newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש ילדות ישראליות שכיפת ברזל לא מחפה עליהן

שתי ילדות נפצעו מירי מעזה. פיקוד העורף לא תדרך אותן, כיפת ברזל לא מכירה אותן, ואף אחד לא חשב לספק להן מרחב מוגן

מאת:

כותב אורח: פאדי מסמרה

זה היה באמת עניין של זמן. שתי ילדות מכפר לא מוכר באזור לקיה בנגב נפצעו אתמול (שני) קשה ובינוני מפגיעת טיל בכפרן. מצבה של מראם אלוקילי בת העשר הוגדר כקשה, ואחותה עתיל בת ה-13 נפצעה באורח בינוני. לבית החולים סורוקה בבאר שבע הן הובאו על ידי בני משפחתן, ועד שהגיעו לבית החולים אף אחד לא ידע כי נפגעו.

וכאן נשאלת השאלה: למה? האם הן לא נשמעו להוראות פיקוד העורף להתגוננות בזמן אזעקה? או שמה הטיל תפס אותן בהפתעה בדרכן חזרה מהקייטנה שאין להן? ואולי לא הצליחו למזלן הרע לרוץ מהר למרחב המוגן הקרוב? ומה קרה לכיפת הברזל שהייתה אמורה להגן עליהן?

אז לא. לשתי הילדות לא הייתה שום אפשרות להיחלץ מהפגיעה הזאת. לא היה שום דבר שהן יכלו לעשות אחרת. ראשית הן באמת לא נשמעו ולא מילאו אחר הוראות פיקוד העורף, וזאת משום שהפיקוד לא דאג להגיע לכפרן, ומשום שאף אחד לא הסביר להן אף פעם מה הן הסכנות, ומה עליהן לעשות, כך שלמעשה הן בכלל לא היו מודעות לכך שישנה סכנה.

סוללת כיפת ברזל האימתנית הממוקמת קילומטרים ספורים מהכפר לא טרחה אפילו להתכוונן כלפי טיל זה, והסיבה היא פשוטה: כיפת ברזל פועלת על פי מפות המדינה בהן לא מופיעים כפרים רבים בנגב ואיזה פלא כולם כפרים ערביים.

כך כיפת ברזל לא יירטה בשבת טילים שנפלו בין הכפרים אל זרנוק וואדי גוין , לא יירטה טיל שנפל ליד הכפר אבו תלול, וגם טילים שנפלו בדיוק באותו כפר שבו נפצעו שתי הילדות. וזאת למה? כי עבור המדינה הכפרים האלה מוגדרים כ"שטחים פתוחים". אלו לא באר שבע או נבטים, זה לא הישוב להבים, ערד או דימונה, אלה שטחים פתוחים בהם גרים אנשים בלתי נראים. גרים שם ערבים.

> בדואים בנגב מוחים: המדינה לא מספקת מיגון מטילים בכפרים

בניכוי הערבים. כיפת ברזל בנגב (אקטיבסטילס)

בניכוי הערבים. כיפת ברזל בנגב (אקטיבסטילס)

קייטנה בטוח לא הייתה לשתי הבנות כי עבורן, כמו עבור ילדים רבים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, עצם ההגעה לבית ספר במהלך שנת הלימודים זה פרויקט בפני עצמו. כדי להגיע לבית הספר וללמוד הן נאלצות ללכת ברגל קילומטרים רבים (ופה אני מציע – תדמיינו את הילדים שלכם הולכים כל יום קילומטרים בשטחים שוממים כדי להגיע לבית הספר). נשמע לא הגיוני ולא מציאותי? לצערי זהו המצב בכפרן של שתי הילדות האלה.

אז האם הן לא הצליחו לרוץ ולהגיע למרחב המוגן? אני בטוח שהן מסוגלות לרוץ הרבה יותר טוב מכל ספורטאי מצוי במדינה. הטרגדיה היא שלא היה להן בעצם לאן לרוץ! אין מרחב מוגן בכפר. למעשה אין בכפר בתים מבטון. אז לכל היותר מצבן אינו שונה כהוא זה ממצבן של בנות גילן בג'בליה או בית לאהיא ברצועת עזה. ככל הנראה כולן פשוט מסתכלות לשמיים ומחכות ל"בום". לצערי הפעם שתי הילדות היו המטרה.

מיד נשאלת השאלה במה שונות הילדות האלה משאר אזרחיות המדינה בנות גילן? ולמה אין להן בית כשאר אזרחי המדינה ואולי גם מרחבים מוגנים?

ובכן, שתי הילדות חסרות המזל גרות בכפר לא קיים. לא קיים תודעתית, לא קיים על המפות של משרד הפנים ומשרד השיכון או משרד הבריאות וכמובן פיקוד העורף לא מכיר כפר כזה. אז גם שתי הילדות לא קיימות. הן דמיוניות. אגב יש להן מספר תעודת זהות אבל זה לא עוזר להן. אז אולי עדיף שאני אפסיק כאן: לא הייתה נפילה, לא היו שתי ילדות, הן לא נפצעו, המצפון בסדר.

ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מקיומה של אוכלוסייה שלמה בנגב, ויצרו כפרים שקראו להם לא מוכרים. הכפרים האלה יהיו קיימים יום אחד כאשר המדינה תכיר בכך שגרים שם אנשים ולא מספרים. קרוב לתשעים אלף התושבים שגרים שם לא מקבלים שום שירות מטעם המדינה בכפרים עצמם: אין חשמל, מים, דרכי גישה, שירותי בריאות, חינוך, הצלה, וגם אין להם אישורי בנייה ( צריך לזכור שכפרים אלו הם כפרים היסטוריים שקיימים טרם הקמת מדינת ישראל ).

אם נתעלם לרגע מההזנחה הפושעת ומהאפליה הממסדית הממושכת והמכוונת כנגד אוכלוסייה גדולה בנגב, נוכל לומר שנמנע היום אסון וקרה לנו נס בעגה המקומית. אך מי יבטיח לנו שמחר לא ייפול טיל על קבוצת ילדים שמשחקים בחוץ (היות ואין לילדים בכפרים הלא מוכרים שום מסגרת חוץ בית ספרית)? מי ייקח אחריות על חיי ילדים אלה? ומי אחראי לשלומם הפיזי והנפשי בימים בהם משתוללת מלחמה? האסון הוא עניין של זמן! והאחריות היא על ממשלת ישראל.

* פאדי מסמרה הוא מנכ״ל המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf