על אקדמיה ואקטיביזם: שנה ליוזמת "עזה בעברית"

המרחק בין אקדמיה לאקטיביזם אינו הכרחי ואף מזיק לעיתים. פעילות "עזה בעברית" בקמפוס האוניברסיטה העברית (באדיבות פעילי תאי חד"ש ועומדים ביחד באוניברסיטה העברית)

באופן מסורתי, אוניברסיטאות בעולם מזוהות בשיח הציבורי ובזיכרון ההיסטורי עם מחאות ציבוריות בנושאים פוליטיים. בגרסתן הישראלית, האוניברסיטאות נוטות להיות קונפורמיסטיות יותר, והיסטורית לא הצמיחו מחאות סטודנטיאליות משמעותיות בנושאים שאינם קשורים לשכר לימוד. במגמה זו ניכר שינוי בולט מתחילת 2023 במחאות נגד ההפיכה המשטרית, שבהן השתתפו חלקים מהאקדמיה, גם באופן מוסדי. המהלך הגיע לשיאו ב"ליל גלנט" בחודש מרץ 2023, כשהאוניברסיטאות עצמן הודיעו על שביתה ביום המחרת.

>> חיילים מעידים: תקפנו ברחפנים ילדים ומבוגרים לא חמושים בעזה

הפעילות הפוליטית הערה סביב ההפיכה המשטרית התחלפה בשתיקה עם תחילת המלחמה. אף שהמלחמה בעזה פרצה לפני תחילת שנת הלימודים, השיח הפנים-אוניברסיטאי מושטר מיד על ידי שילוב של גורמים ממשלתיים (כמו שר החינוך), ארגונים לא ממשלתיים כמו עמותות ימין וגורמים פרטיים, תוך כדי שיתוף פעולה (וולונטרי יותר או פחות) מצד מוסדות אקדמיים רבים.

ההשתקה, במיוחד של חברי סגל וסטודנטים פלסטינים במוסדות ישראליים, כמו גם עיכוב של למעלה מחודשיים בפתיחת שנת הלימודים, סייעו להחליש מאוד את פעולות ההתנגדות למלחמה בקמפוסים במהלך שנת הלימודים הראשונה של המלחמה. לנוכחותם החלקית של המילואימניקים – כשליש מהסטודנטים באוניברסיטה שלנו (האוניברסיטה העברית) – ולכך שבקמפוס נמצאים אנשים שנפגעו ב-7 באוקטובר ובני משפחותיהם, וכן להבלטת שתי קבוצות אלו בשיח הפנימי בקמפוס, היתה השפעה מצננת על התפתחות המחאה.

המרחב הציבורי בקמפוסים נותר נטוש עד החזרה ללימודים בינואר 2024, ולאחר מכן נותר מתוח ומושתק במהלך שנת הלימודים, שאופיינה בירידה משמעותית בפעילות הפוליטית בנושאים שלא היו בקונצנזוס. במקביל, שורה של צעדים שכוונו כלפי האקדמיה במהלך המלחמה – קידום חוקים שמגבילים את חופש הביטוי ואת החופש האקדמי ואת הכניסה לישראל של אנשים שמביעים ביקורת על ישראל, וגל של חרמות מצד מוסדות בינלאומיים – כולם משכו את תשומת הלב אבל לא עוררו פעילות במרחב הציבורי. באוניברסיטה העברית, הוקעתה הציבורית של עמיתה שלנו, כולל מצד הנהלת האוניברסיטה וחלק מחברי הסגל שלה, ובהמשך מעצרה וחקירתה המשטרתית המתוקשרים, המחישו את חומרת המצב בקהילה שלנו.

שורת משברים אלו ובמיוחד ההתנהלות מול עמיתתנו, במקביל להשתקת המחאה נגד המלחמה, עודדו התארגנות של מרצים דרך ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, ובעיקר קבוצות ווטסאפ סגורות שבדרך כלל נוהלו בשיטה של חבר מביא חבר. קבוצות אלו היו אמצעי להעברת מידע והחלפת רעיונות תוך כדי דיונים פוליטיים ברובם. הן גם אפשרו לחברי סגל שלא נכחו פיזית במרחב – למשל במהלך חודשי המלחמה הראשונים, כאשר פתיחת הלימודים נדחתה מספר פעמים, או אלו שהיו בשבתון (ביניהם שני המחברים של מאמר זה) – להשתתף בדיונים ולתכנן פעולה משותפת.

לקבוצה שלנו היו שלושה מאפיינים בולטים. ראשית, רובנו לא לקחנו חלק פעיל בפעילות פוליטית בקמפוס לפני המלחמה הנוכחית. אף שחלק מאיתנו השתתפו במחאות בישראל לפני כן (מחאת בלפור והמחאות נגד ההפיכה המשטרית), עשינו זאת כחלק מהקהל ולא הובלנו בעצמנו. שנית, רבים מאיתנו לא הכירו אחד את השני היטב לפני המלחמה. השיח המקוון אפשר את ההיכרות הזו לאורך זמן. ושלישית, הקבוצה תמיד התנהלה באופן דמוקרטי ולא היררכי, בניגוד לנורמות הנהוגות באקדמיה.

לאורך כל דרכה, הקבוצה פעלה בסולידריות בין חבריה – ברמה הפוליטית וברמה האישית. המגוון בקבוצה – חברות סגל ותיקות וצעירות, יהודים ופלסטינים, נוכחים בישראל או בחו"ל – סייע בהעשרת הדיון. חלקנו הושפענו גם מהמודלים המגוונים של פעילות פוליטית שראינו בקמפוסים במהלך שהותנו הקצרה או הארוכה בחו"ל, במיוחד מחאות עזה במהלך אביב 2024.

אחת הקבוצות האלו היוותה את הבסיס ליוזמת "עזה בעברית", סדרת אירועים שהתקיימו באוניברסיטה העברית לאורך שנת הלימודים של 2024/5. לקראת פתיחת שנת הלימודים, הרגשנו שהמלחמה בעזה חייבת להיות נוכחת פיזית בקמפוס – במיוחד מנקודת המבט של מחירה האנושי בעזה ובישראל.

מודל שונה ממודלים אקדמיים "רגילים" של הרצאות ארוכות בכיתות. פעילות "עזה בעברית" בקמפוס האוניברסיטה העברית (באדיבות פעילי תאי חד"ש ועומדים ביחד באוניברסיטה העברית)

רצינו מודל שונה ממודלים אקדמיים "רגילים" של הרצאות ארוכות בכיתות. הפורמט שעליו הסכמנו היה של teach-in, שיעור ציבורי. אחד העקרונות המרכזיים עליהם הסכמנו היה הפומביות של האירוע, במרחב הציבורי בקמפוס בשעת ההפסקה המרכזית, בת שעה, באחד מימי השבוע. לא היתה לנו התנסות מוקדמת עם פורמט זה, אבל בשיחות בינינו החלטנו על מפגש בן כ-40 דקות, שבו המנחה תפתח במספר דקות של הקדמה ולאחריה ידברו ארבעה דוברים, כשמונה דקות כל אחד, פורמט נגיש שיאפשר לקהל להגיע רק לחלק מהאירוע.

אחד מעקרונות המפתח באירועים היה שיחה שקטה, לא מתלהמת ולא הפגנתית. כל המפגשים התקיימו במרחב פתוח ומרכזי מחוץ לכיתות הלימוד, מלבד אחד שהתקיים בכיתה בגלל גשם עז. הפורמט הבסיסי נשמר כפי שהוא לאורך שישה מפגשים שהתקיימו אחת לחודש, חמישה בקמפוס הר הצופים ואחד בגבעת רם. הסדרה נחתמה במפגש שביעי שהתקיים בזום, בשיתוף פעולה עם יוזמת דגל שחור באקדמיה. במפגש זה, שהיה מעט ארוך מהרגיל, הוקראו שירים ועדויות מעזה בערבית ואנגלית, כולם באישור המחברים או, במקרה שנהרגו, באישור שאריהם.

אף שהיוזמה הראשונית באה מקבוצת מרצים, היה ברור שמימושה תלוי בשיתוף פעולה הדוק עם סטודנטים. התקשורת המקוונת היעילה בין המרצים אפשרה לנו ליצור קשר במהירות עם פעילים בשתי קבוצות של סטודנטים, תאי "עומדים ביחד" וחד"ש, שלהם היתה תשתית פעילות מוכנה באוניברסיטה. בשני המקרים תאי הסטודנטים הצטרפו ליוזמה ללא היסוס, מתוך צורך לפעול אל מול ההשתקה המסיבית שאותה חוו גם הם. משלב מוקדם הם לקחו חלק פעיל כשותפים לארגון ולחשיבה מסביבו. בהמשך הצטרפו אלינו גם סטודנטיות שלא משויכות לתאים אלה וביקשו לקחת חלק בארגון האירוע.

"היום אנחנו סופרים"

היוזמה התפתחה באופן אורגני. בשלב ראשון תכננו אירוע בודד שלווה בחשש מפני תגובות הנגד ואף מפני אלימות. האירוע הראשון המחיש עבורנו שני דברים: ראשית, הצלחנו להנכיח את המלחמה ומחיריה במרחב הציבורי בקמפוס, ושנית, המרחב האוניברסיטאי מסוגל להכיל פעילות מסוג זה. יתרה מזאת: הפעולה הפוליטית הפחיתה את תחושות חוסר האונים אל מול המציאות. העשייה המשותפת הרגישה לרבים מאיתנו טבעית ועודדה תחושה שלא רק שאנחנו לא לבד, אלא שאנחנו מצליחים לייצר מקום בקהילת האוניברסיטה שיכול לחבר אליו גם אחרים. בפגישת הסיכום למחרת (פגישות סיכום הפכו לחלק משגרת העבודה שלנו) שיתפנו בתחושות לגבי חוויותינו החיוביות מהאירוע עצמו. ההצלחה לעמוד יחד כך בקמפוס העצימה אותנו עד כדי כך שהסכמנו פה אחד על המשך היוזמה, וקבענו את שני האירועים הבאים.

הרכב המפגשים הספציפיים על דובריהם נקבע בהתכתבות משותפת בוואטסאפ. בעוד המרצים, ובהמשך גם סטודנטיות, סיפקו את רוב התוכן, התאים הסטודנטיאליים דאגו ללוגיסטיקה של האירוע – מהגשת הבקשות לקיום האירוע לגופי האוניברסיטה הרלוונטיים ועד לציוד הגברה. הבחירה שלהם להביא מחצלות, כבר מהאירוע הראשון, קבעה את האווירה באירוע, שהתנהל כמפגש למידהֵ לא פורמלי. הסטודנטים גם היו אחראים על פרסום האירועים. הפורמט של הפוסטרים המודפסים נותר קבוע: פרטי האירוע בעברית ובערבית על רקע תמונה של הריסות מעזה. וכך, כמה ימים לפני כל אירוע ולאחריו, עזה הביטה אל קהילת האוניברסיטה החולפת במסדרונות.

פוסטר לאחד מאירועי "עזה בעברית"

כל המפגשים נפתחו בנוסח קבוע: "היום אנחנו סופרים" – עם מניין ימי המלחמה, מספר החטופים, ההרוגים, הפצועים, המפונים והעקורים בשני הצדדים. ניסינו להתאים את הנושא הכללי של האירוע לשיח הציבורי של התקופה ולמהלך המלחמה. כך למשל, עם ההתקררות הראשונה בחורף הדגשנו את מזג האוויר הקר והשפעותיו בעזה, ובחודשי המצור המוחלט על עזה באביב 2025 הקדשנו מפגש לרעב.

רוב הדוברים היו מקהילת האוניברסיטה, מרצים וסטודנטים, אבל מדי פעם הגיעו גם דוברים חיצוניים. בין הנושאים שעלו היו הרס מערכת הבריאות ומערכת החינוך, החרבת המרחב האורבני ומורשתו ההיסטורית, וכן מערך הסיוע ההומניטרי. כבר באירוע הראשון אחד הדוברים בחר להביא את נסיבות מותם של חלק מהרוגי השנה הראשונה למלחמה.

במפגשים המאוחרים, הסטודנטיות לקחו על עצמן לאתר, לתרגם מערבית ולהקריא עדויות קצרות בגוף ראשון שינכיחו את פניה האנושיות של האוכלוסייה האזרחית בעזה. עדויות אלו עסקו בשילוב בין היומיומי למלחמה, נושאים כמו הריון ולידה, חיפוש אחר מזון, הרג ואובדן, ועוד. מספר הנוכחים נע בין 40 ל-100, וכלל קהל קבוע של התאים הסטודנטיאליים, מרצים תומכים וקהל מזדמן. לאחר מספר אירועים מוצלחים קיבלנו פנייה מאוניברסיטת תל אביב והמודל שלנו אומץ בחלקו על ידי קבוצת מרצים וסטודנטים שם.

יחסינו עם הנהלת האוניברסיטה היוו את המכשול המשמעותי הראשון. לאחר מספר עיכובים ודחיות של בקשות מצד המארגנים הרשמיים (התאים הסטודנטיאליים), האוניברסיטה הסכימה לבסוף לאפשר לנו לקיים את האירועים שתכננו, אך הטילה לעיתים מגבלות על הפעולה. כך למשל, לא ניתן תחילה אישור לפעולה בשבועות הראשונים של שנת הלימודים, וכשהאישור התקבל, הוא ניתן לפעולה של 40 דקות בלבד במקום השעה שביקשנו.

מפגינה עטופה בדגל

למרות החיכוכים והחשדות הראשוניים, ההנהלה החליטה להכיל את האירועים. סביר שהתמיכה של המרצים בפעילות הסטודנטיאלית שיחקה תפקיד משמעותי בהיתר לקיים את האירועים. לתחושתנו, התקשורת עם ההנהלה השתפרה לאחר שהאירועים הראשונים עברו ללא מה שעלול היה להיתפס כפרובוקציות. לאור העובדה שמלבד אחד, האירועים עברו ללא עימותים משמעותיים, בקשת האישור הפכה מצעד פוליטי מתוח לצעד ביורוקרטי כמעט. יחד עם זאת, הנהלת האוניברסיטה נותרה אמביוולנטית ביחס לפעילות פוליטית בקמפוס ולקראת סוף השנה האקדמית החליטה באופן גורף להעביר את מוקד הפעילות הפוליטית לרחבה גדולה יותר אך רחוקה ממרכז האוניברסיטה, שהקטינה את החשיפה לאירועים אלו.

ההכנות לכל אירוע החלו כשלושה שבועות מראש. ערב לפני כל מפגש פיזי נפגשנו בזום, הסברנו לדוברים החדשים למה לצפות ושיתפנו אחת את השני על מה כל הדוברים הולכים לדבר כדי למנוע כפילויות. בנינו את המפגשים יחד תוך שיחה פתוחה ולא היררכית. במפגש הראשון במיוחד, אך גם לפני מפגשים נוספים, דיברנו על תרחישי פעולה למקרה שנוכחותנו במרחב הציבורי תוביל לעימות. גם כאן הסטודנטים שיחקו תפקיד מרכזי. כך למשל, אירחנו במפגשים מקוונים אלו פעילה מתנועת משנים כיוון, שהסבירה לנו עקרונות בסיסיים של התנגדות לא אלימה ו-peace-keeping. תכנון התגובות לתרחישים כאלו וההסכמה עליהם בקרב כל המארגנים חיזקו את הביטחון של כולנו.

האירוע הראשון עבר עם התנגדות זניחה – צעקה או שתיים מצד הקהל. הצוות המארגן פעל מיד על פי התוכנית המקורית: חברים בתאים הסטודנטיאליים ניגשו אל הצועקים וביקשו מהם לאפשר לדוברים לסיים את הדברים. בחלק מהמקרים, אותם אנשים נשארו אחר כך להתפלמס איתנו. השיחה לא תמיד היתה נעימה, אבל התקיימה ברוגע ובהקשבה הדדית.

כאמור, רק אחד המפגשים הופרע על ידי מפגיני נגד שביקשו לשבש את האירוע שלנו בצעקות. במהלך המפגש השלישי, אחד מהם הביא הקלטה של שיחות למשטרה מ-7 באוקטובר והשמיע אותה ברמקול נייד בלופ. מתנגדת אחרת, עטופה בדגל, צעקה ודחפה כמה מהנוכחים בניסיון לעורר עימות. מכיוון שהתכוננו לתרחיש כזה מספר פעמים, המשכנו לדבר גם כשכמעט לא שמעו אותנו, מבלי להתעמת או להשיב למפגיני הנגד. הפעם, נציגי התאים שהסתובבו בין המפגינים בניסיון להרגיעם לא הצליחו לעשות זאת. המתנגדים התעקשו לשבש את האירוע. בשלב הקראת העדויות, מפגינת הנגד העטופה בדגל ישראל התקרבה באופן מאיים אל הדוברת. באופן אינטואיטיבי, כמה מאיתנו נעמדו בגבינו אליה ופנינו אל הדוברת, כדי לחצוץ ולהגן עליה. הקהל היושב גם כן התלכד והתקדם לעבר הדוברת כדי לשמוע טוב יותר את דבריה ולתמוך בה. כשעיבדנו את האירוע לאחר מכן, הדגשנו את ההתמודדות עם ההפרעות באמצעות סולידריות.

אחת המטרות שלנו במהלך השנה היתה לשתף פעולה עם פלסטינים סביב אירועים משותפים לקהילת האוניברסיטה. ההצלחה שלנו היתה חלקית בלבד. מצד אחד, חלק (קטן) מקרב המארגנים הוא פלסטיני, בכל אירוע היה לפחות דובר או דוברת פלסטינית אחת והוקראו גם קטעים בערבית, ובאירועים השונים נרשמה נוכחות קטנה אך בולטת של פלסטינים מקהילת האוניברסיטה. יחד עם זאת, למרות מספר ניסיונות לא הצלחנו לשתף פעולה באופן רחב יותר עם תאי הסטודנטים הפלסטיניים. סיבה מרכזית לכך, לדבריהם, היתה שהם הרגישו שמדובר בפרויקט חינוכי פנים-יהודי, שלמרות חשיבותו, הם אינם קהל היעד שלו. למרות זאת, עשינו מאמצים לבנות אמון רב יותר בין שני הצדדים ולחולל פעולה משותפת ואנחנו מתכוונים להמשיך בגישה זו גם בשנת הלימודים הבאה.

הסטודנטים הפלסטינים לא הרגישו שהאירועים מיועדים להם. הפגנה נגד המלחמה באוניברסיטה העברית, 12 במאי 2025 (צילום: פלאש90)

עם סיום שנת הלימודים, חשוב לנו לשתף את הניסיון שלנו עם ציבור רחב יותר כאפשרות לפעולה פוליטית אפקטיבית במציאות הנוכחית. שני ההישגים הגדולים שלנו, לדעתנו, הם הצלחתנו לפעול במשך שנה שלמה במרחב הציבורי למרות אווירה של שתיקה והשתקה, ושיתוף הפעולה הקבוצתי בין מרצים ובין סטודנטים והמחויבות ההדדית לפעולה המשותפת. השימוש במרחב הציבורי בצורה כנה ולא אלימה אפשרה לנו להמשיך להשתמש במרחבי הדיבור הקיימים כדי להשמיע קולות שלא נכחו בו לפני כן, לטובת הבלטת המחיר האנושי של המלחמה והתעקשות על האנושיות המשותפת של כולנו.

הפעולה שלנו נבעה מההבנה שמכיוון שעדיין יש לנו את הפריבילגיה לדבר, חובתנו ואחריותנו להשתמש בה כדי לאפשר גם לאחרים לעשות זאת. מעגלי העשייה המתרחבים בין סטודנטים ומרצים בפעולה משותפת ובהדדיות מהווים מודל שמעצים את שני הצדדים.

המרחק בין אקדמיה לאקטיביזם אינו הכרחי ואף מזיק לעיתים. האקדמיה יכולה בהחלט לפעול בתוך מגדל השן, מודל שיש לו ערך אינהרנטי בדיוק מכיוון שהוא מאפשר פיתוח חשיבה ורפלקציה במנותק מרעשי הרקע של המציאות מחוץ למגדל השן. יחד עם זאת, ריחוק זה אינו כורח המציאות, על אחת כמה וכמה במציאות החריגה שניצבת לפתחנו בשנתיים האחרונות. במקרים קיצוניים כאלו יש לעודד יציאה חלקית, מכוונת ומבוקרת, ממגדל השן, והתמודדות עם המציאות בחוץ.

הידע שנוצר באוניברסיטה ומועבר דרכה אינו מתקיים בריק, אלא בתוך מציאות פוליטית, חברתית ואתית סבוכה. ידע זה מתבסס לעיתים קרובות על אקטיביזם על כל צורותיו. היוזמה שלנו השנה בקמפוס, כמו רבות אחרות בארץ ובעולם, מוכיחה שהמפגש בין אקדמיה לאקטיביזם איננו הפרה של ניטרליות אקדמית – אלא מימוש של אחריותנו להיטיב עם החברה שבתוכה אנו מתקיימים. שיתוף הפעולה בינינו איננו רק ברית של עשייה, אלא גם הצהרה: שהידע, שיטות המחקר והשיח האקדמיים יכולים וצריכים להיות גם מקור להתנגדות מוסרית ולשינוי באמצעות פעולה אנושית.

ברצוננו להודות כאן לכל הסטודנטים והמרצים האחרים שהשתתפו, הובילו ותרמו לפעולות המשותפות לאורך השנה. מאמר זה נכתב על ידי המחברים, אך מתוך נאמנות לאופן העבודה שגיבשנו בשנה האחרונה, העירו עליו ותרמו לו רבים מהשותפים ל"עזה בעברית", סטודנטים ומרצים. אנחנו אסירי תודה לכל אחת ואחד מהם על שנה של למידה הדדית, שבאה לידי ביטוי גם בהתכתבויות סביב מאמר זה. החלטנו שלא לפרט כאן את שמות כולם כדי לכבד את האנונימיות של חלקנו.

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. ד"ר לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.