המדינות שנבדקו, כ-75% מהנסקרים היו סבורים כי הסכנה הגדולה ביותר לארצם היא שינוי האקלים. בישראל סברו כך 47%; רק מלזיה עוקפת אותנו בהתכחשות לגודל הסכנה.
מה עשוי להסביר את הפיכתה של ישראל לאנומליה עולמית של הכחשת אקלים? המחקר מרמז על כמה תשובות אפשריות. ברחבי העולם, ובמיוחד בארה"ב, נמצאו הפרשים בין אנשי שמאל וימין בנושא, וכידוע, תושבי ישראל היהודים ימניים מאוד – במיוחד הצעירים, שבמקומות אחרים מספקים את המסה הקריטית למאבקי האקלים. אולם גם אנשי שמאל בישראל מביעים עניין מועט יחסית במשבר: שיעור המציבים אותו בראש רשימת הסיכונים, 52%, קטן יותר משל אנשי הימין ברוב המדינות הנסקרות, ואפילו מזה של מצביעי מפלגת הימין הקיצוני AfD בגרמניה.
לצד ימניותה של ישראל, גם דתיותה ועצם הפילוג הקשה בין הציבור הליברלי לציבור האי-ליברלי, שמסיט את תשומת הלב משאלות אחרות, עשויים היו לספק הסבר; כפי שפרשנים רבים כבר העירו, במובן זה ישראל דומה מאוד לפולין. אך גם בפולין המודעות למשבר גבוהה בהרבה.
יש ממד נוסף שבו ישראל חריגה מאוד: היחס לעולם. הנסקרים נשאלו על יחסם לארגון האו"ם, על התועלת שבשיתוף פעולה בינלאומי לפתרון בעיות משותפות, ועל חשיבותם של ערכים משותפים ביחסים בין מדינות. בכל השאלות הללו בלט יחסו השלילי של הציבור היהודי-הישראלי (להבדיל מהציבור הערבי בישראל).
בעולם, היחס כלפי האו"ם חיובי: 65% בעד ו-27% נגד. מבין העונים הישראלים, עם זאת, 70% הביעו יחס שלילי כלפי הארגון, הרבה יותר מבכל מדינה אחרת. גם הזלזול כלפי שיתוף פעולה בינלאומי גבוה במיוחד בישראל (לצד מדינות כפולין, סינגפור ומלזיה). לבסוף, הישראלים תומכים יותר מכל קבוצה לאומית אחרת (59% מול חציון של 41%) בסברה שהצלחתם של שיתופי פעולה כאלה נובעת מבעיות משותפות, ולא מערכים משותפים.
לאדישות – שלא לומר עוינות – של הישראלים כלפי הקהילה הבינלאומית יש שורשים היסטוריים מוכרים. אף שהמדינה קמה בזכות החלטה של האומות המאוחדות, עם השנים גישת "או"ם שמו"ם" הפכה לקונצנזוס מקומי. השאלה הישראלית-פלסטינית היא נושא פוליטי בוער במדינות רבות, אך בזכות הווטו האמריקאי האוטומטי במועצת הביטחון, הישראלים יכולים להתעלם מההתנגדות לכיבוש, הרווחת בכל העולם.
רק בזכות שיתוף פעולה עם שכנינו הקרובים והרחוקים על הפלנטה נוכל להיוושע. עשן מהשריפות בקנדה מכסה את ניו יורק, ב-7 ביוני 2023 (צילום: Anthony Quintano, CC BY 2.0)
אי הנחת האמריקאית מהפזיזות שבה שורפת ישראל את האשראי הבינלאומי שניתן לה באה לידי ביטוי באמרה המיוחסת להנרי קיסינג'ר, לפיה "לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק פוליטיקת פנים". כיום אמנם מפלרטטת ישראל של נתניהו גם עם יריביה הגיאו-פוליטיים של ארה"ב, אך אינה שונה מקודמותיה באדישותה לצרכים ולרצונות של רוב תושבי העולם (להבדיל מאלו של שליטיהם).
הסקר של Pew אינו מתמקד בישראל, ועל מנת להסיק מסקנות חותכות יש צורך במחקרים נוספים, שיבחינו בין קבוצות שונות בחברה הישראלית וישוו בינה לבין שכנותיה במזרח התיכון. אך התוצאות הללו מצביעות על אפשרות מעוררת מחשבה: הישראלים, בימין ובשמאל, אדישים למשבר העולמי כיוון שהם אדישים לעולם.
האגואיזם הזה אינו רציונלי, יש להדגיש. המחיר שהישראלים ישלמו על ההתחממות הגלובלית גבוה מאוד, ורק בזכות שיתוף פעולה עם שכנינו הקרובים והרחוקים על הפלנטה נוכל להיוושע. בעולם שבו כולנו קשורים בעבותות זה לזה, קוצר הרואי הישראלי הוא מתכון לאבדון.
ד"ר מתן קמינר הוא עמית מחקר במכון בובר למדעי החברה והרוח באוניברסיטה העברית, ופעיל בצוות האקלים והסביבה של ארגון "אקדמיה לשוויון"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
