newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רק נישול: גירוש הבדואים תורם למדבור הנגב

צילומי אוויר ומסמכים מהתקופה העות'מאנית חושפים מציאות אחרת בנגב: טרסות, סכרים, תעלות מים וחקלאות של התושבים הבדואים. להתחממות וליובש גורמים דווקא יערות קק"ל שניטעו במקום הכפרים ההרוסים

מאת:

כותב אורח: תום פסח

כשאומרים "מדבר", על מה אתם חושבים? אזור עם מעט משקעים, שכמעט אף אחד לא חי בו, מלבד נוודים? שממה ללא עבר, המחכה רק שיפריחו אותה בעזרת צמחייה ומתיישבים?

ספר חדש של החוקר איל ויצמן מפרק את ההנחות הללו, וחושף איך התפיסות האלה של המדבר משמשות את המדינה כדי לעקור בדואים מבתיהם בנגב. עם שילוב של מחקר פורץ דרך ותמונות מטלטלות הספר, "סף המדבר, קו העימות – יישוב ופינוי כשינוי אקלים בנגב", מצליח במשימה הזאת מעל המשוער.

מקובל להגדיר מדבר כאזור שבו יש פחות מ-200 מ"מ של גשם בשנה. מקובל גם לומר שבאזורים עם כמויות גשם קטנות יותר אין התיישבות קבע, שכן לא ניתן לגדל בהם דבר. מכיוון שכך הפך הנגב לאתר פסולת של תעשיות מזהמות ושל חומרים רדיואקטיביים. חלקים גדולים ממנו משמשים כשטחי אש, ומנצלים אותו למתקני כליאה לאסירים פלסטינים ולמבקשי מקלט אפריקאים. בזמן המלחמה האחרונה בעזה מערכת כיפת ברזל תוכנתה כך שלא תגן על השטחים ה"ריקים" של הנגב.

באמצעות מסמכים עות'מאניים, צילומי אוויר ממלחמת העולם הראשונה ומהתקופה שאחרי השנייה, וכן צילומים עכשויים יותר של ההרס באל-עראקיב (של מיקי קרצמן וסלים אל-עראקיב) מראה ויצמן איך מאז סוף המאה ה-19 משתמשים בדואים בטרסות, סכרים, תעלות, מקווי מים ובארות לצרכי חקלאות באזור. לפני קום המדינה הכירו הפעילים הציונים בבעלות הבדואית על הקרקע וניסו (ולפעמים הצליחו) לקנות מהם אדמות.

> האם משטרת ירושלים ניסתה להפליל צעיר לאחר שהתלונן על אלימות שוטרים?

אדם יושב על הריסות ביתו, ואדי אל-נעם, הנגב (אקטיבסטילס)

אדם יושב על הריסות ביתו, ואדי אל-נעם, הנגב (אקטיבסטילס)

כך שהמדבר לא היה ריק. הוא רוקן מכ-90 אחוז מתושביו הבדואים בין השנים 1948 ו-1953, במה שהמחבר מכנה "הנכבה הבדואית". פעולות המדינה בשנים האלה כללו מעשי טבח, והשמדה של כמויות גדולות של גידולים וצאן.

מיעוט התושבים שנותרו, מי שלא גורשו לירדן או למצרים, רוכזו באזור "הסייג", כאלף קמ"ר גודלו, בין באר שבע לדימונה וערד. אחרי הסרת הממשל הצבאי ב-1966 נעקרו רביםמהתושבים בשנית והועברו לעיירות רחוקות מאדמותיהם. אחרים נותרו בכפרים "לא מוכרים", ללא חשמל, כבישים, מים או בתי ספר. מכיוון שלא זכו להגנה של "כיפת ברזל", נהרג תושב אחד הכפרים הללו מרקטה שנורתה מעזה בקיץ 2014, וארבעה מבני משפחתו נפצעו. "המדינה לא בנתה מקלטים בכפרים אלה", כותב ויצמן. במקום זאת, "היא יעצה לבדואים לשכב על הקרקע כשהם שומעים שרקטה עומדת לנחות, ולסוכך על ראשיהם בידיהם".

למרבה האירוניה, נראה שהנסיונות "להפריח את הנגב" באמצעות עקירת התושבים המקומיים והחלפתם ביערות קק"ל דווקא גורמים לתוצאה ההפוכה – הרחבת המדבור. ויצמן מצטט מחקרים שמצאו שתלי העפר, שנערמו כדי לספק השקיה לעצי קק"ל, מונעים מכמויות מים גדולות מלהגיע לוואדיות בסביבה. התוצאה היא התייבשות של מערכות אקולוגיות שלמות, עלייה במליחות של הקרקע, וירידה בפוריות שלה. העצים סופגים את המים באזור הקרוב להם וגורמים להתחממות-יתר של האדמה מסביב. מדידות טמפרטורות שנתיות מצביעות על השפעה מקומית של שינוי אקלים, נוסף על המגמה העולמית.

שנים של התנגדות

הספר מתעד לא רק את ההיסטוריה של העקירה והמדבור, אלא גם את העוצמה והגיוון של ההתנגדות המקומית: כך למשל אביו של הפעיל הבדואי נורי אל-עקבי סירב כל ימי חייו לרצף את רצפת ביתו בעיירה שאליה נעקר; אל-עקבי עצמו צבר יותר מ-70 כתבי אישום בשל נסיונותיו לחזור לאדמת אל-עראקיב, שממנה גורשה משפחתו ב-1951 בתירוץ שמדובר בהעברה זמנית לשישה חודשים בלבד לצורך אימונים צבאיים; הגיאוגרף אורן יפתחאל אסף ראיות משפטיות המפריכות את טענות המדינה שאדמת הנגב הייתה נטושה (בין היתר הצליח להראות שעדות של נוסע בריטי מהמאה ה-19 על היות האזור ריק נכתבה בשנה חריגה של בצורת); ואיל ויצמן עצמו, שרכן על צילומי אוויר מלפני קום המדינה וחשף פרטים של גנים, סכרים, שדות חרושים ודירים באזור הריק-לכאורה. לצד הטקסט בספר מופיעות תמונות ישנות וחדשות, שמזמינות את הקורא להצטרף למלאכת הבלשות המשפטית.

המהדורה העברית של הספר הושקה בינואר האחרון באל-עראקיב, שנהרס, נבנה מחדש ונהרס שוב כבר כמעט 100 פעמים מאז שהוחלט לנטוע במקומו יער קק"ל. רק בית הקברות נותר מן הכפר המקורי. במהלך ההשקה, שאורגנה על ידי עמותת "זוכרות", הציג ויצמן את ממצאיו בפני עשרות מאנשי הכפר, ולצדם פעילים מרחבי הארץ. האירוע נתן לתושבים המקומיים הזדמנות לתפוש מחדש את אדמתם, מה שהמחיש שוב את הדרך שבה מחקר אקדמי ואמנות יכולים להעצים מאבק מקומי דרמטי.

איל ויצמן: סף המדבר, קו העימות – יישוב ופינוי כשינוי אקלים בנגב. הוצאת בבל ועמותת זוכרות, 2015. השקה נוספת של הספר תתקיים בתל אביב ב-4.4.

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל פוליטי, שלומד כיום באוניברסיטת תל אביב. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי חגי מטר

> בחירן רוצים יישוב ל"אנשים שדומים לנו" – כלומר בלי בדואים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf