newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי שלא מכיר את רהט לא יכול להבין למה זרקו אבנים על המשטרה

מבחינת התקשורת זה סיפור פשוט של בדואים פורעי חוק ואלימים. בשטח התמונה נראית אחרת. שנים של רדיפה, הריסות בתים והרג אזרחים ערבים על ידי שוטרים הפכו את המשטרה לסמל של סכנה. וגם: איך בדיוק השתלשלו האירועים ברהט השבוע?

מאת:

קשה לבוא בטענות אל הישראלים היהודים הרבים שלא מבינים מה קורה ברהט ויוצאים להגנת המשטרה. רובנו מקבלים את החדשות דרך כתבים שהם שופר של המשטרה, כתבים שלא מסוגלים וגם לא מעוניינים להסביר את ההקשר הרחב יותר שבו האירועים האלה מתרחשים. רובנו חשים באמת ובתמים שהמשטרה מגנה עלינו וכשאנחנו רואים שוטר אנחנו מרגישים יותר בטוחים.

מהנקודה הזאת אי אפשר להבין שהמצב ביישובים הבדואים בנגב וביישובים הערבים בכלל שונה לחלוטין, דבר שהובהר שוב ביום רביעי האחרון עם הריגתו של סאמי אל-ג׳עאר בפתח ביתו בשכונה 26 בעיר רהט, ופעם נוספת במהלך הלוויתו של אל-ג׳עאר עם הריגתו של סאמי זיאדנה.

הקריאה שנשמעה כל כך הרבה בנגב בשבוע האחרון, ״דם ערבי אינו הפקר״, מתמצתת לארבע מלים את התחושות שעומדות מאחורי כל מה שקרה כאן. זה ההקשר הלא מדובר שבו האירועים הללו קרו. התחושה הידועה אך גוברת שהמשטרה היא מסוכנת, ושהרג של אזרחים ערבים על ידי המשטרה עובר בשתיקה מוחלטת, בלי חקירה, בלי בדיקה אמיתית של הדברים, היא הקרקע שמובילה לפיצוץ.

אירועי השבוע האחרון משמשים שוב את המסיתים נגד הקהילה הבדואית, שממהרים להציגה כקהילה אלימה ומסוכנת. הגדיל עוד יותר לעשות אביגדור ליברמן שטען ש"מי שעומד מאחורי הפיגוע בתל אביב הם מי שעומדים מאחורי המהומות ברהט״. אלא שביום-יום ניידות המשטרה נוסעות באופן חופשי לחלוטין ברהט בפרט ובנגב בכלל, ואין כל בעיה של ריבונות או סדר. מדי שבוע נהרסים בתים בכפרים ובעיירות הבדואיות ללא אלימות מצד בעלי הבתים, ולעתים באלימות מצד המשטרה.

באופן כללי, החיים בנגב די רגועים, אבל על השקט ביום יום אף אחד לא מדווח, ואת ההקשר שבו האירועים קורים נראה שנוח להסתיר כדי לא לחשוף מי האשמים מאחורי האירועים. באותו אופן נראה שעדיף להקים ועדת חקירה מקומית, שתשלים את החקירה באופן מפתיע תוך כמה ימים ותחליט שבעצם אין צורך לחקור אף אחד.

> למה הם זורקים אבנים?

הלווית סמי זיאדנה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הלווית סמי זיאדנה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

זיקוקים בבית קברות

אבל מה בעצם קרה ברהט השבוע? איך הגענו לאן שהגענו?

העיר רהט הייתה מלאה עד אפס מקום ביום ראשון אחר הצהריים. בכל כיכר וצומת ניצבו סדרנים רבים להם דאגה העירייה בתיאום עם המשטרה, שפעלו לשמירה על הסדר ולכיוון תנועת המכוניות הרבות שנהרו אל העיר. עם רדת החשיכה החל מסע הלוויתו של סאמי אל-עג׳אר במסגד אל-סאלם בעיר. אלפי אנשים התכנסו במסגד ומחוצה לו והמתינו להגעת הארון. עם הגעתו וסיום התפילה במסגד החלה תהלוכת ההלוויה.

הצעדה התנהלה בשקט מופתי, האלפים צעדו, לבושים בחולצות ואוחזים בשלטים עליהם מתנוססות פניו של אל-עג׳אר, ואט אט יצאו מהעיר רהט אל עבר בית הקברות הממוקם על כביש 264. כשהתהלוכה עברה אל הכביש הוא היה חסום משני הכיוונים, בלי שום רכב משטרתי שנראה באופק. עם הגעת התהלוכה אל בית הקברות החלה ההלוויה. אלא שטקס ההלוויה כלל לא הושלם, שכן מספר שניות לאחר שהושלמה הקבורה, הגיח רכב משטרתי ממוגן במעלה הכביש החסום.

במהלך טקס ההלוויה עצמו עמדתי על הכביש. בדרך עוד היה לי זמן לחשוב איזה מזל שאף ניידת לא עברה אפילו קרוב למקום, אבל שם, על הכביש, איך שהתחלתי להסתנוור מהאורות הכחולים והאדומים של הטנדר המשטרתי שהתקרב אלינו במהירות, היה ברור שמזה לא יקרה שום דבר טוב.

