בלב החדר של ההפיכה המשטרית עומד הפיל של הכיבוש
יותר מאלף אנשי אקדמיה יהודים, פלסטינים ובינלאומיים חתמו על מכתב היוצר קשר בין ההפיכה המשטרית לאפרטהייד. הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא לאמץ את רעיון הרפובליקה הישראלית
למדינת ישראל יש בעיות אזרחיות עם הדת היהודית, לדת היהודית יש בעיות תיאולוגיות עם מדינת ישראל. חיילים בהשבעה בכותל, יוני 2016 (צילום: ז'ק וייסגראס / פלאש 90)
היהדות-הישראלית עברה במהלך מאה השנים האחרונות, ובמיוחד מאז הקמתה של מדינת ישראל, טרנספורמציה אדירה. ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינת היהודים עיצבה חברה יהודית-דתית ייחודית. מעולם בהיסטוריה היהודית לא היה מצב, שבו רבנים יהודים קיבלו שכר כפקידים יהודיים של מדינה ריבונית ודמוקרטית.
>> יהודית וגזענית או מדינת כל אזרחיה. אין דרך שלישית
בהיסטוריה הכלכלית של קהילות יהודיות מעולם לא היה מצב, שבו תלמידי חכמים הפכו לסעיף קבע בתקציב החינוך של מדינה ריבונית. המצב שבו מדינה מודרנית אחראית לכלכלה ולתעסוקה של מאות אלפי לומדי תורה במוסדות דת הוא חסר תקדים.
שום קהילה יהודית בעולם לא יכולה היתה לנהל את מדיניותה עם העולם החיצון רק על פי שיקולים דתיים. אולם ישראל המודרנית נדרשת להישמע לציוויים דתיים, המעצבים במידה לא מועטה את מדיניות החוץ והפנים שלה. הסתירה הזו בין העבר היהודי ובין ההווה הישראלי מדהימה.
יותר מכך, מעולם לא היה מצב שבו ליהודים-דתיים היתה יכולת להשפיע, מתוקף מעמדם הדתי, על החלטות של מדינה ריבונית בעניינים של בריאות, השכלה ושיכון, ובהחלטות של מלחמה ושלום, כולל שימוש באמצעים צבאיים, ואפילו החלטה אם להפעיל נשק גרעיני (על פי פרסומים זרים, כמובן).
מדינת ישראל מתנהלת על פי לוח שנה יהודי, ונסמכת על קוד משפטי יהודי לגבי שאלות רבות ומגוונות, ממקומה של השבת, דיני עבודה ועד יחסי אישות, משפחה ורכוש. עצם ההפעלה והתפקוד הקבוע של מוסדות המדינה על פי כללים דתיים יוצר בעיות תיאולוגיות עמוקות. למדינת ישראל יש בעיות אזרחיות עם הדת היהודית, ולדת היהודית יש בעיות תיאולוגיות עם מדינת ישראל.
הדת שולטת בחלקים מרכזיים בחיים במדינת ישראל. הרב הראשי הספרדי שלמה עמר בביקור בשוק מחנה יהודה בירושלים, נובמבר 2021 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
ישראל היא מדינה שרוב אזרחיה הם יהודים, אך לא כל היהודים בה הם יהודים דתיים. ישראל היא מדינה שיש בה מיעוט לאומי גדול שאיננו יהודי. היהדות-הישראלית אינה זהה או דומה ליהדות המסורתית. היא מיוחדת במינה ויש לה מאפיינים היסטוריים עצמאיים.
בישראל התפתחה תנועה פוליטית יודו-גזענית. זוהי תנועה חברתית צברית. הנסיבות שאפשרו את היווצרותה הן ישראליות. התנועה החברתית והפוליטית הזו מטילה איסורים ישירים על מגעים בחיי היומיום עם פלסטינים, מוסלמים ונוצרים. היא ממליצה על פעולות המובילות לאלימות אתנוצנטרית עם מאפיינים בולטים של תביעה לטיהור אתני ואפילו לפעולות הקרובות להגיון של רצח עם.
הדרישה ל"עליונות יהודית" היא מציאות פוליטית קונקרטית ויומיומית. פוליטיקה זו מגובה לא רק באמצעות כוחו של הצבא, אלא גם באמצעות יצירת משטר חוקי ורשמי, המקבל צביון גזעני הולך ומעמיק. אידיאולוגיה גזענית מכתיבה צעדים פוליטיים רדיקליים. יש דוגמאות רבות בהיסטוריה המודרנית לתהליכים כאלה שהסתיימו בקטסטרופות. עליית הנאציזם והפשיזם באירופה והשמדת היהודים היא דוגמה קיצונית לקטסטרופה כזו.
מול החברה הישראלית, מוצבות שלוש דרכים פוליטיות להתמודד עם תהליכי העומק האלה. הדרך הראשונה היא להציע מדינת הלכה דתית כאסטרטגיה פוליטית. מדינת הלכה פירושה מדינה אנטי-דמוקרטית, המבוססת על עליונות יהודית. הכפפתם והדרתם של פלסטינים מחוץ לתחום האזרחות היא עקרון מנחה בתפיסה הזו.
אולם מדיניות זו אינה מסתכמת רק בהדרה של ה"אחרים". זכויותיהן של נשים יצומצמו, והן יוכפפו למרותם של גברים באמצעות השלטת הדת כאמצעי שלטוני. לפי התפיסה הזו, הזכויות אוניברסליות ייעלמו ממפת המוסר של החברה הישראלית. ישראל תישלט על ידי מנגנון מדינתי גזעני, המוגדר במונחים דתיים, והיא תימצא במצב של מלחמת נצח עם סביבתה הפוליטית.
הדרך השנייה היא לחזור, לשקם ולשפר את הנוסחה של "יהודית ודמוקרטית" כיסוד לארגון החברה הישראלית. המתווה שהציג הנשיא יצחק הרצוג לפתרון המשבר הפוליטי הנוכחי פותח בקביעה זו. מדינה יהודית ודמוקרטית היא הנוסחה הציונית שעליה הוקמה המדינה. במשך 75 שנה הנוסחה הזו היתה אמורה לארגן את החברה הישראלית.
אולם המשבר שאנו נמצאים בו עכשיו הוא תוצר של הבעיות המבניות בנוסחה של מדינה "יהודית ודמוקרטית". הנוסחה הזו היא זו שהובילה למצב שבו הצד "היהודי" מחסל את הצד "הדמוקרטי", ויצרה את הדינמיקה הייחודית שנקראת "יהדות-ישראלית" ואת התביעה ל"עליונות יהודית".
הדרך השלישית פוסלת גם את מדינת ההלכה וגם את החזרה לנוסחת המדינה ה"יהודית ודמוקרטית", שהוכחה ככישלון. הצעה שלישית זו מדברת על הקמתה של רפובליקה ישראלית, המבוססת על שלטון החוק לכל אזרחיה של מדינת ישראל ונטועה בחוקה אזרחית.
מדינה אזרחית נראית כאפשרות הפוליטית היחידה, שאינה טומנת בחובה אפשרות לעימות אלים. הדרך הראשונה, מדינת ההלכה, מובילה למלחמה עם העולם הערבי-מוסלמי-נוצרי. בדרך השנייה, דרך המדינה ה"יהודית ודמוקרטית", טמון היום סיכוי ממשי למלחמת אזרחים ולמלחמת דת בתוך הקהילה היהודית. האפשרות השלישית היא הדרך היחידה שמבטיחה תקווה לחיים משותפים על מצע של חוק, שוויון ושלום.
הקשר בין הכיבוש להפיכה המשפטית ברור. מפגינים בקפלן בתל אביב אחרי הפוגרום בחווארה, מרץ 2023 (צילום: אורן זיו)
מכתב שזכה לתפוצה רחבה
על הרקע הזה, ניסחנו – שירה קליין, עמר ברטוב, ליאור שטרנפלד ואני, יחד עם שותפות ושותפים אחרים – מכתב אקדמאים תחת הכותרת "הפיל שבחדר". המכתב מצביע על הקשר הישיר בין ההפיכה המשטרית והמתקפה על מערכת המשפט בישראל ובין כיבוש השטחים הפלסטינים והשררת אפרטהייד כשיטת שליטה.
הופתענו לטובה מכך שתוך ימים ספורים חתמו עליו 1,400 אנשי אקדמיה ומחקר ואישי ציבור – יהודים ולא-יהודים, ערבים ופלסטינים. בין החותמים גם אנשים שמעולם לא חתמו על מסמך המגדיר את השליטה הישראלית בשטחים הכבושים כתהליך של אפרטהייד. ההצהרה זכתה לסיקור גם בעיתונות האמריקאית וגם בעיתונות הערבית (פה ופה).
אנחנו מציינים בהצהרה כי חוקרים וארגוני זכויות אדם רבים הגיעו למסקנה שאפרטהייד הוא הגדרה המתאימה למציאות, שבה ממשלות ישראל לדורותיהן יצרו הפרדה ברורה בין פלסטינים וישראלים וחתרו לעליונות יהודית ולהכפפה של קבע של הפלסטינים ליהודים. אנחנו אומרים שברור לנו כי היעדרם של שוויון חוקי והגנה מוסדית של החוק מבטיחים את התפתחותה של דיקטטורה, וכי מטרת ההפיכה המשטרית היא העמקת הנישול והדיכוי של פלסטינים בשטחים הכבושים.
במכתב אנחנו טוענים כי תהליך דיכוי זה חודר אל גבולות ישראל של 1948, וההפיכה המשטרית היא חלק ממהלך של הפיכת משטר העליונות היהודית לחוק היחיד בכל המרחב שבין הים והירדן שישראל שולטת בו. בעינינו, המהלך הזה עומד ביסוד ההתנגחות בין הממשלה ותומכיה לבין מערכת המשפט, בית המשפט העליון, המיעוט בכנסת ותנועות המחאה ברחובות.
במכתב שלנו אנחנו קוראים ליהדות העולם לתמוך בתנועת המחאה ובמקביל לתמוך בארגונים לזכויות אדם בישראל. אנחנו גם דורשים מיהודי ארצות הברית להפעיל לחץ על המנהיגות האמריקאית כדי שתימנע בעתיד מתמיכה אוטומטית בישראל. יהדות ארה"ב מילאה תפקיד חשוב בחזית המאבק הפרוגרסיבי בארצות הברית, אנחנו כותבים, אך למרבה הפלא היא התעלמה עד היום ממרכזיותו הפוליטית והחברתית של משטר הכיבוש בשטחים. התעלמות זו היא הפיל שבחדר.
ההיענות המהירה לחתימה על ההצהרה מלמדת אותנו כי רבים בישראל, בפלסטין ובשאר העולם מרגישים שהתהליכים המתרחשים בישראל מהווים סכנה מוחשית לעתיד החברה הישראלית, סכנה המחייבת פעולה מידית ודחופה.
סרבנות הופכת לכלי מחאה חברתי רחב. מילואמניקים חותמים על הפסקת התנדבות, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)
הדרך האחרונה להתנגדות לא אלימה
בעיניי, הפעולה הזו כרוכה גם בסרבנות. בעבר חשבתי שיש מקום לסרבנות כצעד אישי של התנגדות לא אלימה. כיום אני חושב שסרבנות היא כלי פוליטי חברתי. סרבנות אישית היא צעד סוברני של הפרט, אמצעי להביע סלידה מדרכו של השלטון. סרבנות חברתית, לעומת זאת, היא הצהרה פוליטית, המשלבת תביעה לשינוי חברתי.
כאשר השלטון מרוקן מתוכן את הכלים הדמוקרטיים והופך אותם לחסרי תועלת, כפי שקורה כיום בעקבות השרירותיות של ההפיכה המשטרית, סרבנות חברתית היא הצעד הדמוקרטי המרכזי, ואולי האחרון, של התנגדות לא אלימה.
זה המצב שבו נמצאות היום החברה והפוליטיקה הישראליות. רבים מהמוחים נגד ההפיכה המשטרית מוכנים לממש את התנגדותם בדרך לא-אלימה ולערער על החוזה הלא כתוב בינם לבין המדינה: לסרב לשרת מטרות פוליטיות, הנוגדות – לפי הבנתם – את מהותה של חברה דמוקרטית. אלה הן שאלות יסוד, ולא פלפולים של עורכי דין ושופטים.
ב-1987, כאשר מלאו לכיבוש 20 שנה, סירבתי לשרת בשטחים הכבושים. נכלאתי בכלא צבאי לשלושה שבועות. הסירוב שלי היה נטוע בהכרה כי הכיבוש לא רק מדכא את הפלסטינים ומעוות את הדמוקרטיה, אלא גם מעמיק את הדיכוי של יהודים שהיגרו לישראל מארצות אסיה, צפון אפריקה והמזרח התיכון. ראיתי בהקצאת משאבים לא שוויונית ומוטה לטובת סיפוח השטחים את ליבת המדיניות של ממשלות ישראל. מבחינתי תהליכים אלה הועצמו והועמקו, ועל כן ההצדקות לסירוב לשרת מתחזקות.
חשבתי אז, ואני חושב גם היום, כי הכיבוש משרת מטרות פוליטיות ואינטרסים כלכליים של קבוצות מיעוט בחברה הישראלית. הוא לא רק מעוות את החברה, הכלכלה והפוליטיקה, אלא גם הורס את המסד המוסרי שעליו יוסדה החברה הישראלית. מול המצב הזה, סרבנות חברתית, הכוללת סרבנות שירות, היא דגל דמוקרטי ואזרחי. בישראל של היום, סרבנות היא צעד של בנייה, לא של הרס ואנרכיה.
מאיר עמור הוא סוציולוג ישראלי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת קונקורדיה, מונטריאול, חבר באקדמיה לשוויון
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
