newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תושבי הכפרים הבלתי מוכרים עדיין מחכים לתלושי המזון

היום פוקע המועד האחרון להגשת בקשה לכרטיסי מזון ממשרד הפנים. התגייסות של מתנדבים עזרה לתושבי הכפרים הלא מוכרים, שלא קיבלו את הסיוע בגלל סיבות בירוקרטיות, להגיש בקשות, אבל רובן עוד לא אושרו, ולא ברור מתי הסיוע יגיע

מאת:

היום (ראשון), 16 במאי, פוקע מועד ההגשה האחרון לבקשת כרטיסי המזון של משרד הפנים. שנועדה לסייע לנפגעים הקשים ביותר של משבר הקורונה: יחידים ומשפחות שנתונים במצב של חוסר ביטחון תזונתי.

כפי שפורסם כאן בעבר, עוד לפני שהפרויקט החל התעוררו סימני שאלה בנוגע להתנהלותו – החל בבחירה להפעיל אותו תחת משרד הפנים ולא משרד הרווחה, דרך מתן הזכיינות לחלוקת הכרטיסים לשופרסל, וכלה בקריטריון הבעייתי לקבלת הכרטיסים – זכאות להנחה בארנונה.

בג"ץ אמנם ביטל את הזכיינות של שופרסל, והחלוקה הועברה לידיהן של עמותות המתמחות בחלוקת מזון – אשל ירושלים ופתחון לב; וגם הקריטריון לקבלה אוטומטית של הסיוע הורחב מעט, וכולל כעת גם אזרחים ותיקים שמקבלים גמלת הבטחת הכנסה. אך רוב תושבי הכפרים הבלתי מוכרים הבדואים בנגב עדיין אינם זכאים לסיוע אוטומטי, מכיוון שהמדינה מסרבת להכיר מלכתחילה במגוריהם באזור, ולכן הם אינם זכאים להנחות בארנונה בכל מקרה.

הפתרון היחיד שניתן לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים, ששיעור העוני בהם הוא גבוה וכמוהו גם הצורך בסיוע, הוא להגיש בקשות לכרטיסים באופן עצמאי. בהיעדר רשות מקומית ותשתיות מעקב סוציאלי בסיסי אחרי התושבים, ובזכות מאבקם של ארגוני חברה אזרחית, מונה פרויקטור במשרד הפנים שאחראי על הטיפול בבקשותיהם.

הכפר הבלתי מוכר ביר אל חמאם בנגב (צילום: אורן זיו)

הכפר הבלתי מוכר ביר אל חמאם בנגב (צילום: אורן זיו)

רבנים לזכויות אדם הוא אחד מהארגונים שדחפו לשינוי הקריטריונים הראשוניים. לפי בקי כהן-קשת, מנהלת מחלקת צדק חברתי בארגון, "מלכתחילה השיטה היתה מאוד לא טובה ומאוד מאוד בעייתית. ההפרטה ברשויות מקומיות זה דבר נורא בעייתי. זה אומר שמי שנמצא ממילא ברשויות חזקות מקבל טיפול שונה ממי שברשויות חלשות, אוכלוסייה שגם ככה במצב יותר קשה.

"גם אם זה ניתן דרך הרשויות, זה היה יכול לקרות עם מעורבות גדולה יותר של המדינה, למשל באמצעות אתר מרוכז אחד של משרד הפנים שמפנה לרשות ומקשר (בין מערכות המידע השונות; תב"ד)".

כהן-קשת מספרת כי אחת מהאוכלוסיות שזוהו מלכתחילה כנפגעת משמעותית מהמדיניות הזו היא אוכלוסיית הבדואים בנגב. לדבריה, גם לאחר השינוי בקריטריונים הם הבינו שעדיין יש בעיה של ידע והנגשה: "אנשים נדרשים להגיש בקשה בטופס מקוון. לא רק שלרבים מקבוצת היעד אין כלל מחשבים או מכשירים טכנולוגיים מתאימים, אלא שהם גם נעדרי אוריינות טכנולוגית ולעתים אף לא יודעים את השפה".

בשל כך, בשיתוף פעולה עם מועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב (עמותה שמבקשת לפצות על היעדר הגוף הבחיר המייצג של התושבים), הקימו רבנים לזכויות אדם מערך של פעילים שסייעו לתושבים המקומים למלא את טופסי הבקשה.

מעיגל אלהואשלה, איש הקהילה ורכז השטח שריכז את הפרויקט של מועצת הכפרים הבלתי מוכרים, מספר על הירתמות מרשימה של מתנדבים יהודים וערבים, חלקם מהפזורה הבדואית בנגב בעצמם. הודות לשיתוף הפעולה הזה, הוגשו עד כה יותר מ-8,000 בקשות (שלהערכתו מהוות זכאות של 70-80 אלף איש).

למרות זאת, אלהואשלה מביע חשש: "אנחנו עובדים על זה יותר מחודש, אבל עדיין לא קיבלנו את הכרטיסים. יכול להיות שהעבודה שלנו היתה לשווא. אנחנו עדיין באוויר".

לדבריו, "היינו ברמדאן, ואנשים במצב קצת קשה. ביקשנו שלפחות יתחילו לחלק לאנשים לפני החג (עיד אל פטר; תב"ד). בינתיים אין עבודה, אנשים אפילו לא יכולים ללכת לביטוח לאומי, לא יודעים לרשום את עצמם בלשכת התעסוקה. חלקם לא יודעים קרוא וכתוב, חלקם יודעים אבל לא מכירים את הרשת המתקדמת הזאת (אינטרנט; תב"ד)".

למה משרד הפנים לא עושה את העבודה?

גדיר האני, אחת המתנדבות ופעילה חברתית למען חיים משותפים ושלום, מספרת על הקשיים הרבים בהגשת הטפסים, גם עבור מי שעברו את ההדרכה הנדרשת. היא נותנת כמה דוגמאות לקשיים בירוקרטיים, כמו למשל מקרה של אשה אלמנה ללא אזרחות ישראלית, שאף שילדיה אזרחים הם לא יכולים לקבל כרטיסי מזון, כי אין על מי לרשום אותם.

מקרה רגיש נוסף, שחזר כמה פעמים לפי האני, הוא נשים בפוליגמיה, שהן וילדיהן אינם יכולים לקבל את הסיוע. "האישה שרשומה כבת זוג, היא ובעלה מגישים טופס אחד, והאישה השנייה לא יכולה להגיש בקשה, כי היא רשומה במקום אחר וכרווקה".

פאטמה אבו-קוידר, מתנדבת נוספת ובעצמה תושבת הכפר הבלתי מוכר זרנוק, מספרת כי תוך כחמישה ימים מהיום שהצטרפה לפרויקט כוסה כל הכפר, ורוב האנשים הגישו את הבקשות. לדבריה, היא נרתמה לעניין מתוך הזדהות ודאגה לבני הכפר שלה.

"הקורונה השפיעה על הרבה נשים, וגם עלי", היא מספרת. לדבריה, רק לאחרונה, עם הרגיעה במגיפה, היא חזרה לעבוד, "אבל עדיין אין משכורת. זה אפילו לא חצי ממה שהיה לפני הקורונה". במקביל, "הבן שלי הפסיק את הלימודים שלו בגלל הקורונה. הכל היה דרך הזום, ואין לנו אינטרנט. הוא לא היה יכול לעמוד בזה".

מתנדבים מסייעים לתושבי כפרים בלתי מוכרים במילוי הטפסים לזכאות לשוברי מזון (צילום: פאטמה אבו-קוידר)

מתנדבים מסייעים לתושבי כפרים בלתי מוכרים במילוי הטפסים לזכאות לשוברי מזון (צילום: פאטמה אבו-קוידר)

למרות רוח ההתנדבות המרשימה, לאבו-קוידר יש ביקורת על הצורך במערך המתנדבים מלכתחילה. "למה משרד הפנים לא עושה את העבודה הזאת? למה אנחנו המתנדבים חייבים לעשות אותה, כי אחרת אף אחד לא ייעשה את זה? השאלה הזאת צריכה לקבל תשובה מהממשלה".

ד"ר יעלה רענן מהמכללה האקדמית ספיר היא פעילה ותיקה במועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים, שגם כתבה כאן בחודש שעבר על פעילות מערך המתנדבים. גם היא שותפה לביקורת המערכתית. לדבריה, "מבחינתי החלק הכי משמעותי היה עומק העוני, וכמה הוא בעצם הדבר המשמעותי ביותר בכפרים של אלפי אנשים.

"זו לא טעות, זה לא מקרה, זה בכוונה. למרות הניסיונות האדירים מצד הקהילה שהדברים יהיו אחרת, המדינה מתעקשת על יצירת תשתיות שגורמות לעוני עמוק. זה לא קשור למשרד הפנים. ההמשכיות, העומק והסתמיות של העוני, זה חלק מהמערך של המדינה לשכנע את תושבי הכפרים הבלתי מוכרים לעבור לעיירות. ואני חושבת, 70 שנה הם לא השתכנעו, מספיק, לא?"

אלהואשלה אומר כי הם מתכוונים לבקש להאריך את הדד-ליין להגשת בקשה לקבלת כרטיסי מזון עד סוף החודש, "כי יש אנשים שעוד לא נרשמו, אנחנו מעריכים בסדר גודל של 2,000 משפחות". הוא סבור שצריך גם להאריך את זמן הסיוע במזון. "בגלל המצב הקשה אצל הערבים הבדואים בנגב אנשים זקוקים לסיוע לא רק של שלושה חודשים אלא הרבה יותר זמן. משרד הפנים הקצה לאנשים את תווי המזון, זו כוונה טובה אבל אני חושב שצריך להמשיך את זה ולא לעצור, עד שהמצב יתייצב".

הפרויקטור מעריך שתהיה הארכה

סלאמה אבו-דעאבס, הפרויקטור הממונה על הכפרים הבלתי מוכרים מטעם משרד הפנים, מסביר את העיכוב בצירוף של סיבות שונות ובלתי תלויות. הסיבה הראשונה שמונה אבו-דעאבס היא שאחרי שלב הקבלה האוטומטית (לפי הקריטריונים לזכאות), שלב הבקשות הלא אוטומטיות – שכולל מילוי טפסים, הגשתם, מיונם ובדיקתם – לוקח יותר זמן.

סיבה שנייה, לדבריו, היתה העברת האחריות הספציפית על תושבי הכפרים הבלתי מוכרים מידי עמותת אשל ירושלים, שבתחילה היתה אמורה להיות אחראית על כל אזור הנגב, לעמותת פתחון לב. הסיבה השלישית, לטענתו, היא החלפת היועץ שמונה לניהול הנושא במשרד הפנים.

עם זאת, אבו-דעאבס מדגיש כי "אנשי משרד הפנים בלחץ, לוחצים כל הזמן כדי שנוכל לחלק את הכרטיסים כמה שיותר מהר. רצינו מאוד שזה יהיה בתחילת הרמדאן, אבל זה לא הצליח. אחר כך היה פסח ועוד כמה דברים. אני מאוד מקווה שעד תחילת השבוע הבא נוכל לחלק את המנה הראשונה. ישבתי עם מועצת הכפרים הבלתי מוכרים כדי לחשוב ולהכין תוכנית, איפה ובאיזה ימים להודיע לאנשים לבוא לקחת".

בנוגע לתושבי הכפרים הזכאים שטרם הגישו בקשה, אבו-דעאבס מעריך שתינתן הארכה, "כי לאוכלוסייה הזאת עוד לא ניתנה המנה הראשונה. מה שקורה זה שאם במנה הראשונה יש טעות, מתקנים בחודש לאחר מכן. אני מניח שזה יקבל ביטוי בהמשך. אני לא בר סמכא להגיד, אבל אני מאמין שמשרד הפנים ואנשים שמבינים את העניין יתנו הארכה. הבעיה קיימת כי משרד הפנים לקח על עצמו פעולה שהוא לא רגיל לעשות אותה".

בעיני אבו-דעאבס, הבעיה המרכזית היא דווקא בהתנהלות הרשויות המקומיות. הוא מדגיש את המקרים של מי שרשומים בתעודת הזהות ברשות מקומית כלשהי אך חיים בפזורה הבדואית, כך שאינם זכאים להגיש טופס דרך הרשות שהם רשומים בה, כי אינם זכאים בה להנחות בארנונה ואינם מופיעים ברשימות הרווחה או אחרות של הרשות, ולכן שולחים אותם אליו. לדבריו, זו "קבוצה שנפלה בין הכיסאות. לדעתי הרשויות לא רצו להתעסק בדברים האלה, אף שזה פשוט ביותר, עניין טכני בלבד.

"אם יש בן אדם שגר בצריף או אוהל ואין לו על מה לשלם ארנונה, הוא לא זכאי? זו אטימות, לא חוסר הבנה. אבל מה לעשות, הרשויות למיטב ידיעתי לא טיפלו באנשים הללו. אם להחליף את הכובע מפרויקטור לבן לחברה הבדואית, הייתי אומר שלא פחות ממשרד הפנים הייתי רוצה שגם הרשויות המקומיות ייקחו על זה אחריות".

הכפר הבלתי מוכר אלזערורה (צילום: גדיר האני)

הכפר הבלתי מוכר אלזערורה (צילום: גדיר האני)

בעקבות פניית "שיחה מקומית", במשרד הפנים ביקשו להדגיש את המאמצים שנעשו להגיע לכמה שיותר מתושבי "השטחים הגליליים" – המינוח המקצועי לאזורים ללא חסות מוניציפלית. במשרד אומרים כי פתחו אתר מיועד עם סרטוני הסברה, הקימו מוקד טלפוני, שעליו אמון אבו-דעאבס, והפיצו פלאיירים.

במשרד הפנים טוענים כי שיתוף הפעולה עם הארגונים שפועלים באזור ומכירים את השטח תוכנן גם הוא כבר מתחילת הדרך, מתוך הכרה במגבלות הנגישות והחשדנות הנוגעים לאוכלוסייה. עם זאת, הם סבורים כי "מספיק שבן אדם אחד יודע על הדבר הזה באיזושהי פזורה, באיזשהו מאהל, והוא מפיץ את זה – כולם כבר יודעים".

לדבריהם, הם צופים להגיע ליעד שתוכנן לפרויקט ברמה הארצית (290 אלף משקי בית, כ-1.2 מיליון נפשות), כאשר הנתונים האחרונים מהרשויות המקומיות יגיעו אליהם עד סוף החודש. במקרה של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, כרגע מספר הבקשות שיש בידי המשרד הוא כ-3,500, מהן אושרו 1,000 והיתר ממתינות לבדיקה.

בכל הנוגע למועד חלוקת הכרטיסים, מסרו ממשרד הפנים כי אין הערכה מדויקת, והם מצפים שהיא תקרה בשבועות הקרובים. לגבי הארכת מועד הגשת הבקשות מסרו מהמשרד כי אף שלא ראו בכך צורך, הם יקיימו הערכת מצב לאחר חג השבועות. "נראה כמה טפסים יש לנו וכמה הגיעו גם אחרי התאריך הנקוב, ונפעל בהתאם. נראה גם מה הצרכים מהשטח, אם יש בכלל צורך בזה. אנחנו צריכים לשמוע את זה מהאנשים אצלנו בשטח. כמובן שלא נאפשר תת מיצוי של זכויות".

מספר הבקשות שציין המשרד, 3,500, הוא קטן משמעותית ממספר הטפסים שמולאו במסגרת פרויקט המתנדבים, כ-8,000. כהן-קשת מרבנים לזכויות אדם אומרת כי הפער נובע מניפוי ראשוני של תקינות הטפסים, זכאות בהתאם לקריטריונים ותהליך העברת הנתונים לממשק הפנימי של משרד הפנים. היא מוטרדת מכך שקבוצות גדולות של מגישים לא קיבלו עדיין אישור, אך מברכת על ההתקדמות במשרד, ומקווה שאכן תיקבע הארכה למועד הגשת הבקשות.

מתנדבים מסייעים לתושבים במילוי הטפסים לזכאות לשוברי מזון (צילום: יוסף איבן חמוד)

מתנדבים מסייעים לתושבים במילוי הטפסים לזכאות לשוברי מזון (צילומים: יוסף איבן חמוד ולילה פריג'את)

מתנדבים מסייעים לתושבים במילוי הטפסים לזכאות לשוברי מזון (צילום: לילה פריג'את)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf