כשבאולפן שישי הביטו החוצה, נחשף גודלו של העיוורון הישראלי

אולפן שישי של ערוץ 12 הוא כבר מזמן לא תוכנית חדשות. הוא "חיקוי אמנותי של עלילה נעלה", כפי שהגדיר אריסטו את הטרגדיה. האירועים החדשותיים משמשים בסיס לעלילה, אבל לא עומדים במרכזה.

במרכז העלילה של אולפן שישי עומדים הסיפורים שמספרים השחקנים, הקבועים בדרך כלל, על אירועי השבוע האחרון. המנחה, דני קושמרו, משמש כמעין מקהלה. הוא אמור להעביר אותנו בין תמונה לתמונה, ולהשמיע את קול התבונה, את "שביל הזהב" בין הסיפורים השונים.

רובו של המחזה של יום שישי האחרון, באופן יוצא דופן יחסית, הפנה את המבט החוצה, אל מחוץ לחברה היהודית-ישראלית, שם מתנהלים המחזות של אולפן שישי בדרך כלל. ההכרזה של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, על סיפוח ארבעה מחוזות שכבש באוקראינה; המחאות ברחובות ערי איראן נגד חובת החיג'אב ונגד המשטר באופן כללי. אבל דווקא המבט הזה החוצה הדגיש עד כמה העיוורון גדול, כשמשתתפי המחזה הזה מסתכלים פנימה.

המערכה הראשונה במחזה היתה נטולת קונפליקטים באופן יחסי. ערד ניר, הממלא בדרך כלל תפקיד הרדיקל שאומר את הדברים שרוב חברי הפאנל לא אוהבים לשמוע, הגדיר – אמנם בכתבה מוקלטת – את משאלי העם שנערכו בארבעה המחוזות באוקראינה לגבי ההצטרפות לרוסיה כ"מזויפים ומנוגדים לחוק הבינלאומי". קושמרו, שפעמים רבות מתרעם על דבריו של ניר, הנהן בהסכמה. הפרת החוק הבינלאומי מצידו של פוטין נראתה בעיניו כה חמורה עד שסיים את המערכה הזו במילים "איש אחד משגע את כל העולם". אכן קול התבונה.

המערכה השנייה במחזה הבינלאומי זכתה לתשומת לב יותר גדולה. כדי להגיב על המחאות המתגברות באיראן, הובאה לאולפן שחקנית אורחת, סימה שיין. היא אמנם לא חוקרת את איראן באקדמיה, וגם לא ילידת איראן, אבל שימשה בעבר כראש דסק איראן במוסד, ומאז היא מוחזקת מומחית לנושא.

לידה ישבו אפרת לכטר ודנה וייס. שתיהן לא מומחיות לאיראן בשום אופן, אבל נראה שהעובדה ששלוש נשים שיחקו את התפקידים הראשיים במערכה שעסקה במהומות החיג'אב נועדה לשדר את המסר: אנחנו, כאן בישראל, ההפך מאיראן. כאן לנשים יש זכויות.

שיין מילאה את התפקיד שהוטל עליה במרץ. היא אמרה שהפעם אנחנו רואים משהו חדש באיראן, ושיבחה את הצעירים שיורדים לרחוב, משתלטים על תחנות משטרה, מפגינים אלימות נגד השוטרים. "הפחד נעלם", אמרה בהערכה גדולה להתקוממות העממית ברחובות.

אבל הרגע הדרמטי בדבריה של שיין, אם נמשיך לדבוק במטפורת התיאטרון, הגיע כאשר דיברה על מוסר ההשכל שמלמדות אותנו המחאות באיראן. "אנשים מבקשים את הדבר החשוב לבני האדם", אמרה בכירת המוסד לשעבר, "לא כסף, לא משכורות, לא תנאים, הם רוצים חופש". החיג'אב הוא הסמל של מניעת החופש ולכן הם נלחמים נגדו. המשטר חזק, סיכמה שיין, אבל "הפער בין משטר דתי, שמרני וזקן לבין צעירים שרוצים את החופש שלהם הוא פער שלא ניתן לגשר עליו".

היה ברור שמצבן של הנשים המדוכאות באיראן, ושל האיראנים בכלל, קרוב מאוד ללבו של קושמרו. הוא דחק בשיין ובשאר הדוברות להסכים איתו שלא צריך לדבר רק על הגרעין האיראני, אלא גם "לדחוף את המהפכה שתבוא מלמטה" כדי שתשים קץ למשטר הדיכוי הזה. כדי להרחיב את גבולות המאבק הוא אף שוחח, בשיחה שהוקלטה מראש, עם "אשה שלא מהססת להביע תמיכה נחרצת בנשות איראן, ריטה".

ריטה הציעה לגייס את הנשים בעולם כולו למען הנשים באיראן, וכשהשידור חזר לאולפן סיכם קושמרו: "איזה מזל שאנחנו חיים במקום אחר". אכן, כמו במקהלה יוונית המבהירה לקהל היכן הוא נמצא.

מניסיונה של דנה וייס לקשור בין מה שקורה באיראן לבין ישראל ו"הניסיון לשים את הנשים בסוף האוטובוס", קושמרו פשוט התעלם. "אנחנו" הרי חיים במקום אחר לגמרי מאיראן.

השאיפה לחירות נדחקה הצידה

אבל בין שתי המערכות במחזה – המערכה שהוקדשה לרוסיה וזו שהוקדשה לאיראן – היתה מערכת נוספת, שעסקה במחוז רחוק-קרוב: הגדה המערבית. אבל אף שבמחזה שיחקו כמעט אותם שחקנים, ואף שקושמרו היה אותו קושמרו, הערכים המוסריים הנשגבים שכיכבו במערכה הרוסית ובמערכה האיראנית היו כלא היו. הסיפוח, או הפרת החוק הבינלאומי, לא נתפסו כדבר שלילי, או שכלל לא נדונו, ואילו השאיפה לחירות מול משטר מדכא נדחקה הצידה כגחמה שאין לה מקום בין אנשים הגיוניים.

את המערכה הזו, שעסקה במה שקורה בגדה המערבית, פתח ניר דבורי, שתפקידו דומה לתפקידו של הכרוז במחזות הקלאסיים. הוא אינו מביא חדשות או הערכות משל עצמו, אלא מצטט את מה שנראה כמו עמדת הצבא, ומוסיף לה הטעמות והדגשות במקומות הנכונים. נכון, כל יום יש ירי באזור שכם או ג'נין, הוא הודה, אבל באותו הזמן הרגיע את הקהל: "הפעולות שנעשו עד עכשיו הן אפקטיביות", הוא אמר, "ייקח  זמן, אבל הן עושות את העבודה" בנטרול החמושים בשכם וג'נין, 150 איש בסך הכל.

עשר דקות מאוחר יותר בתוכנית, תסביר שיין שלאיראנים לא חשובים כסף או פרנסה, חשוב להם חופש. לפי דבורי, הפלסטינים הם אנשים מסוג אחר. "הציבור הפלסטיני ברובו לא מצטרף ולא מעורב, הוא רוצה לחיות ולהתפרנס", הוא מסביר, ולכן הצבא עושה בחוכמה שהוא "מפריד בין הטרור לאזרחים".

אמנון אברמוביץ', מחזיק תיק הכיבוש במחזה, מנסה לומר שמה ש-26 הגדודים שישראל מחזיקה בגדה עושים (26 גדודים ישראליים מול 150 לוחמים פלסטינים, יחס כוחות די מדהים כשחושבים עליו) הוא לתחזק את הכיבוש. אבל אז קושמרו נכנס לתפקיד כמעט הפוך מהתפקיד שלו במקרה של רוסיה ואיראן. לא הקול שמסיק מסקנות מוסריות מובנות מאליו – סיפוח זה רע, דיכוי אזרחים זה רע. במערכה הפלסטינית התפקיד שלו הוא לדכא חשיבה מוסרית.

"טרור פלסטיני היה הרבה לפני 1967 והכיבוש", הוא מעיר לאברמוביץ', ואמיר איבגי, דמות שתפקידה במחזה להציק לשמאלנים, ממשיך את קושמרו: "הכיבוש הוא לא בעיה", הוא אומר.

ואז המערכה מגיעה לשיאה. מוחמד מג'אדלה חורג לפתע מהתפקיד שקושמרו – ואולי גם ההפקה – הועידו לו: דמות שחשיבותה העיקרית היא בעצם היותו ערבי, המאפשר לקושמרו לגלגל על לשונו את המילים "שלום מוחמד", כמעין קמע נגד גזענות.

"כל מה שנאמר פה לא מעניין, חצי פתרון פה, חצי פתרון פה, פלוגה פה, יש פתרונות", אומר מג'אדלה, ונשמע שהוא נרגש. "הבעיה, כן, היא הכיבוש. הבעיה היא לא מה חושבים על המצב הכלכלי – הוא מקדים את מה ששיין תאמר עוד עשר דקות על האיראנים – אלא זה שילד בן שבע נהרג כשכוח צה"ל נכנס לבית שלו לראות מי מיידה אבנים".

איבגי אומר, אולי בהתכוונו לריאן סלימאן ואחיו, ש"זה פצצות מתקתקות שעומדות להגיע לבית שלי ושלך". קושמרו כבר מתחיל לאבד סבלנות. אבל מג'אדלה ממשיך. "לך תשכנע את הצעירים שאין להם על מה לחיות".

קושמרו, שעוד עשר דקות יזדהה בכל ליבו עם הצעירים האיראנים, מנסה להשתיק את השיחה על הצעירים הפלסטינים. "הבנו", הוא מנסה לקטוע את מג'אדלה, אבל מג'אדלה לא מוותר. "השאלה שכל צעיר פלסטיני שואל את עצמו היא אם יש לו בשביל מה לחיות".

זה הגבול שקושמרו מסמן. "עזוב, מוחמד", הוא אומר למג'אדלה, "אפשר להתווכח על הכיבוש. אבל ראינו מה קרה בעזה כשהחמאס קיבל את השלטון". מג'דאלה עוד מנסה לענות – שהרי מה הקשר בין מה שקרה בעזה ובין חוסר התוחלת של הצעירים הפלסטינים – אבל קושמרו חותך. "לא ניכנס לזה עכשיו", הוא אומר, "אני רוצה להשליט סדר, בוא נעבור לגדי שמני, אלוף פיקוד מרכז לשעבר".

מרגע שהושתק השחקן הפלסטיני, שקלקל לרגע את ההצגה, קושמרו מרגיש הרבה יותר נוח. שמני משבח את הצבא, אבל בכל זאת מותח ביקורת. החלשנו את הרשות, הוא טוען. "תמיד רק ישראל אשמה", מעיר לו קושמרו, אבל לא משתיק אותו, בכל זאת, אלוף. דנה וייס מספרת על השיחה שלא התקיימה בין אבו מאזן ליאיר לפיד, וקושמרו מוסיף: "קשה לשתף פעולה עם מי שמנאץ אותנו על במת האו"ם".

זהו, הפרק הפלסטיני הסתיים. באוקראינה ובאיראן מוליך קושמרו את צופיו בנתיבי העולם, טוב שאנשים מתקוממים כי הם נאבקים נגד הרשע. בגדה המערבית רע שאנשים מתקוממים, כי הם נאבקים נגדנו. זהו קול המקהלה, זהו קול המוסר של המחזה של אולפן שישי. היו איתנו בשבוע הבא.