מכתב מהארון בישיבה החרדית אל מצעד הגאווה בתל אביב

בימים שכולנו מדברות על שבוע ומצעד הגאווה על מגוון המשמעויות שיש לו בשבילנו, התגלגל אלי טקסט של בחור צעיר בארון, שמשתף את המשמעות של מצעד הגאווה עבורו, וקיבלתי את אישורו לפרסם את דבריו בעילום שם.

אני זוכרת את מצעד הגאווה הראשון שלי בגיל 17 כחוויה מכוננת. רציתי להשתתף אבל בעצם בכלל לא צעדתי, אלא צפיתי מהצד ותהיתי אם פעם אהיה חלק מהעדר הענק והצבעוני הזה. אפשר לבקר את המצעד ויש על מה לבקר, ויש לא מעט אוכלוסיות שאינן יכולות לחגוג את החופש שלהן ושזכויותיהן נרמסות – איחוד מאבקים הוא הצעד הבא ההכרחי מבחינתי – אך בינתיים, המכתב הבא הזכיר לי מדוע לא כדאי לקחת את המצעד כמובן מאליו.

הטקסט של מ' העלה לי דמעות בעיניים והזכיר לי בשביל מה ובשביל מי אני אשתתף במצעדי הגאווה. מבעד לפלאיירים השיווקיים, לחוטיני או למשאיות הנוצצות, אנו מוחות וצועדות כדי שבמצעד הבא מ', בשמו האמיתי ובפנים גלויות, יוכל לצעוד יחד איתנו בלי סודות או פחד.

---

כותב אורח: מ'

לפני פסח האחרון הוריי גילו שאני הומו. כלומר, הם ידעו כבר מזמן וחשדו אך לפני פסח האחרון הם קיבלו אישור סופי.

במסגרת הנקיונות לחג אמי חיטטה במגירה הסודית שלי וגילתה פלאייר קטן של "איגי" (ארגון נוער גאה). תכננתי לזרוק אותו אבל אמא ראתה אותו קודם. היא חיפשה בגוגל אודות הארגון וגילתה שבימי חמישי אני לא נפגש עם חברים מהישיבה, אלא הולך לאיגי ושכנראה אני הומו.

היו הרבה מריבות, ההורים רצו לזרוק אותי מהבית. נאמרו דברים קשים ביותר. אמא, למשל, אמרה לי: "הייתי מעדיפה שיודיעו לי שיש לי בן רוצח או אנס או נרקומן או חולה סרטן ולא זה. עדיף לך להתאבד. תצא לנו מהחיים! חבל שנולדת…" ועוד דברים קשים שלא בא לי לחזור עליהם. אבל דברים כאלה. אתם מבינים.

פניתי לעובדת הסוציאלית של איגי ועשינו מעין תוכנית גישור עם רב חרדי שהוריי מחזיקים ממנו, שכמובן הפנה אותי לטיפולי המרה. רציתי להרוויח זמן רק עד אחרי התואר אז אמרתי שאני מעדיף להתעסק בלימודים ובעבודה ושאחרי התואר אלך לטיפול. ההסדר היה מקובל על כולם וסיכמנו שאלך לטיפול אחרי התואר. הוריי סירבו לדבר עם העו"סית ועבר עלינו חג קשה.

> לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה, ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי

כיום אני גר בבית והמצב לא פשוט בכלל. מיום שישי האחרון לא דיברתי עם אבא ואמא. הם מחרימים אותי כי בשולחן השבת אמא אמרה שחבל שהיא לא יכולה לזרוק אותי כי אני הורס לה את הבית ושחבל שהרב מחייב אותם להמשיך להחזיק אותי.

פרצה מריבה ומאז ועד עכשיו אנו לא מדברים. אני רק ישן בבית אבל למעשה אין לי כל עורף משפחתי ולא תמיכה כלכלית מלבד הפלאפון שאבי משלם לי.

האמת שלפעמים קשה לי ואני נשבר. אני חושב שאני עובר דברים קשים מדי ושכתפיי הצעירות לא יכולות לשאת את זה עוד. עברתי הרבה דברים בחיים יחסית לגילי הצעיר (20): גם התעללות בילדות במערכת החינוך, גם עבר קשה בישיבות החרדיות וגם כיום אני נלחם עם הוריי ואין לי כסף לעזוב את המשפחה המחורבנת שנפלתי אליה.

לא ברור לי למה דווקא אני נבחרתי לשאת עלי את התיק הזה. ביש מזל אולי.

הוריי אינם אנשים הזויים וחריגים. אמא שלי מנהלת מחלקה בעירייה ופעילה פוליטית במערכת המוניציפאלית ואבא שלי אזרח עובד צה"ל. הם אנשים נורמטיביים לחלוטין ואנחנו משפחה אמידה והכל בסדר… הם פשוט שונאים הומואים.

כשתחגגו ביום שישי הקרוב במצעד הגאווה תחשבו עלי. תחשבו על הילדים שהיו מתים להיות שם והם לא יכולים. הייתי מת להיות שם ולהילחם למען שוויון זכויות וכל החרא הזה אבל אסור לי. ההורים טוענים שזה מבייש אותם. אסור לי גם ללכת לאיגי יותר.

כששואלים אתכם למה צריכים את מצעד הגאווה תספרו את הסיפור שלי.

ואני לא היחיד. יש עוד המון נערים ונערות שהוריהם לא מקבלים אותם כתוצאה מהסתה של רבנים חשוכים ואנשי ציבור ממפלגות דתיות שונות וכתוצאה של שנאה.

בשבילי כל יום הוא מצעד הגאווה. יש לי את המאבק הפרטי שלי בבית. אני מאמין שרובכם חיים חיים טובים אבל אני כל יום נאלץ להיאבק על הזהות שלי ועל הזכות שלי להיות מי שאני.

חג גאווה שמח!

> למה אני מסרב להשתתף במצעד הגאווה