תכנית האקלים של המשותפת מבשרת על הופעתו של שמאל אקלימי

בשנתיים האחרונות החל סוף סוף הציבור בישראל להיוודע לממדים של אסון האקלים הנותן את אותותיו במקומותינו. הקיץ מתארך ומתחמם והסערות החורפיות, אף שעוצמתן מחריפה, מביאות איתן משנה לשנה משקעים מעטים יותר ויותר. אסון זה, שההתמודדות עמו תגדיר את תקופתנו לטוב ולרע, איננו אסון טבע. הוא נגרם בידי פעילות אנושית – שריפת דלקים מאובנים – שלא נעצרת לרגע אף שהסכנות הגלומות בה ידועות כבר עשרות שנים. גם נזקיו לא ייפרסו שווה בשווה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. בארץ ובעולם, מי שיסבלו הם דווקא אלה שאחריותם למשבר מזערית ביחס לעשירי העולם ואמידיו: בני הקבוצות העניות, הילידיות, המדוכאות והכבושות.

מי שיסבלו הם דווקא אלה שאחריותם למשבר מזערית ביחס לעשירי העולם ואמידיו: בני הקבוצות העניות, הילידיות, המדוכאות והכבושות. פעולה של אקלים אחד ליד המחצבה בנחל רבה, ב-22 בנובמבר 2020 (צילום: נטשה דודינסקי)

במערכת הבחירות הנוכחית פרסמו לראשונה כמה מפלגות תכניות להתמודדות עם משבר האקלים, אך מבין אלו רק אחת מכירה הן בדחיפות של התנעת המאמץ למיתון המשבר והסתגלות אליו, וגם בצורך לתכנן את המאמץ כך שיתעדף את הקבוצות הפגיעות ביותר. שלא במפתיע, זוהי המפלגה היחידה שמחויבת לערכים בסיסיים של דמוקרטיה וסולידריות, וגם מייצגת ציבור מדוכא ועני: הרשימה המשותפת. תכנית האקלים של המשותפת, שפורסמה אתמול, היא התכנית היחידה שבנויה סביב עקרונות הצדק האקלימי ושקושרת בין שאלות חברתיות, כלכליות ואפילו לאומיות לבין הסוגיה הסביבתית.

גם מנקודת מבט ירוקה גרידא, התכנית של המשותפת היא השאפתנית ביותר שהוצעה בישראל עד כה. התכנית מציעה חקיקת חוק אקלים מיוחד והקמת מנהלה ארצית מתוקצבת להתמודדות עם המשבר; הצבת יעד של מעבר ל-50% אנרגיות מתחדשות עד 2030; שמירה על השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי; שינוי של מערכות התכנון האזורי והמקומי על מנת לעודד שימוש בתחבורה ציבורית; ורפורמה במערכת ההתמודדות עם פסולת.

אך ייחודה האמיתי של התכנית מתבטא בהכרתה המפורשת בצורך לקשר בין צדק אקלימי לבין צדק מעמדי וצדק לאומי. עמדה זו לא תתקבל בברכה בכל פינותיו של העולם הסביבתי הישראלי, שרבים מבין חבריו חותרים עדיין להקנות לנושא הילה של ניטרליות פוליטית ולהתנער מהאינטואיציה (הנכונה דווקא) של תעמולן הימין ינון מגל, שלפיה משבר האקלים הוא ״עניין של שמאלנים״. כמו תכנית ה-Green New Deal הפופולרית של השמאל האמריקאי, גם תכנית המשותפת מצביעה על האפשרות להשתמש בהוצאות הכספיות הכבדות הכרוכות בהתמודדות עם המשבר כדי לבנות תשתית בבעלות ציבורית שתייצג מקומות עבודה איכותיים ומאוגדים. בתקופה של משבר כלכלי עמוק כמו זה שהציתה מגפת הקורונה, ל״תמריץ ירוק״ יכול להיות תפקיד חשוב במיוחד בהנעת גלגלי המשק וחילוצם של האזרחים מעוני.

אך מקוריותה של התכנית באה לידי ביטוי יותר מכל בתפקיד המרכזי שהיא מקדישה לציבור הערבי בהתמודדות עם המשבר. לא בכדי בחרו הפלסטינים בצמחים כמו עץ הזית ושיח הצבר לסמל את מאבקם: לבני הארץ הילידים, שמשפחותיהם מתגוררות כאן מאות ואלפי שנים, יש ידע ייחודי על המערכות האקולוגיות המקומיות ואינטרס עמוק לשמר אותן. התכנית מכירה בידע ובאינטרס הזה ומציעה לשלב את האזרחים הערבים בקבלת ההחלטות בנושא.

כמוכן, היא מכירה בהשלכות הקטסטרופליות של המצב על תושבי השטחים הכבושים, שבהיעדר ריבונות אינם מסוגלים להפעיל מדיניות אפקטיבית כלשהי, ודורשת מישראל לקחת אחריות על הנזק העצום הנעשה להם. לבסוף, היא מצביעה על האופנים שבהם נימוקים ״ירוקים״ משמשים להעמקת הכיבוש והנישול ומבטיחה לשים לכך סוף.

לקראת הבחירות הנוכחיות, כמה ארגונים סביבתיים יצאו בקריאה לבוחרים להצביע לרשימה המציגה את המצע האקלימי המתקדם והרציני ביותר. אפילו לפי הקריטריון הפשוט הזה, ראוי וכדאי להצביע למשותפת. אך התכנית שהוצגה אתמול עושה הרבה יותר מזה: בכך שהיא קושרת בין המשבר לבין דרישותיהם המוצדקות של הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה, היא מציגה הזדמנות ראשונה לחבר בין הטובה ארוכת-הטווח של כולנו לבין האינטרסים המידיים יותר שקובעים את סדר היום הפוליטי במסגרת של שמאל אקלימי. פעילי התנועה האקלימית בישראל צריכים לבחור: האם הם רוצים לשכנע את ינון מגל ודומיו שהמשבר איננו ״עניין של שמאלנים״, או שהם מעוניינים לשלב את כוחותיהם עם מי שדורשים צדק חברתי ולאומי? מי שבוחרת באפשרות השנייה אינה צריכה להתלבט רבות בבואה להצביע מחר: הקול שלה הוא ״ודעם״.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג ועמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית, החוקר את הגירת העבודה מתאילנד ואת האקולוגיה הפוליטית של הציונות. קמינר הוא בין מנסחי המצע האקלימי של הרשימה המשותפת.