newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תפסיקו להסביר לתושבי הנגב מה האינטרס שלהם

הציפיה שבגלל שמישהו הכריז שהוא יוצא לצעדה כל המחסומים ומדיניות ההפרדה ארוכת השנים בין הקהילות היהודית והבדואית בנגב ייעלמו, היא מתנשאת. בדיוק כמו התדהמה שאחזה בשמאל מכך שהדרום הצביע לליכוד

מאת:

לצעדת ההכרה אליה יצא ביום חמישי שעבר איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, לא הצטרפו רבים. היהודים המעטים שהצטרפו אליה היו ברובם תומכי הרשימה המשותפת או פעילים שמזוהים עם המאבק בנגב. עם זאת, הביקורת והפליאה שהושמעו בנוגע להעדרם של תושבי הנגב היהודים מהצעדה, בין אם ראשי רשויות או סתם תושבים מן השורה, מתעלמות מן המציאות בנגב.

הציפיה מתושבי הנגב היהודים להצטרף לצעדת ההכרה היא די נאיבית, אם לא מתנשאת. התשובה הקצרה לציפיה הזאת היא שאין מה לעשות, אנחנו, תושבי הנגב, פשוט לא נאורים כמו תושבי המרכז. אנחנו שרויים בתודעה כוזבת ולא רואים את האינטרס האובייקטיבי שלנו, שהוצג בימים האחרונים על ידי מי שאינם תושבי הנגב, כיציאה למאבק משותף.

יכול להיות שמאבק משותף, ערבי-יהודי, על פניו של הנגב, הפיתוח שלו ועל העתיד שלו הוא הדרך הנכונה, אבל הדרך למאבק הזה לא עוברת דרך פוסטים מנותקים מהאנשים שחיים במרחב הזה, שכאמור מציבים את הרף המצופה מאיתנו, ערבים ויהודים כאחד.

> מי שלא מכיר את רהט לא יכול להבין למה זרקו אבנים על המשטרה

צעדת ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

צעדת ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מדיניות ההפרדה החלה בימי מפא"י 

התשובה הארוכה יותר היא שהקריאה לפיה ״תושבי הנגב היהודים הם הראשונים שהיו צריכים להצטרף לצעדת ההכרה״, מתחברת ישירות למה שרוב מצביעי המחנה הציוני, מרצ, הרשימה המשותפת ואולי עוד כמה מפלגות, הרגישו בבוקר ה-18 במרץ ואמרו או לא אמרו בקול רם. איך האנשים האלה, שהליכוד דופק אותם לסירוגין משנת 1977, בעיירות הפיתוח, עם המלחמות בעזה והתוכניות לפיתוח הנגב שלא רואות אותם ממטר, עוד פעם הצביעו לליכוד.

וזאת בדיוק הבעיה. בלי לחיות בנגב, בלי להבין את המדיניות שמופעלת על האוכלוסיות השונות במרחב הזה, אי אפשר להבין שום דבר. במצב הנוכחי, תושבי הנגב היהודים ממש לא צריכים להצביע למרצ או למחנה הציוני והציפיה שיצטרפו לצעדה למען הכרה בכפרים בדואים היא גם מוזרה.

הקונטקסט הפוליטי וההיסטורי שאנחנו חיים בו הוא הרבה יותר מורכב מזה. את מדיניות ההפרדה והאפליה בנגב לא המציאה מפלגת הליכוד. ממשלות הליכוד אולי מתחזקות אותה היטב ואפשר וראוי לטעון שהן מעמיקות אותה, אבל הממשל הצבאי התנהל לאורך כל שנותיו תחת ממשלות מפא"י.

את הממשל הצבאי ששימש לריכוז הקהילה הבדואית בנגב, בעיקר לצורך השתלטות על קרקעות בדואיות ולהקמת יישובים יהודיים עליהן, ניסחו והפעילו בגאון האבות הרוחניים של המחנה הציוני. גם כשהממשל הצבאי הסתיים, מדיניות ההפרדה במגורים בין יהודים וערבים בנגב נשמרה. העיירות הבדואיות הוקמו גם הן תחת שלטון מפלגת העבודה, מדיניות ששימרה את ההפרדה המוחלטת בין האוכלוסיות.

ההפרדה המלאה בין יישובים יהודיים וערביים ובמערכת החינוך שנמשכת עד היום מנטרלת כמעט לחלוטין כל סיכוי למאבק ערבי-יהודי משותף, מה גם שעם המשאבים המועטים שמועברים לנגב, קשה לצפות מקהילות שנאבקות על פירורים לא לציית למהלכי ההפרד ומשול של השלטון.

> הגיע הזמן שהשמאל ילמד לדבר ערבית

בנייה ליהודים בנגב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

יישוב ליהודים בנגב (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אפילו הבדואים לא ידעו על הצעדה

כשהמחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת מזניחות לחלוטין את אזור הנגב בקמפיינים שלהן במערכת הבחירות, מקיימות בעיקר חוגי בית בפאבים בתל אביב רבתי ואז מופתעות מהתוצאות, לא נותר אלא לגחך. מה שמתחבר ישירות לשאלה מדוע לא הצטרפו יהודים לצעדה של עודה. הדיבורים יפים והפוסטים בפייסבוק חשובים, אבל בסופו של דבר, כדי להוציא אנשים מהבית צריך לעבוד.

המחסומים הגבוהים שנוצרו בין תושבי הנגב לבין מפלגות השמאל והמרכז לאורך שנים, כמו גם המחסומים הגבוהים בהרבה שנוצרו בין הקהילה הבדואית והקהילה היהודית בנגב, לא יישברו בגלל שמישהו יכריז שהוא מתחיל לצעוד או שאחר יסביר מה האינטרס האובייקטיבי של תושבי הנגב. אנחנו אמנם מעטים ביחס לשאר המדינה, אבל כ-650 אלף התושבים בנגב, ערבים ויהודים, לא יתחילו ללכת ולא ישנו דפוסי הצבעה מהיום למחר ובצדק.

גם אני מאמינה במאבק המשותף בנגב ובחיבורים בין מאבקים, אבל גם יודעת להגיד בקול רם שאנחנו עוד לא שם. המאבק מול מנגנונים של הפרדה והדרה ונגד מדיניות פיתוח מפלה וגזענית הוא ארוך וקשה, וכדי לרתום עוד ועוד מתושבי הנגב למאבק הזה צריך לעבוד והרבה. ביקורת שמנותקת מההקשר בו התפתח המרחב הזה לאורך עשרות שנים לא מועילה הרבה חוץ מבהעמקת הניכור בין הפריפריה למרכז.

כשמפלגות השמאל לא מצליחות לנסח אלטרנטיבה למדיניות של הפרדה, נישול ואפליה בין קהילות ולהציגה לתושבי הנגב, וגם לא מעוניינות בכך, אין סיבה שמשהו ישתנה. כשראש הרשימה המשותפת יוצא לבדו לצעדה למען הכפרים הבדואים בהתראה של ימים ספורים, אין שום סיכוי או סיבה שתושבי הנגב, שספק אם ידעו על קיומה של הצעדה, יצטרפו אליה.

במהלך מערכת הבחירות האחרונה היה ברור לכולם שגם תחת ממשלת המחנה הציוני יימשכו הריסות הבתים ביישובים הבדואים בנגב, תוכניות הפיתוח שמתעלמות מכלל התושבים של האזור ומנסות להביא לכאן "אוכלוסיות חזקות" ושבפועל, בנגב לא הרבה ישתנה. כל עוד יימשכו הביקורות על דפוסי ההצבעה ועל הניתוק בין הקהילות בנגב בלי שום פעולה שלפחות מתיימרת לשנות את המציאות על הקרקע, המאבקים בנגב ימשיכו להתנהל בנפרד, בלי אפשרויות מציאותיות למאבק משותף נרחב.

> אלפים בהפגנות יום האדמה: "משתחררים מהכיבוש התודעתי"

כפר בדואי בנגב (צילום: אקטיבסטילס)

כפר בדואי בנגב (צילום: אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf