בגרמניה גוברת התמיכה בפלסטינים, הימין מגיב בגזענות נגדם

ביום הנכבה השנה, 15 במאי, הלכתי להפגנה פלסטינית בסימן המאבק על שייח' ג'ראח. קצת חששתי. בלייפציג, עיר מגוריי, יש עוינות יוצאת דופן למאבק הפלסטיני, גם בקרב השמאל. מול ההפגנה התארגנה הפגנת נגד ביוזמת ארגוני נוער שמאליים תחת הכותרות "נגד אנטישמיות מכל סוג" ו"סולידריות עם ישראל."

בשמאל בגרמניה מבינים שהם צריכים להתחבר למחאה הפלסטינית. הפגנה בעד פלסטין בברלין אחרי העברת השגרירות לירושלים ב-2018 (צילום: חוסאם אל-חמאלאווי CC BY 2.0)

חששתי שנהיה מעטים ושמתוך הפגנת-הנגד ינסו פעילים לצלם את כל אחת ואחד מאיתנו לצורך התנכלות עתידית – פעילים ותיקים יותר הזהירו אותי שכך עשו להם כאן בעבר. בסוף, לשמחתי, כלל לא היינו מעטים מול רבים: ההפגנה הפלסטינית הייתה גדולה ועוצמתית במובהק מהפגנת הנגד. המשטרה ספרה 400 מפגינים בהפגנה הפלסטינית ו-200 בהפגנת-הנגד.

דווח על כמה התבטאויות אנטישמיות בשולי ההפגנה, אך בלבה, צמוד לבמה המאולתרת, אני והיהודיות הישראליות האחרות איתן באתי הרגשנו בבית. אחת מאיתנו נשאה דברים ומארגנות ההפגנה קיבלו אותנו בברכה. הן הדגישו בפני באי ההפגנה ומתנגדיה כאחד את התנגדותנו המשותפת לאנטישמיות. המסר של ההפגנה היה פוליטי במובהק ומושא הביקורת מדינת ישראל – לא "היהודים."

התקשורת המקומית כנראה לא שמעה את זה, אם בכלל התעניינה. כמה ימים לאחר מכן תיאר את ההפגנה עיתון מקומי גדול פשוט בתור "הפגנה אנטישמית."

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ברחבי גרמניה, התמיכה בפלסטינים התבלטה במיוחד בשבועות האחרונים. בשמאל מדברים על שינויים טקטוניים. אך באמצעי התקשורת המרכזיים השיח מתייחס לכך בעיקר במונחים של עלייה באנטישמיות. על רקע שיח זה, פוליטיקאים בכירים החלו לדבר על "אנטישמיות מיובאת" ומציעים לגרש זרים בתור מענה לשנאת יהודים.

מה נשתנה

בעוד שהדיווח על מחאה פלסטינית רק במונחים של אנטישמיות עושה עוול לפלסטינים הרבים החיים בגרמניה ולכל מי שמוחה בגרמניה נגד מדינת ישראל, הדאגה מאנטישמיות על רקע המחאה אמיתית ומבוססת: בערים מינסטר ובון שרפו דגלי ישראל מחוץ לבתי כנסת; במאנהיים נופץ קיר זכוכית של בית כנסת; בגלזנקירכן נעה הפגנה לכיוון בית כנסת כאשר הקהל צועק "שייס יודן" (יהודים חארות).

אולם לצד תקריות אנטישמיות מובהקות כמו אלו, הדאגה הציבורית מעלייה במספר התקריות האנטישמיות לוקה, כמו בבריטניה או בארצות הברית, בבלבול כפול. ראשית, כיוון שמחאה לגיטימית נגד מדינת ישראל או התנועה הציונית נספרת בתור תקרית אנטישמית בדיוק כמו צעדה ניאו-נאצית, אפילו כאשר המחאה מגיעה מיהודיםות. ושנית, כיוון שסטטיסטיקות על תקריות אנטישמיות מעמידות התבטאויות אנונימיות ברשתות חברתיות בשורה אחת עם מתקפות פיזיות של ממש.