לא היה הרבה זמן לחשוב, הרכב המשטרתי הגיע אל לב ההלוויה תוך מספר שניות שנראו כמו נצח, וברגע אחד החלו להתעופף האבנים. לא עברו עוד כמה שניות עד שהחלו יריות, שנשמעו כמו ירי חי וגרמו לי להשתטח על הרצפה. ההחלטה הראשונית הייתה לברוח, וכולם מסביבי התחילו לרוץ. בהתחלה ירדנו אל צד הכביש, אבל היה קשה לראות והחלטנו לעלות עליו שוב. אלא שאז, כפי שניתן לראות בסרטון שהפיצה המשטרה, החל הטנדר המשטרתי להיתקע ברכבים שחנו על שולי הכביש. מונית חונה החלה לנסוע לכיווני, ומרוב ההלם מהעובדה שרכב ללא נהג עף עלי ומהרעש החזק של תאונת הדרכים המתמשכת פשוט קפאתי במקום.

> מבית מעריב לרהט: ללמוד סולידריות דרך הבטן

הלוויתו של סמי אל-ג'אער, רהט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הלוויתו של סמי אל-ג'אער, רהט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אחר כך המשכנו לרוץ באמוק כל הדרך, בצד הכביש, משם לשדה בוצי, שומעים את הסירנה של המסוק שכבר עלה לאוויר ורואים את שיירת הניידות שנוסעת בכיוון הנגדי לבית הקברות. רק כשהגענו לכניסה לעיר עצרנו, נשמנו עמוק והסתכלנו מרחוק על בית הקברות. זה נראה כמו מופע זיקוקים, רימוני הלם לא הפסיקו לעוף אל תוך המתחם, ומבית הקברות עלו תמרות עשן וגז מדמיע אל השמיים. נשבר לי הלב ממופע האימים הזה, מהעובדה שהכל היה חייב להיהרס, שההלוויה הייתה חייבת להתפוצץ, שמשקט מוחלט הכל פשוט קרס.

המשכנו לרוץ כל הדרך אל האוטו, מוקפים בצעירים ומבוגרים, אבות שמריצים בהיסטריה את ילדיהם הקטנים, שומעים את הזעם של האנשים. על זריקת האבנים, על המשטרה, על החיים הבלתי נסבלים האלה, ועל המדינה הזאת, שאי אפשר לחיות בה, ואי אפשר למות בה.

כשיצאנו סוף סוף עשיתי כמה טלפונים לאנשים שהיו במקום, לבדוק שכולם יצאו, אלא שהם עדכנו אותי שיש עשרות פצועים, והם חושבים שאולי גם מהמשפחות שלהם. ברדיו התחילו לדווח בערבית על גודל האסון ועל הפצועים שנמצאים בבית החולים. החלטתי להמשיך לשם.

אין כניסה לבדואים

מחוץ למיון של בית החולים סורוקה מצאתי עשרות אנשים שהגיעו מההלוויה עומדים בחוץ בקור המקפיא. כשהתעניינתי למה אנחנו עומדים בחוץ הראו לי שאת הכניסה לחדר המיון מאבטחים שוטרים, ושלבדואים לא נותנים להיכנס. אמבולנסים המשיכו להגיע, פצועים המשיכו להיכנס אל המיון, ואנחנו המשכנו לרעוד מקור. אחרי שהבינו שאני קשורה לאירוע, אחד מהיהודים שהיו במקום לחש לי באוזן שכנראה שיש הרוג, ושאני אראה מה יקרה כשיודיעו ״להם״, החלטתי לא להאמין שזה נכון ולא סיפרתי לאף אחד.

> בתמונות: יום מחאה ברחבי הארץ בעקבות הריגת תושבי רהט

גז מדמיע בבית הקברות של רהט, בהלווית סמי אל-ג'אער (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גז מדמיע בבית הקברות של רהט, בהלווית סמי אל-ג'אער (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כשכבר לא יכולתי יותר, שאלתי בנימוס את אחד השוטרים איפה השירותים והוא באדיבות פתח לי את הדלת והסביר איך להגיע. היה כל כך חמים שם, בחדר ההמתנה במיון, שהחלטתי לתת לעצמי כמה דקות ולשבת על ספסל חבוי לפני שאצא שוב החוצה. אלא שאז הגיע בחור צעיר, מלווה בשוטרים ושני חברים צעירים, נתקע בדלת של חדר הטראומה והחל לצרוח על השוטרים שיפתחו אותה כבר. תוך כמה שניות הוא יצא, כששני הצעירים מחזיקים אותו משני צדדיו, בכה, צרח וזעק לאלוהים. קמתי מזועזעת ויצאתי החוצה, כששאלתי מי זה ומה קרה, אמרו לי שזה הבן של סאמי זיאדנה.

הלוויה שנייה שקטה

ההפגנה באוניברסיטת בן-גוריון ביום שני נקבעה אחרי מותו של סאמי אל-ג׳עאר. מכורח המציאות היא הפכה למחאה גם על מותו סאמי זיאדנה, שנהרג במהלך הלוויתו של אל-ג׳עאר. עשרות סטודנטים ערבים, לצד הרבה פוליטיקאים ומספר פעילים יהודים, התכנסו לצעוק הכי חזק שאפשר שהדם שלהם אינו הפקר, שאי אפשר להרוג אזרחים ולהמשיך הלאה בלי לתת את הדין, שהגיע הזמן לעצור ולחשוב רגע על כל מה שקורה כאן.

אחר הצהריים התקיימה הלוויתו של זיאדנה שיצאה מאוהל האבלים שהוקם בסמוך לביתו. אלפים השתתפו במסע ההלוויה שיצא מהעיר רהט אל בית הקברות של משפחת זיאדנה שנמצא צפונית לעיר. הפעם המשטרה השכילה להתרחק מההלוויה שעברה בשקט והסתיימה כשהחושך כבר ירד על העיר.

הלוויתו של סמי זיאדנה, רהט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הלוויתו של סמי זיאדנה, רהט (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בשעות הערב המאוחרות החלו צעירים רבים להתאסף באזור המתנ״ס של רהט, על הכביש המוביל אל תחנת המשטרה, והתעמתו עם השוטרים. במהלך הלילה הציתו הצעירים צמיגים ויידו אבנים כשהשוטרים משתמשים במגוון אמצעים לפיזור הפגנות. מעצרם של שישה מהעצורים מאותו לילה הוארך עד יום ראשון, ואנשים שנכחו בבית המשפט דיווחו כי סימני אלימות קשים ניכרים על חלק מהם.

גם ביום שלישי התקיימה הפגנה באוניברסיטת בן-גוריון. עשרות הסטודנטים המשיכו לקרוא ״דם ערבי אינו הפקר״ ולדרוש, בכל דרך, שתוקם ועדת חקירה למקרים הרבים בהם הייתה מעורבת המשטרה בהם נהרגו אזרחים ערבים. בסיום ההפגנה עוכבו שלושה מהמפגינים לחקירה בטענה שההפגנה, שעמדה בכל הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אינה חוקית. הם שוחררו לאחר מספר שעות.

בשעות אחר הצהריים התכנסו מאות ברהט, לצעדת מחאה מביתו של אל-עג׳אר לביתו של זיאדנה. גם הפעם המשטרה התרחקה מהאירוע והוא עבר בשקט, מלווה בסדרנים מטעם עיריית רהט. בשעות הערב שוב התכנסו צעירים רבים והתעמתו עם המשטרה בעיר.

> רשיון להרוג: למה ירו 29 כדורים לגופם של בני הדודים קוואריק?

עימותים בין משטרה לצעירים ברהט אחרי הלווית סמי זיאדנה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עימותים בין משטרה לצעירים ברהט אחרי הלווית סמי זיאדנה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מי יעמוד לדין

אין ספק שאבנים לא היו צריכות להיזרק על הניידת, אבל גם אין שום ספק שהניידת הזאת לא הייתה צריכה לעבור שם. הציפייה מנערים – שמשתתפים בהלוויה של אדם שנהרג מירי שוטרים שעל פי מח״ש, ״ישנו חשד ממשי שבוצע ירי שלא כדין באירוע״ – לשמור על איפוק, אחרי כל כך הרבה מקרים בהם נהרגו אנשים, שיכלו להיות הם עצמם, היא לא פחות ממופרכת.

יותר ראוי לצפות ממשטרת ישראל שאם היא מסכמת עם ראש עיריית רהט שלמשך כמה שעות היא תתרחק מהלוויה, היא תצליח להודיע לכל השוטרים באזור שלא יעברו שם. כמו כן, ראוי לצפות משוטרים שלא יעברו שני מחסומים על כביש חסום, סתם כי הם שוטרים. ואכן, מפקד מחוז דרום הסביר ש״לא היינו צריכים להיכנס לציר הזה״ והוסיף ש״הניידת הגיעה לשם מחוסר משמעת״.

אם נתייחס רגע למציאות, למה שבאמת קרה השבוע, בסופו של דבר התוצאה היא שני אזרחים בדואים, חפים מפשע, הרוגים. ועדת חקירה ממלכתית לא תוקם, מפקדים לא יודחו ואפשר להיות בטוחים שבמשטרה לא יעשו חושבים איך להפוך לגוף שנותן תחושת ביטחון לאזרחי המדינה הערבים במקום לגרום להם לחוש בסכנת חיים.

הציבור הישראלי יצא שוב בתחושה שהקהילה הבדואית היא אלימה, מסוכנת ושהמשטרה תפקדה כראוי. לצער כולנו, זאת כרוניקה של מוות ידוע מראש. אם לא נעצור רגע, אזרחים ערבים ימשיכו להיהרג כאן מירי שוטרים שלעולם לא יועמדו לדין.

> מברוכ: הוקמה "הרשימה המשותפת"

צעדת מחאה ברהט בעקבות הריגת שני אזרחים (קרן מנור / אקטיבסטילס)

צעדת מחאה ברהט בעקבות הריגת שני אזרחים (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf