אי אפשר לפעול נגד משבר האקלים בלי להתייחס לכיבוש

המאבק לצדק אקלימי בין הירדן לים נוכח במידה מסוימת במחאה בירושלים, אך מדובר במאבק שעוד לא מספיק מדובר כאן. וכדאי שידובר. מאבק כזה יכול לסייע לתנועת האקלים הישראלית לעבור את ההתבגרות שכל כך נחוצה לה, ולהגדיל את מרחב ההשפעה הפוליטי שלה בדומה לתנועות אקלים ברחבי העולם.

על פניו, נראה כי המסרים הרדיקליים של תנועת האקלים העולמית, כמו "שינוי שיטה, לא שינוי אקלים" (system change, not climate change ), נמצאים בשיח גם בישראל. אך לא נראה שהמסרים האלה הצליחו לשנות כאן את "תוכנת ההפעלה" התנועתית, ולייצר לה DNA שונה מהותית מאלה של התנועה הסביבתית ותנועת הקיימות שמהן צמחה.

בכל העולם, תנועות האקלים הן תנועות של שמאל חברתי וכלכלי, שרואות את החיבורים והקשרים בין המאבק להגנה על האקלים לבין דמוקרטיה, צדק חברתי וזכויות אדם. בכל העולם, תנועות האקלים מחוברות בשורשיהן למאבקים נגד גזענות, אפליה, לאומנות וכלכלה ניאו-ליברלית.

בכל העולם, מאבקי האקלים קוראים לשינוי מבני הכוח הכלכליים, ולשינוי מערכתי עמוק שכולל זכויות מלאות לכולם ושחרור כל היצורים החיים (כולל אותנו) מכל סוגי הדיכוי, האלימות והנישול.

בניגוד למה שקורה בעולם, תנועת האקלים הישראלית היא לרוב חסרת קול בכל הנוגע לסוגיות כלכליות, חברתיות ומדיניות, למרות הקשר ההדוק שלהן לשורשי המשבר האקולוגי ומשבר האקלים. לא רואים כאן מהלכים תנועתיים שקוראים להפחתת הצמיחה (degrowth) או שמאתגרים את הכלכלה הניאו-ליברלית.

בניגוד למה שקורה בעולם, בתנועת האקלים הישראלית לא נשמע קולות משמעותיים נגד גזענות, דיכוי או אפליה, וכמעט לא נשמע ביקורת על משטר הכיבוש והפגיעות האקלימיות והאקולוגיות שהוא מייצר.

תנועת האקלים הישראלית נשארת באזור הנוחות של המיינסטרים והשיח הנייטרלי, בין אם מתוך עיוורון, אידיאולוגיה או החשש לאבד את התמיכה הציבורית הרחבה שכל כך התרגלנו אליה במאבקים הסביבתיים.

אך לא ניתן להתעלם מכך שתחת המשטר הישראלי חיים מיליוני בני אדם שסובלים מאי צדק אקלימי. רבים מהם פלסטינים, בדואים, תושבי הפריפריה ואחרים שחיים תחת גזענות ממסדית ו/או כיבוש ושלטון צבאי.

רובם המוחלט של האנשים האלה חיים כאן דורות רבים, וחווים תהליך מתמשך של אפליה, נישול, גירוש ודחיקה מאז ראשיתו של המפעל הציוני. הדבר נכון לפלסטינים, למזרחים, לאתיופים ולאוכלוסיות נוספות שחיות בתוך ישראל, וכמובן למי שחיים בשטחים שנכבשו ב-1967.

בארה"ב, הרצח של ג'ורג' פלויד הוליד מחזות מרגשים של סולידריות בין תנועת זכויות האדם לתנועת האקלים, מתוך הבנה עמוקה שהמאבק במשבר האקלים הוא מאבק חברתי לא פחות משהוא מאבק אקולוגי.

בניגוד לכך, כאן תנועת האקלים לא הצטרפה למאבק נגד גירוש הפליטים או נגד הרצח של איאד אלחלאק או סלומון טקה, אף שהדברים האלה, כמו בארה"ב, נובעים ממשטר דורסני לאקלים לא פחות משהוא גזעני לבני אדם.

בסופו של יום, קל להזדהות עם תנועת Black Lives Matter בארה"ב או עם אוכלוסיות ילידיות באמזונס מאשר לגבש עמדה גלויה ונחרצת נגד הגזענות הממסדית מבית.

להסתכל למציאות בעיניים

כדי להבין את עומק המשבר ואת הקושי המנטלי לפעול מולו, חשוב לזכור שתחילתו נמצאת לצערנו כבר בראשית ההתיישבות הציונית כאן, ב"חומה ומגדל", וב"נלבישה שלמת בטון ומלט".

לא מדובר רק במחיקת אזורים אקולוגיים נדירים כמו אגם החולה וים המלח, אלא בכיבוש הארץ כולה; בגירוש אוכלוסיות ילידיות אל הגדה המערבית ומחנות הפליטים בעזה; בנישול ובגזילת קרקעות; בייהוד הנגב והגליל; ובהקמתם של מאות רסיסי יישובים, מאחזים והתנחלויות פוליטיות בין הירדן לים.

כדי לקדם כאן צדק אקלימי מלא, אנחנו חייבות להסתכל למציאות הזאת בעיניים, ולהבין שהמשבר האקולוגי הוא למעשה משבר פוליטי, כלכלי וחברתי. זה לא נכון רק בתחומי הקו הירוק – בחיפה מוכת הזיהום והתחלואה, בעמק חפר מול אסדת לווייתן, בדרום תל אביב ובבריתות האיומות של המשטר עם תאגידי הגז והנפט. זה נכון גם, וביתר שאת, בדרום הר חברון, במשולש, בנגב ובגליל, בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה.

מתחת לרדאר של רובנו מתקיימות כאן לאורך עשורים אינסוף עוולות הומניטריות, אקולוגיות ואקלימיות, שהן תוצאה של פוליטיקת כיבוש גזענית ומפלה. הפוליטיקה הזאת מובילה למיליוני קוב של שפכים בנחלים ובימים; למחסור חמור במים לשתייה וחקלאות למיליוני פלסטינים; לאי צדק חלוקתי משווע; להרים של פסולת; לגזילת אדמות ומשאבי טבע; לזיהומי אוויר ומים והתחלואה שמגיעה בעקבותיהם, ועוד ועוד.

בימי קורונה אלה קל אולי יותר להבין שמגיפות שעלולות לפרוץ שם יכולות מחר בבוקר להגיע לכאן. המציאות הזאת משפיעה קודם כל ובעיקר על מיליוני הפלסטינים שחיים במרחק של הושטת יד מזיהום ותחלואה, אבל היא גם פצצת זמן אפידמיולוגית שמאיימת על כולנו באזור הקטן הזה.

באופן עקבי, תנועת האקלים בישראל אינה שותפה למאבקים בנושאים האלה – אולי כי הם נוגעים בעצבים החשופים והרגישים של מהות הקיום של העם היהודי בארץ הזאת; אולי בגלל חוסר ההלימה הגנטית של המאבקים האלה עם התנועה הסביבתית, שנתפסת במובנים רבים כאחד ממופעיה הבולטים של הציונות.

אולי זה פשוט סוג של עיוורון לקשר שבין העריצות הסביבתית לעריצות הכלכלית והחברתית; או אדישות לקשר שבין המשטר הגזעני, המפלה והאלים שישראל מפעילה כלפי הפלסטינים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות לבין מדיניות אנטי אקלימית פוגענית.

עיוורים לקונטקסט הפוליטי

פעיל הסביבה והחוקר הפוליטי טאדז'יו מולר אומר כי קריאה מוגבלת להגנה על האקלים אינה מספיקה, ואנחנו זקוקות לצדק אקלימי. היום כבר ברור כמעט לכולם שמשבר האקלים הוא האיום הגדול ביותר על האנושות בימינו, ואנחנו מבינים שתפיסת עולם צרה של קיימות וסביבתנות לא יוכלו לעצור אותו, וגם לא תפיסת עולם שמתעלמת מיחסי הכוח ומהפוליטיקה שמעצבת אותו על בסיס קבוע.

במילים אחרות, אנחנו לא יכולים להמשיך ולהיאבק במשבר האקלים ולהתעלם משורשיו במקום הזה, מחוסר הצדק הסביבתי והחברתי שמזינים אותו מההתחלה.

המחאה האדירה שמוציאה אותנו בימים אלה לרחובות בהמונינו היא נגד משטר מושחת ויהיר שמוכר לנו חלומות על שלום נוצץ עם דובאי, אבל מתעלם מהאחריות שלו למיליוני פלסטינים שחיים כאן תחת כיבוש ושלטון צבאי, ושלא מספר לנו את האמת – לא על משבר האקלים, לא על הכיבוש ולא על הזיקה הקטלנית בין שניהם.

בימים אלה אנחנו מקימות את תנועת אקלים אחד مناخ واحد, שפועלת לקידום צדק אקלימי בין הירדן לים. לאחרונה הגשנו את ההתנגדות שלנו להרחבת מחצבת הנסון שפועלת בניגוד לחוק הבינלאומי כבר עשר שנים בנחל רבה, מזרחית לראש העין ומעבר לקו הירוק.

המחצבה שהחריבה לחלוטין את הנחל נמצאת על אדמות של כפרים פלסטיניים שהופקעו בשנות ה-80. מדובר באזור שחיים בו כיום עשרות בדואים, ושהוא במקרה גם שטח אקולוגי רגיש שכולל להקות צבאים ומגוון עצום של בעלי חיים וצמחים ייחודיים, המהווה חלק מהמסדרון האקולוגי של מרכז הארץ.

התוכנית להרחבת המחצבה היא פרוסה אחת בסלמי הפוליטי שנועד להמשיך ולהעמיק את סיפוח שטחי C לישראל, להפוך את הכיבוש לעסק מניב ולייצר רצף טריטוריאלי בין ההתנחלויות אורנית ואלקנה לראש העין.

התוכנית כוללת גם הקמת בית עלמין ואזור תעשייה ענקיים – ביטוי שכיח ובנאלי של קולוניאליזם, קפיטליזם ומיליטריזם, שמתדלקים את המשבר האקולוגי ומשבר האקלים באזורנו.

להרחבת המחצבה מתנגדות גם רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע וקבוצות תושבים מהאזור. כולם, כמצופה וכרגיל, עיוורים לקונטקסט הפוליטי ודבקים באדיקות במאבק נייטרלי לשמירה על הטבע, כאילו הפוליטיקה כאן אינה מה שמכתיב ומעצב את המדיניות ההרסנית הזאת.

את ההתנגדות להרחבת המחצבה הגשנו בשיתוף פעולה מרגש עם ארגון לוחמים לשלום ומכון הערבה ללימודי הסביבה – שיתוף פעולה יוצא דופן של ארגוני סביבה וזכויות אדם, סנונית ראשונה לחיבורים הנדרשים בדרך למאבק אחד, אקלימי וחברתי.

רק מתוך תפיסת עולם שקושרת בין העוולות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות, תנועת האקלים  תוכל באמת להגדיל את כוחה ולסחוף אחריה קבוצות רבות שעדיין אינן מזהות את עצמן עם המאבק במשבר האקלים.

רק מתוך שותפות הגורל, ההזדהות והסולידריות עם כל נפגעי המשטר כאן נוכל ליצור את השותפויות ואת המסה הקריטית, שכל כך נחוצות כדי לעצור את המשבר ואת השפעותיו הקשות על אזורנו, ולקדם את השינוי המיוחל למען עצמאות וצדק לכולן בין הירדן לים.

מור גלבוע הוא פעיל סביבה וזכויות אדם. ממקימי תנועת האקלים הישראלית וממובילי תנועת אקלים אחד לקידום צדק אקלימי בין הירדן לים. לשעבר מנכ"ל מגמה ירוקה