כך קומץ של תקיפות מצמררות מצטרף לשורה ארוכה של התבטאויות, חלקן באמת אנטישמיות ורבות מהן כלל וכלל לא, ומצטיירת תמונה של נחשול ענק של אנטישמיות, מעבר לכל פרופורציה. תמונה זו עשויה לטשטש את ההתפתחויות המשמעותיות באמת המתרחשות בשטח. צריך להפריד בין הדברים להבין את השינוי הממשי שמתחולל כאן.

בקרב אנשי שמאל פרו-פלסטיניים בגרמניה, בניגוד לתקשורת הממוסדת, מדברים לאחרונה לא רק על אנטישמיות, אלא על שינויים טקטוניים שמתרחשים בשטח לטובת המאבק הפלסטיני. יש תחושה גם בגרמניה שחומת התמיכה חסרת הפשרות בישראל מתחילה להיסדק, ממספר סיבות שונות.

ראשית, טבעה משולח הרסן של האלימות הישראלית בשבועות האחרונים מעורר התנגדות חזקה במיוחד ומערער את היכולת של תומכי מדינת ישראל להגן עליה: מהפרובוקציות של כוחות ישראלים באל-אקצא, דרך עוצמת ההרס בעזה, עד פרעות המיליציות המתנחליות – העובדות עצמן משנות את השיח.

גם השינויים הגלובליים בדרכי התקשורת משחקים תפקיד ברור: הפשעים הישראליים כלפי הפלסטינים משודרים כעת בשידור חי דרך הרשתות החברתיות לכל העולם. הדורות הצעירים כלל לא נחשפים לנרטיב הפרו-ישראלי של התקשורת הממוסדת, אלא לתמונות מעזה, להסברים פוליטיים נגישים באינסטגרם ולהצהרות סולידריות של הסלבריטאים האהובים עליהם.

ישראל-גרמניה, ציור קיר על חומת ברלין (אילוסטרציה: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

גם מגמות פוליטיות רחבות יותר משפיעות כאן. על רקע המחאה למען חיים שחורים בארה"ב בקיץ שעבר, אשר הציתה פעילות נמרצת נגד גזענות בגרמניה, הדורות הצעירים מאמצים הבנה רדיקלית יותר של גזענות. על רקע זה רבים מהם מבינים גם את המאבק הפלסטיני בתור מאבק אנטי-גזעני ואנטי-קולוניאלי.

אולם השינוי המתחולל בגרמניה כרוך גם בהתפתחויות פוליטיות מקומיות. שוחחתי על כך עם פביאן וולף (Wolff), כותב גרמני יהודי מברלין.

"נדמה לי שהדיון סביב אשיל מבמבה באמת הבהיר לחלק מהאנשים כמה מעוות השיח הגרמני על אנטישמיות," אומר וולף, בהתייחס לסערה סביב הפילוסוף הקמרוני, אשר מספר התבטאויות ביקורתיות שלו כלפי ישראל הפכו אותו בציבוריות הגרמנית לארכי-אנטישמי. "ואז הגיעה תקרית ה- School for Unlearning Zionism, שם יהודיות ישראליות בברלין, שארגנו סדרת הרצאות ביקורתיות, ספגו אש ממוסדות גרמנים. פשוט נהיה ברור כמה מוזר כל הסיפור. אי אפשר להסביר את זה לגרמני הממוצע."

פלסטין מדברת

על רקע התפתחויות אלו, ובעקבות הגעתם של מיליון וחצי פליטים מסוריה ב-2015, קהילות מיעוט בגרמניה מתחילות למצוא את קולן ולתפוס מקום גדול יותר בשיח הציבורי. ארגון שמבטא קול כזה הוא תנועת "פלסטין מדברת" (Palästina Spricht/Palestine Speaks/فلسطين بتحكي).

בגרמניה חיה הקהילה הפלסטינית הגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי, אך נדיר לשמוע קולות פלסטיניים בשיח הציבורי. בחיבורו, וולף סיכם את המצב היטב: "פלסטינים צריכים פשוטו כמשמעו להתכחש לזהותם על מנת לקבל מקום אפילו בשולי השיח; וגם אז, על עצם זה שהם קיימים, מאשימים אותם חדשות לבקרים באנטישמיות."

לפני שהם אפילו פותחים את הפה, האשמת האנטישמיות האוטומטית מכריחה גם אנשים שרק הגיעו לגרמניה מפלסטין או מסוריה להכיר את ההיסטוריה האנטישמית של אירופה על בוריה ולהימנע מכל צורת ביטוי שמזכירה אנטישמיות אירופאית.

ב"פלסטין מדברת" משתדלים לעמוד באתגר: ב-13 במאי, יום אחד אחרי הצעדה עם קריאות ה"שייס יודן" בגלזנקירכן, הוציאה התנועה הצהרה קצרה אך ברורה. היא נפתחת במילים: "לכל מי שחושב להפיץ את האנטישמיות שלו באצטלה של סולידריות עם פלסטין: אנחנו לא צריכים את ה'סולידריות' שלכם. אם אתם שונאים יהודים, אין לכם מה לחפש אצלנו."

התנועה מבטאת בהצהרתה לא רק עמדה ברורה נגד אנטישמיות, אלא תפישת עולם שמאלית סדורה: "כשאנחנו דורשים פלסטין חופשיה מהים התיכון ועד נהר הירדן, אנחנו לא דורשים פלסטין ללא יהודים ויהודיות. אנחנו דורשים שפלסטין ההיסטורית תעבור דה-קולוניזציה ותשוחרר מהציונות, מהכיבוש, מעליונות יהודית (לבנה) וגזענות, כי זו צריכה להיות ארץ חופשיה, בה כל האנשים המתגוררים בין הירדן לים יוכלו לחיות חיים חופשיים, חפים מאלימות."

התנועה אירגנה ביום הנכבה הפגנה בברלין יחד עם שורת ארגוני שמאל, בהם ארגוני שמאל יהודיים. בהפגנה השתתפו כ- 15 אלף אנשים. בהפגנות אחרות של התנועה באותו היום השתתפו בסה"כ כ-13 אלף מפגינים ברחבי גרמניה.

חבר "פלסטין מדברת", קותַיבה אל-קַנָטְרי, הסביר לי כיצד התנועה מתמודדת עם אנטישמיות בהפגנות: "אנחנו לא מגלים סובלנות כלפי אף אחד שמחזיק שלטים או קורא קריאות שלא תורמות באופן קונסטרוקטיבי למומנטום שלנו. אנחנו מבהירים לאנשים האלה שההתבטאויות שלהם אינן רצויות, ואם הם לא מגיבים, אנחנו, בתור מארגני ההפגנה, מבקשים מהמשטרה להתערב."

אולם ביום הנכבה התקיימו בברלין שתי הפגנות נוספות נגד מדינת ישראל, וכפי שהיה ברחבי גרמניה, השתתפו בחלקן גם תנועות בעלת גוון אחר בתכלית. בהפגנות רבות נגד ישראל בגרמניה נצפו סמלים של תורכיה ושל התנועה הפשיסטית התורכית "הזאבים האפורים", ולצד התבטאויות אנטישמיות מובהקות, תועדה גם לפחות התקפה אחת של על מפגין כורדי.

בחלקים מהשמאל הגרמני מתקיים חשבון נפש: "אם השמאל כאן לא מצליח לבנות קשרים עם קהילות פלסטיניות…אין לנו מה להתפלא על ניכוס [המחאה] בידי כוחות ימניים קיצוניים כמו 'הזאבים האפורים.'" נכתב בהצהרה של סניף לייפציג של SDS, ארגון סטודנטים של מפלגת השמאל. הארגון קורא לחיבור עם השמאל היהודי, הישראלי והפלסטיני בגרמניה לצורך מאבק משותף נגד האנטישמיות והגזענות.

"אנטישמיות מיובאת"

אך בעוד שבשמאל ובתנועות מיעוטים מתחבטים במורכבויות שכאלו, הימין-מרכז מנצל את ההזדמנות לצרכיו שלו. התקשורת נמלאה בשבועות האחרונים בשיח על "אנטישמיות מיובאת", מלווה קריאות לנקוט יד קשה נגד זרים ואף לגרשם.

חלקים בשמאל בגרמניה מביעים תמיכה מובהקת בישראל. הפגנה של "אנטי דויטש" בעד ישראל בגרמניה (צילום: מונטקרוז CC BY SA 2.0)

ארמין לאשט, מועמד המפלגה השמרנית לתפקיד הקנצלר, קבל על "אנטישמיות שהגיעה בהגירה." יואכים הרמן, שר הפנים של בוואריה, גם הוא מהמפלגה השמרנית, קרא לגרש זרים אנטישמים. סגנית יו"ר המפלגה השמרנית ברמה הפדרלית, יוליה קלקנר, אמרה שצריך לפעול נגד "שנאת יהודים שהגיעה בהגירה." פרשן בכיר בעיתון "די וולט" קרא למאבק באנטישמיות דרך גירוש זרים וענישה קשה יותר.

המוציא לאור של עיתון "פרנקפורטר אלגמיינה" (FAZ) התלונן ש"החינוך מחדש החלקי" של פליטים מצליח רק לעתים רחוקות. נציב הממשלה הפדרלית למאבק באנטישמיות, פליקס קליין, העיר שמהגרים שמאמצים את העמדה המקובלת בגרמניה (תמיכה מוחלטת בישראל) יכולים לעורר כך רושם טוב ולהראות רצון להשתלב בחברה.

ואם לא די בהתבטאויות שכאלו מצמרת הימין-מרכז, גם בשמאל הגרמני הלבן ישנם גורמים שמצטרפים לחגיגה. בחשבון אינסטגרם קיצוני במיוחד פורסמו למשל תמונות עם הכיתובים "אנטיפה זה גירוש" ו"אנטיפה זה הפצצה אווירית."

יש לשיח הזה השלכות מסוכנות. מדובר במהלך גזעני ומפלג, בו אנשים עם רקע של הגירה, בפרט ערבים או מוסלמים, מסומנים בתור גורם מפריע ומסוכן. שיח שכזה מבודד אנשים עם רקע של הגירה, מבצר את נחיתותם וזרותם, ומפלג בינם לבין גרמנים לבנים, ובמיוחד בינם לבין מיעוטים אחרים, כמו יהודי גרמניה.

כמו כל פילוג גזעני, הפילוג הזה חותר תחת הסולידריות החברתית, מפרק שיתופי פעולה בין תנועות חברתיות, ושומט את הקרקע תחת מאבקים שמאליים.

ואם לא די בכך, כאשר המיינסטרים הגרמני הלבן מפנה את הזרקור הזה דווקא כלפי אנשים עם רקע של הגירה, הוא גם רומז, אם לא אומר, שאלו הם האנטישמיים האמיתיים – שגרמניה הלבנה כבר לא לוקה במחלת האנטישמיות, ורק הזרים הארורים האלו מאיימים להדביק אותה מחדש.

נעמיד דברים על דיוקם: רק ב-2014, לפני הגעת מיליון וחצי הפליטים מסוריה, כמעט רבע מהגרמנים אמרו בסקר שלדעתם, "יש ליהודים יותר מדי השפעה בעולם." אין סיבה להאמין שהבעיה הזו התפוגגה מאז נערך הסקר.

סימין ג'וואברה, צעירה פלסטינית מברלין ופעילה ב"פלסטין מדברת", מבקרת את השיח הזה בחריפות: "ברור שצריך בגרמניה מודעות לאנטישמיות ובפרט גם אנטישמיות שמופנית כלפי ישראל. אבל השיח הזה לא יכול להתחיל רק ברגע שמדברים על זכויות הפלסטינים." היא מזכירה כי לפי נתוני משרד הפנים הגרמני, 93 אחוזים מהעבירות האנטישמיות בגרמניה מגיעות בכלל מרקע ימני קיצוני. "ואז מדברים על זה שמהגרים*ות מייבאות את האנטישמיות. בארץ שרצחה שישה מליון יהודים, זו הכחשת היסטוריה."

עליונות גרמנית בתירוץ יהודי

אין ספק שתקריות אנטישמיות כמו שאלו שהתרחשו לאחרונה בגרמניה הן איום על החיים היהודיים כאן, אך לא מהגר הוא שפתח באש על בית הכנסת בהאלה לפני שנה וחצי. לא אצל פעילים פרו-פלסטינים מתגלים שוב ושוב מצבורי נשק, אלא אצל ניאו-נאצים לבנים, בעלי אידיאולוגיה אנטישמית סדורה.

הימין הקיצוני הגרמני היה ונותר הכוח המסוכן ביותר לשלומם של יהודי גרמניה, וגם לשלומם של מהגרים וגרמנים לא-לבנים.

לא רק ששיח ה"אנטישמיות המיובאת" מסיט את תשומת הלב מהימין הקיצוני, הוא משחק ישירות לידיו. יחד עם הימין הקיצוני, הוא מסמן את הזרים, בפרט ממוצא ערבי ומוסלמי, בתור הגורם המפריע בחברה הגרמנית. בד בבד, אצל גרמנים לבנים, הוא מטפח את האשליה שאת לקחי השואה הם כבר למדו ואין בקרבם יותר בעיית אנטישמיות.

כיום גרמנים רבים מספרים לעצמם שהם יכולים ללמד את העולם דבר או שניים על איך לא להיות אנטישמיים. גם הגאווה הלאומית הזו, באופן פרדוקסלי, יכולה לשמש את הימין הקיצוני. מחד, נציגיו דורשים להפסיק לקלוט זרים או אף לגרש כמה זרים שרק אפשר. מאידך, הם גם מבקשים להפסיק בכלל לדבר על לקחי השואה ועל אנטישמיות ולחזור לגאווה הלאומית של פעם.

התמיכה בישראל נטועה עמוק בפוליטיקה הגרמנית. הפגנת תמיכה בישראל בברלין ב-2014 (צילום: משרד החוץ הישראלי)

הדוגמה הבולטת לכך היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), שמנסה לנקות את עצמה מהאשמות באנטישמיות בכך שהיא מתעלה על כל שאר הפוליטיקה הגרמנית בתמיכה נלהבת בישראל. אך בפועל, היא מהווה בית חם לנאצים של ממש והופכת את האג'נדה הקיצונית שלהם לחלק מהמשחק הפוליטי הלגיטימי.

בינתיים בימין-מרכז, המפלגה השמרנית של אנגלה מרקל וארמין לאשט נאבקת שלא לאבד קולות לטובת ה"אלטרנטיבה" ומקשיחה עמדות כלפי מהגרים. זה אולי ההקשר האמיתי בו יש להבין את הזהרות השמרנים מפני "אנטישמיות מיובאת."

כיהודים עלינו לענות בקול ברור: האזהרות האלו לא מושמעות למעננו ולא אותנו הן משרתות. ההיסטוריה מראה שכאשר הימין תוקף זרים ומיעוטים, מאיים באכיפה נוקשה ובגירוש, זה לא זמן ומקום טוב להיות בו יהודים; אחרי שיסיימו עם "המוסלמים", אנחנו עלולים להיות הבאים בתור.

בתור מיעוט, ההגנה הטובה ביותר שלנו היא סולידריות. ביטחוננו ועתידנו בגרמניה ובכל מקום נעוצים בעמידה כתף אל כתף עם כל נדכאי העולם, מכל הרקעים, במאבק משותף שמטרתו, כפי שכתבו ב"פלסטין מדברת", "שכל האנשים יוכלו לחיות חיים חופשיים, חפים מאלימות."