newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"רק כשהתחלתי לאבד את ההכרה השוטרים הפסיקו לבעוט בי"

גטצ'או יננך היה בדרכו הביתה כשעוכב על ידי ארבעה שוטרים. לדבריו כשביקש ללכת הם קפצו עליו והיכו אותו, אחד מהם עם אבן בראש, ושברו לו את ארובת העין. בעקבות המקרה התחיל קמפיין רשת של אתיופים נגד אלימות משטרתית

מאת:

גטצ'או יננך עלה לארץ עם משפחתו מאתיופיה ב-1999 וגדל בנווה יעקב. לפני כשנה הציעו עמותת אלע"ד ליננך לגור בהתנחלות בשכונת ג'בל מוכבר במזרח ירושלים, ומאז הוא שם. "השכירות היא 600 שקל לחודש כולל הכל לדירה ענקית. זה תשלום שאני יכול להרשות לעצמי עם מחירי השכירות בירושלים".

ביום ראשון השבוע הוא חזר מעבודתו כגנן בסביבות חמש בערב ושוטרים במחסום בכניסה לכפר ביקשו ממנו לעצור בצד. "ביקשו תעודת זהות, נתתי להם, וחיכיתי. עברו עשר דקות ואף אחד לא פונה אלי, לא מדבר איתי. חשבתי שאולי הם שכחו אז הערתי להם ושאלתי מה קורה. אמרו לי שעוד לא סיימו איתי ושאחכה. חיכיתי עוד 15 דקות ואמרתי להם שבדיוק סיימתי לעבוד ושאני מאוד עייף והייתי רוצה לחזור הביתה. הם אמרו לי לשבת בשקט. אמרתי להם שזה שהם על מדים לא נותן להם את הזכות לעשות מה שהם רוצים. שזאת מדינת חוק".

יננך ניסה להבין אם הוא חשוד במשהו. "אמרתי להם שאני יהודי, בלי עבר פלילי, ומה הם רוצים ממני". בתגובה החליטו השוטרים לערוך חיפוש על גופו ובאופנוע שבו נסע. לדבריו, במקום לפתוח את האופנוע עם המפתח הם קרעו את המושב. כשיננך התחיל לצעוק עליהם שיפסיקו, הוא מצא את עצמו על הרצפה כשארבעה שוטרי יס"מ בועטים וחובטים בו.

גטצ'או יננך

גטצ'או יננך

"אני זוכר שבאיזשהו שלב תוך כדי המכות התחלתי לצעוק 'מה אתם עושים?' אבל זה לא עזר. המפקד שלהם, תוך כדי שהוא מקלל את אמא שלי, הרים אבן וניסה לדפוק לי אותה בראש. לא האמנתי ששוטר ירים אבן. את המכה הראשונה הצלחתי לעצור עם היד, את המכה השנייה עם האבן לא הצלחתי לעצור והיא פגעה בי בראש מאחורה. חשבתי שאני מת. התחלתי לאבד את ההכרה. מה שעזר לי, כי רק כשהעיניים שלי התחילו להתגלגל הם הפסיקו לבעוט בי".

את הדקות לאחר מכן יננך לא כל כך זוכר, רק שהוא נלקח לתחנת המשטרה של מרחב מוריה בתלפיות ומשם חזרה לתחנת המשטרה באזור ארמון הנציב. "ניסיתי לבקש עזרה רפואית אבל הם התעלמו ממני, למרות שירד לי דם מהראש, העין שלי הייתה חבולה, והחולצה שלי אדומה מדם. שאלתי את המפקד ואת השוטרים שלו למה הם הרביצו לי, אבל הם רק צילמו אותי ואת הפציעות שלי והעלו אותן לווטסאפ תוך כדי שהם צוחקים".

יחס שונה לשחומי עור

יננך טוען שהשוטרים צילמו אותו גם בזמן שהותקף בג'בל מוכבר ושהוא חושד שגם את אותם צילומים הם שיתפו ברשתות שונות. בכל מהלך התקיפה וגם בתחנת המשטרה השוטרים סרבו לתת לו את השמות של מי שתקפו אותו, למרות שהוא עצמו זוכר את אחד מהם. לבסוף הוא שוחרר בשלוש בלילה, תוך התחייבות להגיע בימים הקרובים לחקירה לכשיזומן.

בחיפוש באופנוע השוטרים מצאו אולר, שיננך משתמש בו כדי לאכול ולבשל כשהוא עובד בגננות. בחקירה הוא הואשם באחזקת סכין ותקיפת שוטר. "הם היו צריכים להלביש עלי משהו שיצדיק את המכות והמעצר. כאילו שאני משוגע, שאני רוצה להתאבד. שאני מסוגל לנסות ללכת מכות עם ארבעה יסמניקים".

למרות שהשוטרים לא אמרו אמירות גזעניות יננך בטוח שהתקיפה התבצעה על רקע היותו אתיופי. "אני בטוח ב-99 אחוז שזה נעשה על רקע גזעני. איזה עוד סיבה יכולה להיות? לא איימתי, לא קיללתי, לא הרמתי ידיים. הם הורידו אותי תוך שניות על הרצפה והתחילו לבעוט בי בכל הגוף. לדרוך לי על הפנים. חוויתי משוטרים בעבר את הזלזול הזה. עצרו אותי הרבה פעמים סתם. אחרי מה שקרה אני מתחיל לראות שהבעיה היא מערכתית. שהמשטרה כל הזמן תוקפת אתיופים".

> דור שלישי לקליטה: מאבק יוצאי אתיופיה

שוטרים בהפגנה של יוצאי אתיופיה נגד אפליה ואלימות משטרתית (אקטיבסטילס)

שוטרים בהפגנה של יוצאי אתיופיה נגד אפליה ואלימות משטרתית (אקטיבסטילס)

יננך מקשר את המקרה שלו לעוד מקרים רבים שבהם סובלים אתיופים מאלימות המשטרה ומזכיר את המקרה של יוסף סלמסה בבנימינה ביולי. משפחתו של יוסף טוענת כי הוא סבל מדיכאון לאחר שהותקף על ידי שוטרי משטרת זכרון יעקב ופונה פצוע לבית החולים. לאחר שהגיש תלונה על התקיפה למח"ש החלו שוטרים להטריד את המשפחה ואת יוסף בביתם. כעבור זמן מה נמצאה גופתו במחצבה בעיר, ועדיין לא נקבעה סיבת מותו. בתחקיר שעשה ערוץ 10 על המקרה, התוודה שוטר לשעבר ש"הגישה של השוטרים כלפי העדה האתיופית היא מאוד שונה. כל עוד מי שעומד מולם הוא שחום עור הם מתנפלים עליו, במכות בכאפות ובדחיפות".

יננך הלך לרופא שקבע שהוא סובל מזעזוע מוח ומשבר של ארובת העין. הוא הורה לו לישון בביתם של קרובי משפחה בימים הקרובים כדי שישגיחו עליו ויפנו אותו לבית חולים במידה ומצבו הרפואי מתדרדר.

ידיים למעלה, אל תירו

יננך אינו מתכוון לחזור לבית שהוא שוכר מעמותת אלעד בג'בל מוכבר. "אמרתי לאלע"ד שהותקפתי, אבל לא יותר מזה. יש להם יחסים מיוחדים עם המשטרה והצבא בגלל שהם שומרים להם על הבתים. אני מאמין שהשוטרים שתקפו יחפשו אותי אחרי שאגיש תלונה במח"ש. כמו שעשו עם יוסף סלמסה. מה שמוזר זה שחשבתי שאם אעזוב זה יהיה בגלל הערבים, אבל בסופו של דבר אני עוזב וחושש בגלל המשטרה שאמורה להגן עליי".

בימים האחרונים בעקבות המקרה של יננוך והאלימות כלפי העדה האתיופית החל עמוד הפייסבוק "אתיופיה הקטנה" לבקש מאנשים להעלות תמונות שלהם מרימים ידיים עם הכיתוב "די לאלימות משטרתית". הפוזיציה של הרמת ידיים לקוחה מהפגנות בשבועות האחרונים בכל ארה"ב של מיליוני אנשים נגד רצח של שחורים בידי המשטרה שבהם המפגינים מניפים ידיים וצועקים "הידיים למעלה, אל תירו".

"אנשים ימשיכו לחטוף ולהתאבד בגלל מה שעושה המשטרה, אם לא נעשה משהו", מסכם יגנך. "הבעיה היא שכשאתה מפחד אתה מנסה לדאוג רק לעצמך, אתה מנסה לברוח מזה. אני גם ניסיתי להתעלם עד שזה קרה לי. אבל אתה לא מבין שמחר זה יהיה דוד שלך בנתניה, אחר כך קרוב משפחה בבנימינה. שזה לא נגמר רק איתך, שכולם חשופים לזה. אני רוצה להיאבק נגד מה שקרה לי לא רק בשבילי, אלה בשביל כל האתיופים כאן. אני הולך ללכת עם זה רחוק, כדי שהאמת תצא לאור".

בקשה לתגובה נשלחה למשטרת ירושלים. התגובה תפורסם כאן אם וכאשר תתקבל.

> חוק וצבע: שני סיפורים של חברים על משטרה גזענית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf