כשאקטיביזם אקדמי פוגש את טיקטוק

"עכשיו יש יותר מ-90 אקדמאים שעשו אצלנו סרטונים". צילום מסך מתוך חשבון הטיקטוק של "אקדמאים למען שלום"

המחלוקות שהציתו אירועי השנים האחרונות – ההפיכה המשטרית וכן המלחמה בעזה והשלכותיה – מבוססות במידה רבה על מידע: מידע שזמין (או שלא); מידע מהימן (או לא); ומידע שמונגש לציבור (או שלא). בעולם שבו התקשורת הממוסדת נוטה להתרחק ממידע שאינו מתאים לנרטיב שלה, והאקדמיה הממוסדת נוטה להימנע מעימותים, יוזמות להפצת מידע מהימן מגיעות מהשטח. שני מחבריו של מאמר זה שותפים ליוזמה אחת כזו, שעליה פירטנו כאן לפני כמה חודשים, ושותפים בפרויקט נושאי עדות: עזה, המתעד את הנעשה ברצועה בשנתיים האחרונות.

יוזמה אחרת, המכונה "אקדמאים למען שלום" (Academics For Peace), פונה לקהל מחוץ לאקדמיה. הקונספט פשוט – לבקש מאנשי אקדמיה לדבר על נושאי המומחיות שלהם 90 שניות, בשפה פשוטה ובעריכה הנהוגה בסרטוני טיקטוק. לאחר כשנה וחצי של פעילות שמתמקדת בעניינים שקשורים לישראל, לכיבוש ולמלחמה, ליוזמה יש כ-60 אלף עוקבים בפלטפורמות השונות, והסרטונים שלה מגיעים לכמעט מיליון וחצי צופים מסביב לעולם מדי חודש.

מפעל זה הוא יוזמה של שירה קליין, אשת אקדמיה ישראלית המתמחה בהיסטוריה של היהודים באיטליה ובשואה, ומלמדת באוניברסיטת צ'פמן בקליפורניה. לאחר שביקשה שנקליט סרטונים על בסיס מאמרים שפרסמנו כאן, למדנו את הפוטנציאל הטמון ביוזמה.

כדי להבין טוב יותר את הצורה הזו של אקטיביזם אקדמי, שאותה ניתן לשעתק לתחומים נוספים, דיברנו עם קליין ועם לינא דלאשה, אקטיביסטית, היסטוריונית של החברה הפלסטינית בישראל וחברת הוועד המנהל של היוזמה. בשיחה עלו כמה מהשאלות שאנחנו עוסקים בהן בעצמנו בשנתיים האחרונות: מה מקומם של אנשי אקדמיה (ובאופן ספציפי – היסטוריוניות והיסטוריונים) בשיח הציבורי? כיצד אפשר לתרגם ידע לפורמטים שיגיעו אל השיח הציבורי וישפיעו עליו? ומה תהליך הלמידה הנדרש מאיתנו, האקדמאים, כדי לפנות לקהלים רחבים? בכך מאמר זה מצטרף לסדרת מאמרים קודמים שבהם הצגנו מודלים לפעולה פוליטית והתנגדות למציאות הפוליטית מסביבנו.

מרדכי: אז איך כל זה התחיל? ואיך התגלגלת להתעסק בכל זה מקליפורניה? 

קליין: "בזמן ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, הרגשתי שזה לא הגיוני שיש כאלה מהומות לגבי שחיקת הדמוקרטיה בישראל, כשלמיליוני אנשים אין בכלל דמוקרטיה. הרגשתי שזה מין פיל בחדר, ושהיהודים באמריקה, שהם כל כך פרוגרסיביים לגבי כל דבר, אם זה הפלות או זכויות להט"ב, נאטמים כשזה מגיע לישראל-פלסטין. יצרתי קשר עם ישראלים אחרים בצפון אמריקה, שאותם הכרתי דרך פייסבוק: ליאור שטרנפלד, מאיר עמור ועמר ברטוב. כתבנו משהו, ופתחנו את זה לקבוצה של עוד כמה אקדמאים. החלטנו לדבר על הפיל הזה. חיברנו הצהרה, ואפילו קיבלנו איור ממש נפלא משושקה (זאב אנגלמייר), וביקשנו ממנו גם איור באנגלית שמכוון ליהדות אמריקה. זה הוביל לעצומה הראשונה, שקיבלה בערך 3,000 חתימות.

"הייתי רוצה לראות אקדמאים נכנסים לשיח הציבורי הרבה יותר מפעם". שירה קליין (צילום: באדיבות המצולמת)

"אחרי 7 באוקטובר הוצאנו הצהרה שנייה, ואז בסביבות אפריל 2024 הוצאנו הצהרה נוספת, שכבר דיברה על רצח עם, אבל משכה פחות תשומת לב. לקראת ההצהרה השלישית הרחבנו את המעגלים שלנו ובדקנו עם פלסטינים מה הם רוצים שנכתוב, כי למעשה היוזמה היתה רק יהודית וישראלית. עד אז פשוט שלחנו את ההצהרות שכתבנו לפלסטינים, ובאופן לא מפתיע, הם לא חתמו כי הם לא היו שותפים לכתיבה ולניסוח. בהצהרה השלישית יצרנו איתם קשר מראש והצענו להם לכתוב ביחד. הם הסכימו, ובזכות הקול וההכוונה שלהם זו יצאה הצהרה אחרת לגמרי. זו היתה הנקודה שבה סוניה בולוס, ויותר מאוחר לינא דלאשה, הצטרפו אלינו. אז גם פנינו למדיה החברתית. התחלנו מאוד בקטן, עם סרטון אחד, ובדקנו איך הולך, ואז ניסינו עוד סרטון, ועוד אחד".

קוזמא: מאיפה הגיע הרעיון?

קליין: "אחת הסטודנטיות שלי לשעבר עשתה משהו דומה בשביל היסטוריון מהולנד, שחוקר להט"בים בשואה, והיא הנגישה את המחקר שלו לקהל הרחב, עם סרטונים ופוסטים ברשתות החברתיות. שאלתי אותה אם היא חושבת שאפשר לעשות משהו כזה גם בעניינים שלנו, למשל, להפוך את ההצהרה שלנו לסרטון. זה היה אחד הרעיונות הראשונים שלנו.

"רעיון מוקדם אחר היה להסביר מה זה אנטישמיות, כי אנשים פשוט משתמשים במושג באופן שגוי במיוחד. ואולי נסביר גם מה זה 'מהים עד לנהר', כי אנשים כל כך נבהלים מהסיסמה הזו. עשינו סרטון על זה. ואז חברים אמרו לי: 'הם משתמשים במילה אינתיפאדה! פחד אלוהים!'. אז עשינו עוד סרטון על אינתיפאדה וההיסטוריה של המושג.

"שכרנו את הסטודנטית שלי, עם מעט הכסף שהיה לנו מגיוס תרומות ראשוני, ועשינו ניסויים של איך לעשות וידאו ובאיזה אורך. הסרטון הרביעי או החמישי שלנו בטיקטוק פתאום קיבל אלפי צפיות, וחשבנו שאולי זה כיוון טוב יותר מפוסטים בפייסבוק. אחר כך, כשהוצאנו כמה סרטונים כאלה, הרגשתי שאני יכולה ללכת עם זה ולבקש מאנשים להקליט סרטונים נוספים. עכשיו יש יותר מ-90 אקדמאים שעשו אצלנו סרטונים. הגענו למצב שפונים אלינו אקדמאים שמעוניינים לדבר אצלנו".

מרדכי: לינא, מדוע בחרת להצטרף לפרויקט הזה?

דלאשה: "אנחנו, כאנשי אקדמיה, נוטים להסתגר בעולם הקטן שלנו ולכתוב מאמרים ששלושה אנשים יקראו, אבל נמצאים לגמרי מחוץ לשיח הציבורי. בשלב הזה כבר לא הייתי באקדמיה במסגרת פורמלית, אלא חזרתי לאקטיביזם, ובשבילי, המודל ששירה הציעה גישר בין שני העולמות האלה. רציתי פלטפורמה שמאפשרת לחוקרים לעשות משהו קונקרטי, שיש לו סיכוי להשפיע בעולם שבו טווח הקשב הולך ומתקצר. הרעיון ליצור משהו שיהיה גם מאוד אקדמי וגם מאוד קצר, קסם לי.

"הרעיון ליצור משהו שיהיה גם מאוד אקדמי וגם מאוד קצר, קסם לי". לינא דלאשה (צילום: באדיבות המצולמת)

"כאשת אקדמיה, הבנתי גם שאין לנו את הכלים ואת ההכשרה לעשות משהו כזה. כאקטיביסטית, אני יכולה להציג מורכבות וניואנסים, אבל אני לא יודעת לזקק את זה. אז שירה אמרה – אל תדאגי, תני לנו טקסט, ואנחנו נזקק את מה שאת רוצה להגיד לביסים קטנים, שתוכלי להקליט לסרטון באורך דקה. זה לא משהו שאנחנו כאקדמאים רגילים לעשות. בהתחלה זה היה לי מוזר, אבל היום זה ממש הגיוני.

"עניין חשוב אחר היה להשמיע קולות של אקדמאים שהושתקו. בשלב הזה, באמצע-סוף 2024, היתה השתקה מסיבית של קולות פרו-פלסטינים באקדמיה. אירועים בוטלו, אנשים פוטרו. והנה יש דרך אחרת להגיע לציבור. שחררנו סרטון של דקה וחצי, ואם מישהו רוצה להתעמק, הוא יכול לחפש את החוקר ולקרוא יותר.

"חלק מהסרטונים היו של חוקרים יהודים-אמריקאים בכירים, כמו זק לוקמן וג'ואל ביינין. המעורבות שלהם התחילה לשבור את הטאבו. אלה היסטוריונים שחקרו את הנושאים האלה עשרות שנים, והם מדברים על משהו שהם מבינים בו. למרבה הצער, בעולם שבו אנחנו חיים, העובדה שהם יהודים-אמריקאים נתנה מעין הגנה. גם העובדה שחוקרים בכירים דיברו סיפקה תחושת מוגנות, בוודאי עבור חוקרים צעירים".

קוזמא: מבחינת הרכב הדוברים, ניסיתם לשמור על איזה איזון בין יהודים, פלסטינים וערבים שאינם פלסטינים? 

קליין: "אין איזון, לצערי. בעולם מושלם זה היה ככה, אבל יש כמה דברים שאינם מאפשרים זאת. אנחנו כל הזמן מנסים להביא יותר דוברים פלסטינים, יותר דוברים לא יהודים, אבל אין מה לעשות, המאזן תמיד היה שיש יותר יהודים מלא-יהודים, וכך הוא כנראה יישאר. סיבה אחת לכך היא שהרבה יותר מסוכן לפלסטינים לדבר מאשר ליהודים. אני יכולה לספור לפחות שבעה מקרים שבהם יצרנו קשר עם פלסטינים או שפלסטינים יצרו קשר איתנו, הגענו כבר עד לשלב התסריט לסרטון, ולפעמים אפילו לשלב ההקלטה, ואז הם פתאום אומרים שבעצם הם לא יכולים לעשות את זה".

דלאשה: "כאקטיביסטית אני פרגמטית ויודעת שמה שצריך לקרות ומה שקורה בפועל הם שני דברים שונים. אנחנו צריכים להתמודד עם מה שקורה בפועל, ואנחנו צריכים להגן על אנשים פגיעים יותר. מבחינתי, אנשי אקדמיה ישראלים שמשתמשים בפריבילגיה שלהם כדי להגן, או כדי ליצור מרחב עבור אנשים פגיעים מהם, זה חלק מהפרויקט. וזה לגיטימי וחיוני".

מרדכי: תוכלו לפרט עוד על אופי השותפות שלכן, כשותפות יהודית-ערבית או פלסטינית-ישראלית? 

קליין: "אני רואה את הפלסטינים שמעורבים בפרויקט שלנו כמתווים את גבולות הגזרה המוסריים והערכיים. כל הדברים הטכניים, כמו למצוא דוברים, להחליט על נושאים ולערוך את התסריט – זה בסדר אם יש בזה פלסטינים וזה גם בסדר אם אין. אבל בשאלות הגדולות, אנחנו בסופו של דבר כמעט תמיד בעצם הולכים עם מה שהפלסטיניות בוועד אומרות.

"בשאלות העקרוניות, למשל מה המטרות שלנו, מה עמדתנו לגבי תנועת החרם (BDS), אם אנחנו בעד מדינה דו-לאומית או שתי מדינות או מעדיפים לא לדבר על זה בכלל, או באילו מונחים להשתמש, הן מחליטות. כשקורים דברים גדולים ואנחנו צריכים לצאת עם הצהרה, השותפות הפלסטיניות הן אלה שמובילות את הטון שלה. הייתי אומרת שהמעורבות שלהן היא ממש משמעותית. כשיש לנו תסריט לסרטון על קולוניאליזם או דה-קולוניאליזם, אני לא מתקדמת עם זה לפני שאני בודקת קודם עם סוניה ולינא, ועכשיו גם עם חבר פלסטיני נוסף בוועד שביקש להישאר אנונימי".

קוזמא: לינא, כאקטיביסטית פלסטינית, למה בעצם את שותפה לפרויקט שהוא ברובו ישראלי-יהודי?

דלאשה: "אני ממש לא רואה את זה כפרויקט ישראלי או יהודי, כי יש לי בעלות עליו. כמו ששירה אמרה, יש לי זכות וטו על הכל. גם כשהיה משהו שלא כל כך הפריע לי, אבל הפריע לסוניה, הורדנו אותו. אז כן, אני חושבת שחבל שאין מספיק פלסטינים ברשימת הדוברים ואני רוצה לפעול לשנות את זה. אבל בשבילי, זהות הדובר היא הרבה פחות חשובה מהמסר הפוליטי.

"חשוב לי שיותר פלסטינים ידברו, אבל אני גם מבינה שחוקרים פלסטינים בארה"ב פוחדים לדבר בפומבי, אז לא אלחץ עליהם לדבר רק כדי שנוכל להוסיף אותם לרשימה. אבל בעיקר [חשוב] המסר הפוליטי של הפרויקט, שהוא אנטי-קולוניאלי, מתנגד לרצח עם, ומקדם זכויות פלסטיניות, וכן חשיפה של פשעי ישראל וחשיפת אופיה הקולוניאלי התיישבותי של הציונות, בעבר ובהווה. להסביר כיצד הלובי הישראלי פועל לעוות ולצנזר קולות מתנגדים – זה מאוד חשוב לי. והפרויקט עושה עבודה מצוינת מהבחינה הזו".

מרדכי: איזה מן תגובות אתן מקבלות? 

קליין: "היינו מקבלות הערות מאנשים שאומרים דברים כמו 'אני כל כך הרבה זמן מנסה להסביר את זה לאמא שלי, ואתם ניסחתם את זה הרבה יותר טוב', או: 'זה בדיוק מה שניסיתי לומר לשכנה שלי אתמול. ידעתי שאני צודקת, אבל עכשיו כשיש פרופסור שאומר את זה, אז אני ממש יכולה להיות בטוחה'. התחלנו להתמחות בסוג התקשורת הזה, והתגובות מאנשים שצריכים את זה דחפו אותנו להמשיך".

קוזמא: ומה לגבי תגובות שליליות? 

קליין: "בבית הכנסת שלי, הרב, החזנית, כל מיני אנשים מובילים, במקרה הטוב לא תומכים ובמקרה הרע ממש מגדפים. בבית ספר היהודי של הבת שלי היו אימהות שכתבו לי בהודעות שאני סכנה לילדים שלהן. בית הכנסת זה סופר כואב, כי הקהילה כל כך חשובה לי, במיוחד כאן בארה"ב. הקהילה היהודית כאן היתה בשבילי עוגן, כמו בית מחוץ לבית, ועכשיו כשאני הולכת לבית כנסת אני מרגישה דרוכה, מתוחה, נשפטת, כמו עוף מוזר, מצד אחד אני ישראלית ומצד שני מבקרת את ישראל. אני מרגישה שאני צריכה לשים שם מסכה, נכנסת ויוצאת כמה שיותר מהר. איבדתי גם חברות בישראל, ממש חברות, שחסמו אותי או שניתקו קשר והפסיקו לדבר איתי".

מרדכי: זה מחיר גבוה. מדוע את ממשיכה? 

קליין: "דיברתי פעם עם היסטוריון ישראלי שאמר לי שגם אם אנחנו יודעים שזה לא יעזור לכלום, חייבים לעשות את זה, כי זה פשוט ההכרח המוסרי. אפשר להוציא מהמשוואה את התקווה, את הרעיון שייצא מזה משהו, כי אני לא חושבת שלמה שאנחנו עושים יש תוצאה קונקרטית או מיידית. לא משנה מה אנחנו עושים, מכונת ההרג, הגירוש והאפליה, ממשיכה, וזה הרבה יותר גדול מישראל, זה גם תמיכת ארה"ב ואירופה, כלומר כוחות ענקיים שלעולם לא נוכל להתגבר עליהם. לא משנה כמה צפיות או כמה כיסוי תקשורתי אנחנו מקבלים, זו, בסופו של דבר, החלטה של טראמפ או נתניהו, אם לעצור את האש או לא.

"בסופו של דבר, זו החלטה של טראמפ או נתניהו, אם לעצור את האש או לא". נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת, 13 באוקטובר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

"אבל כשמנמיכים את הציפיות, וכשאני חושבת עלינו בתור חלק מתנועת המונים, אז אני חושבת שיש אימפקט אדיר. הרבה מהעוקבים שלנו הם אנשי תקשורת, מפיקים או עורכי חדשות. כשמישהו כזה נותן לנו לייק, אני יודעת שיש לזה אימפקט גדול יותר, כי יש לאנשים האלה קהלים רחבים משלהם. הרבה מהתכנים שלנו גם הגיעו לחדשות. מעבר לכך, אני חושבת שאנחנו עוזרים להזיז את כיוון הרוח. אנחנו מנסחים תכנים ומספקים נתונים, ואז אנשים יכולים לעשות עם זה משהו: להתקשר לפוליטיקאים שלהם, ללכת להפגנות, לדבר עם הרב שלהם, להחליט שהם מחרימים חברות מסוימות".

קוזמא: ואיך התכנים שלכן מתקבלים בשמאל האמריקאי? הרי אתם עוף מוזר – ישראלים יהודים ופלסטינים, עם נוכחות ברורה בשיח האמריקאי, שעוסק לא מעט בשאלות של חרם.

דלאשה: "במעגלים הפרוגרסיביים לכאורה בארה"ב, השיח הפרו-פלסטיני שקוע עד צוואר בפוליטיקת הזהויות ותפיסה רומנטית של מהו אנטי-קולוניאליזם או דה-קולוניאליזם ומהם המושגים שצריך להשתמש בהם. למשל היתה חוקרת יהודיה-אמריקאית שאמרה לי שהיא לא הולכת לעבוד עם Academics for Peace כי אנחנו לא מספיק רדיקלים וכי יש יותר מדי יהודים בפרויקט ואין מספיק פלסטינים. כמובן שלא במילים אלה, היא היתה יותר דיפלומטית. אמרתי לה שאני פלסטינית, שאני בוועד המנהל ושאלה הדינמיקות. היא כמובן חושבת שהיא מבינה יותר ממני, והיא ציטטה איזה אקטיביסט פלסטיני שאמר שיש דרך מסוימת להיות פרו-פלסטיני. שאלתי אותה – למה הפלסטיניות שלו יותר לגיטימית משלי? כך שיש כאן תפיסה מעוותת של רדיקליות ומה הדרך הנכונה להיות רדיקלי. מגוון העמדות הפלסטיניות הולך לאיבוד בשיח הפרו-פלסטיני האמריקאי".

קוזמא: תוכלו בבקשה לספר לנו קצת על הרקע שלכן, ואיך הגעתן לשילוב הזה של אקטיביזם אקדמי?

דלאשה: "נכנסתי לאקדמיה מכיוון שאני אקטיביסטית, כי הבנתי שפלסטינים מודרים מהשיח על פלסטין, והגעתי למסקנה שהאותיות ד"ר לפני שמי הן מה שאני צריכה כדי לדבר על פלסטין. אבל גיליתי שלאקדמיה יש נטייה להוציא ממך את האקטיביזם, וזה היה מאוד מאתגר. תכננתי בהתחלה לחזור לאקטיביזם אחרי הדוקטורט, אבל אחרי שבע שנות לימודי דוקטורט ועם כל האינדוקטרינציה, החלטתי לנסות לקבל עבודה באקדמיה. קיבלתי עבודה בקולג' קטן באמצע שום מקום בקליפורניה, ואחרי כמה שנים הבנתי שלא טוב לי שם.

"נקודת השבירה שלי היתה מאי 2021. ראיתי מה קורה בפלסטין-ישראל והרגשתי פשוט מיואשת. ארגנתי הפגנות ואירועים פומביים בעיר האוניברסיטאית שבה גרתי, והחלטתי שאני כבר לא יכולה, שאני חייבת לחזור לישראל. ההחלטה לחזור, אינסטינקטיבית, היתה גם החלטה שאני לא הולכת להיות יותר באקדמיה, כי הבנתי שהישארות שם משמעה לשתוק. באקדמיה הישראלית, חוקרת פלסטינית תמיד תהיה חוקרת פלסטינית. תמיד יסתכלו עליה בעין ביקורתית יותר, תמיד יטרידו אותה יותר, תמיד יהיה פחד ותהיה צנזורה עצמית, ואני לא רוצה לשחק את המשחק הזה. אז אני עובדת עכשיו בעמותה שפועלת נגד הכיבוש, ומעורבת באקדמיה בתנאים שלי".

קליין: "באתי ממשפחה ציונית וגדלתי על כל הדברים שכולנו גדלים עליהם, שירתתי בעזה בצבא. הייתי מוצבת בכיסופים בדיוק בפרוץ האינתיפאדה השנייה. יום אחד המפקד אמר, 'אנחנו נכנסים לרצועה, מי רוצה לבוא?', ואני הכי התלהבתי לראות את השטח. עליתי על הרכב המשוריין עם עוד שני חיילים ונסענו. איפשהו בתוך הרצועה ראיתי מישהי בערך בגילי. עומדת לצד הדרך, וחשבתי לעצמי: 'וואי, יש כאן מישהי בגילי, איזה יופי'. אז נופפתי לה וחייכתי. והיא הסתכלה עליי במין מבט קודר ולא חייכה בכלל. חשבתי לעצמי: 'מה יש לה? אני בן אדם ממש נחמד, מה היא שופטת אותי בלי שהיא מכירה אותי?'. ולא הצלחתי להבין את זה, וממש נעלבתי. לקח לי שנים להבין מה היא ראתה בי: חיילת עם נשק, עם מדים, נוסעת ברכב המשוריין הזה, כובשת.

"במבט לאחור זו היתה נקודת המפנה שלי, אבל התפנית הגדולה היתה בזמן הדוקטורט, כשהתחלתי לקרוא ולקרוא, וככל שקראתי הבנתי שכל מה שגדלתי עליו בישראל היה מיתוסים, חצאי אמיתות ושקרים. והאמת שהיה לי כל כך קשה לגלות את כל הדברים האלה, עד ששיניתי את כיוון הדוקטורט שלי. בהתחלה באתי לשם במחשבה ללמוד ערבית ולעשות היסטוריה של ה'סכסוך'. אבל כשקראתי והזדעזעתי, היה לי כל כך קשה וכל כך כואב עד שפשוט שיניתי כיוון לגמרי ועברתי ללמוד על יהדות איטליה. החלפתי מנחה, נסעתי לאיטליה, היה לי נורא כיף. רק אחרי שקיבלתי קביעות, קיבלתי ביטחון, ורק אחרי שהיו לי ילדים הרגשתי שזה משהו חשוב. הפכתי לאקטיביסטית רק בקיץ 2023".

מרדכי: מה ההמשך? איך ממשיכים הלאה עם האקטיביזם האקדמי מבחינתכן? 

דלאשה: "אני רוצה לראות פרויקט מקביל באקדמיה הפלסטינית, שמייצר תכנים ביקורתיים לקהל דובר ערבית. אני רוצה לראות יותר אקדמאים שפונים אל הציבור. אני חושבת שצריך יותר דיון ביקורתי ועתיר ניואנסים בערבית על ישראל, פלסטין והעתיד".

קליין: "הייתי רוצה לראות אקדמאים נכנסים לשיח הציבורי הרבה יותר מפעם. אני כבר יודעת שנתנו להרבה מאוד אקדמאים ביטחון לדבר עם קהלים חדשים, וזה מה שאני מקווה שיצמח ויצמח. היו ניסיונות להעתיק את המודל שלנו. עכשיו אנחנו עובדים עם ה-AAUP (האיגוד האמריקאי של מרצים באוניברסיטאות), איגוד האקדמאים הגדול ביותר בארה"ב, ואמרתי להם שהחלום שלי הוא שתעשו משהו כזה, שיהיה ערוץ של אנשי אקדמיה בעד דמוקרטיה, שידברו על מה שטראמפ עושה, שינתחו את מה שקורה כאן, שינתחו את ICE (רשות ההגירה והמכס), שידברו על צדק סביבתי – לדבר כזה יש הרבה פוטנציאל".