בין פטריארכיה לכיבוש: הדיכוי הכפול של נשות עזה

כותבת אורחת: איה זינאתי

כאשר עולה לדיון סוגיית הנשים פלסטיניות בעזה והשפעות הסגר עליהן, עולה לצידה גם מבנה החברה השמרני ברצועה, ומתעוררת דילמה: איך אפשר לדבר על השלכות הסגר ולא להזכיר את העוול החברתי ממנו אותן נשים סובלות?

אני מציעה לנתח את הכיבוש ואת הסגר על עזה כמערכת שמתנהלת באופן פטריארכלי ואף ממסדת ומחזקת את הפטריאכיה בחברה. ישראל מפעילה מנגנון כזה ונושאת בחלק ניכר מהאחריות לעובדה שהחברה הפלסטינית בעזה הפכה לשוביניסטית ואלימה יותר.

נכון שנשים פלסטיניות בעזה סובלות ממגבלות חברתיות קשות, המכתיבות להן פעמים רבות את בחירותיהן, החלטותיהן ואורח חייהן, אך בואו לא נשכח שגם נשים בשאר בעולם סובלות מרמות שונות של דיכוי. כמובן  שאין בכך כדי להצדיק שום דיכוי בשום מקום, אבל כדאי  להזכיר שחברות פטריארכליות קיימות בכל מקום, כולל בישראל. הקול שעולה בכל פעם שאנחנו מנסות לדבר על גורלן של נשות עזה תחת השליטה הישראלית ומבקש לדבר באותו הקשר גם על השוביניזם בתוך החברה הפלסטינית, הוא קול שמתנער מהאחריות שיש לישראל מתוקף שליטתה בעזה.

> להכיר שהיד: שלום, באסל אל אערג׳

יותר קשה מסינדרלה

המדיניות הישראלית מכתיבה לאנשים ולנשים בעזה איך חייהם וחייהן יתנהלו. אסביר תחילה על מדיניות הכיבוש והסגר הישראלי שמוטל על עזה, ואתמקד בנשים בפרט:

הרבה לפני הטלת הסגר בשנת 2007, מאז תחילת שנות התשעים, החלה מדיניות ההיתרים לתחום את חייהם/ן של תושבי ותושבות רצועת עזה. הסגר הידק את ההגבלות ובידל אותם משאר הפלסטינים, במיוחד אלה בגדה המערבית.

למעשה, מדיניות ההיתרים והסגר הינם המחשה למנגנון גברי אשר מכתיב לאנשים איך לנהל את חייהן/ם. מנגנון ההיתרים הוא זה שמחליט עבור אנשים בעזה האם יוכלו לצאת, ואם כן, מתי, ובאילו נסיבות, באילו תנאים יוכלו לחזור לביתם ועד איזו שעה מותר לשהות בחוץ. המגבלות האלה מזכירות מאד את המגבלות והאיסורים שכל החברות הטילו ורבות מהן עדיין מטילות על נשים, ולפעמים גם על קבוצות אחרות.

ישראל מוציאה היתרים באופן שרירותי, למי שמתנהג בעיניה בצורה טובה, והשאר נענשים ונענשות ולא יוצאים במשך שנים ארוכות. בדרך כלל מותר לאלו שקיבלו היתרים לצאת בבוקר, ולחזור עד השעה 19:00. בואו ניזכר בסיפור סינדרלה, האגדה שנכתבה בשנת 1697. מחקרים רבים יאמרו כי סיפורה הינו סיפור שוביניסטי, אבל אפילו סינדרלה חויבה לחזור הביתה עד חצות,  כלומר הרבה יותר מאוחר מתושבי הרצועה.

הקריטריונים המאפשרים יציאה הינם מצומצמים מאוד ורלוונטיים עבור קבוצות מסוימות מהאוכלוסייה. לפי ארגון גישה, כ-12,000 יציאות של פלסטינים בחודש בשנת 2016 אל מול כ-2 מיליון איש החיים בעזה, ולעומת כ-500,000 יציאות בחודש בספטמבר 2000. ליציאה מוצבים תנאים קשים מאוד – כולל חוסר אפשרות לקרובי משפחה ומלווים לצאת ביחד, ואם ישראל לא רואה דחיפות ביציאה, או סיבה מוצדקת לטעמה, היא לא תאשר אותה. ישראל היא זאת שמכריעה, היא זאת שמחליטה, היא זאת ששולטת.

זה מצב דומה מאד למנגנונים פטריארכליים שמחליטים עבור נשים מתי הן רשאיות לצאת, באיזו שעה לחזור, עם מי להיות, ובאילו נסיבות. כלומר הסגר שישראל מטילה על עזה הינו פטריארכלי, שובניסטי, פרימיטיבי מאוד ואף אלים – כי בנוסף למגבלות החמורות שתיארתי, האלימות בפני עצמן המשפיעות על כלל האוכלוסייה, אסור לשכוח את האלימות הפיזית הישירה יותר במתקפות הקשות על עזה, את מקרי הירי היומיים כלפי חקלאים וחקלאיות באדמותיהן, דייגים בים ועוד.

> למרות שלא הגיעה לעזה, הספינה זייתונה מעוררת דיון על המצב ברצועה

היתרים לגברים בלבד

מחקרים רבים מראים שפוליטיקה, מלחמות וכיבוש פוגעים בנשים באופן שונה מהשפעתם על גברים. במשך השנים בהן עבדתי בארגון גישה – ארגון זכויות אדם הפועל למען חופש תנועה לפלסטינים מעזה, ניסיתי לחקור כל הזמן איך הסגר משפיע על נשים. היו הרבה היבטים לשליטתה של ישראל בנשים שחיות בעזה ומנותקות משאר העולם, במיוחד בהקשר של המלחמות הקשות שגבו מהן מחיר יקר מאוד. בדו"ח האחרון – "תקרת הבטון – נשים מובילות בעזה מספרות איך הסגר משפיע על נשים ומונע הזדמנויות", שפרסם הארגון, הוחלט להתמקד בתחום הכלכלי בחייהן של נשים ולבדוק איך הסגר השפיע על נשים בתחומי הכלכלה, מסחר, ומקצועות חופשיים בעזה.

הנשים בדו"ח מתארות איך הצליחו לפרוץ את המגבלות החברתיות, אך לא את המגבלות הישראליות הקשות והבלתי מוצדקות. מהא אבו סידו, אשה מעזה שמנהלת עסק קטן משלה ומעוניינת לצאת להשתתף בירידים ובתערוכות שונות, או להיפגש עם סוחרות אחרות מחוץ לעזה, אינה יכולה לעשות זאת – ולא בגלל איסורים חברתיים או משפחתיים, אלא כי ישראל מסרבת לבקשותיה לצאת. היא מציינת בדו"ח כי הפעם הראשונה והיחידה בה יצאה מהרצועה הייתה כשמלאו לה 35. בואו נדמיין את עצמנו, כל אחת ואחד מאיתנו, ללא יכולת לנסוע לשום מקום במשך כל כך הרבה שנים. איך אתן הייתן מרגישות?

היבא אלתמימי עובדת כמנהלת שותפה בחברת היי-טק ואומרת כי בכל פעם בה הגישה בקשה לקבלת היתר במסגרת עבודתה היא סורבה, לעומת עמיתיה הגברים המנהלים שקיבלו היתר עד לאחרונה. היא תוהה איך אפשר לא להסביר את זה בכך שישראל אינה מעוניינת שנשים יצמחו ויתפתחו מקצועית וכלכלית? ד"ר ריהאם אלוחידי, מנהלת חברת ייעוץ לארגונים וחברות, מספרת שקיבלה הזמנה לדבר בכנס גדול על כלכלת פלסטין. ההשתתפות שלה היתה יכולה לשבור דעות קדומות על נשים מעזה, ולהראות כי הנשים בעזה עובדות, מקצועניות, משכילות, חזקות, ומובילות, אך בקשתה ליציאה סורבה, כי ישראל לא ראתה בכך מקרה מוצדק ליציאה. חשוב לי לציין כי עבור נשים עקרות בית או חקלאיות, שמגיעות מאוכלוסיות מוחלשות יותר, הגשת בקשת יציאה אינה רלוונטית כלל, וכמובן גם הן מובילות, חזקות ובונות חברה וזכותן לצאת ולחיות בלי סגר שמוטל על חייהן.

אחוזי האבטלה בקרב נשים בעזה עלו משמעותית מאז הטלת הסגר, וכך גם שיעורי האלימות כלפי נשים, לפי נתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסיקה, לפני הטלת הסגר, בשנת 2005, שיעור האבטלה בקרב נשים עמד על 35.2%. כיום הוא עומד על 65.3%. האבטלה בקרב נשים בעלות למעלה מ- 13 שנות לימוד עלתה ב- 38% בין השנים 2005 ו- 2015.

נתוני הלמ"ס הפלסטינית על אלימות כלפי נשים מראים כי בין החודשים דצמבר 2005 וינואר 2006, כלומר לפני הטלת הסגר, 53.4% מהנשים עברו אלימות נפשית על ידי בני זוגן, ו- 31.7% עברו אלימות פיזית, 13.4% עברו אלימות מינית. בשנת 2011 ולפי הפרסום האחרון משנת 2013 בעניין זה ניתן לראות כי אחוז הנשים שעוברות אלימות נפשית עלה משמעותית ל- 76.4%. 34.8% מהנשים עברו אלימות פיזית ו- 14.9% עברו אלימות מינית. נשים פעילות מעזה אותן פגשתי ועימן שוחחתי במשך שנים סיפרו כי הסגר הינו גורם עיקרי לעליית האלימות בעזה בכלל, וכלפי נשים בפרט. נתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה שהוזכרו לעיל מאמתים זאת.

בדרך כלל ולפחות מנסיוני כאישה פלסטינית, את המגבלות המשפחתיות והחברתיות ניתן לעבור, כי יש עם מי לדבר. את מדברת עם החברה והאנשים שלך, גם אם בהתחלה קשה ולא מקשיבים לך, וגם אם שינוי הגישה החברתית דורש מאמץ, בסופו של דבר זה יקרה ונשים מצליחות לפרוץ את המגבלות. גם הנשים מעזה אומרות כך – ניתן לקרוא את מאמרה של נור סוירקי שמבהיר זאת.

אבל ההתמודדות עם המדיניות הישראלית ומגבלותיה היא עניין אחר לגמרי. הן מתמודדת עם גדר ענקית חסומה שעשויה גם מבני אדם ולא רק מבטון, שמעצבים אותה בעיקר גברים שמחזיקים במפתחות וחוסמים בפניהן את האפשרות לחופש, לחירות ולזכויות בסיסיות. ראוי להגיד כי אותה מערכת גברית תרשה להן לצאת אם תמצא אינטרס בכך, ואם יציאתן תועיל לדימויה של המערכת בחוץ.

> חוק איסור הכניסה לתומכי החרם: עונש קודם כל לפלסטינים

שיעור בפמיניזם

כעת חשוב לשאול, במיוחד לאלו שברגע שאנו מדברות איתן על זכויות נשים פלסטיניות והשלכות הכיבוש והסגר עליהן, מיד יגידו: "אבל החברה שלהן מפלה אותן גם, אז איך אפשר לבקש מישראל שתפצה על העוול החברתי שנעשה להן"? ראשית, חלילה אנחנו לא מבקשות מהרשות הכובשת פיצוי על מה שאנחנו עוברות בחברה שלנו. אנחנו נדבר על הדיכוי החברתי ואנחנו נפתור אותו לבד, ויתכן כי חלק מהדברים כן ייפתרו לאחר הסרת הסגר. שנית, האם אתן מצפות שחברה שאינה זוכה לחיים תקינים ונורמליים, תהיה חברה תקינה ונורמלית? בדו"ח חברה אזרחית עליו עבדנו בארגון גישה ופורסם במרץ 2016, נשים פמיניסטיות מעזה אמרו שהן מאוד רוצות לדבר על זכויות נשים והן לא מפסיקות לעבוד על כך, אך קשה מאוד לדבר על פמיניזם עם חברה שעוברת מלחמות, עם אנשים שחיים באוהלים או קראוונים לאחר שבתיהם נהרסו, עם אנשים שמחפשים קופונים לחומרי בניין כדי שיוכלו לבנות מחדש את הבית שנהרס במלחמה, או עם חברה שאין לה אפילו אפשרות לשתות מים נקיים, עם אוכלוסייה שמעל 70% ממנה זוכה לסיוע הומניטרי. בכל זאת, הן מצליחות לשנות את חייהן של נשים מעזה.

ולכן אני רואה בנשים מעזה מודל לעוצמה וכוח, ובית ספר לפמיניזם. הן נשים שנלחמות בו בזמן בפטריארכיה החברתית, ובפטריארכיה של הכיבוש, ולא מבקשות פיצוי על עוול כלשהו. הן מבקשות לחיות חיים תקינים, לממש את זכויותיהן הבסיסיות, וביניהן הזכות לנוע. הן מבקשות לצאת מעזה, להתקדם, ולהעשיר את עזה בעוד ועוד כישרונות מקצועיים ולא מקצועיים, כי זאת זכותן. מהן אני לומדת ומשכילה, וממשיכה לבדוק איך כיבוש וסגר פוגעים דווקא בנשים יותר מכל. ואני רואה אותן משנות חיים וחברה בצל התנאים המחמירים בהן הן חיות. אני רואה גם איך כל השינויים העצומים שהן יוזמות נתקלים בסופו של דבר במכשלה החמורה מכולן, הגורם העיקרי לכך שאין ביכולתן לנוע: מדיניות הסגר הישראלית שמוטלת על עזה.

איה זינאתי- פעילה פמניסטית ופוליטית מלוד, עבדה עד לאחרונה כתחקרינית בארגון גישה ואחת ממחברות דו"ח "תקרת הבטון".

> יום האישה: שביתות נשים כבר שינו את ההיסטוריה