לחיות ולהתנגד בזמן רצח עם: מדריך מקוצר
החיים בזמן ג'נוסייד מעוררים ייאוש, אבל גם כאזרחי מדינה המבצעת אותו עומדות בפנינו דרכי התנגדות: הסירוב לקחת חלק, ההבנה שמה שצריך לקרוס הוא המשטר כולו, ופעולה לאור הדמיון הפוליטי ליום שאחרי הקריסה
טפלו בעצמכם באופן שמתאים לכם כדי להמשיך ולפעול לאורך זמן. הפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה בתל אביב, ב-24 באפריל 2025 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
בחודשיים האחרונים המשיכו לגבור הטענות לכך שישראל מבצעת רצח עם בעזה. לראשונה, גופים ישראלים הצטרפו לטענות אלה: הארגונים בצלם ורופאים לזכויות אדם הוציאו שניהם דוחות מפורטים בנושא, שהגיעו לאותה מסקנה על בסיס בחינה של ראיות רבות. רבות מאיתנו, המתנגדות באופן מהותי להתנהלות ישראל בתקופה זו, מרגישות אשמה, בושה, חוסר אונים, ולא יודעות כיצד לדמיין את העתיד או איך להתנגד.
החיים בזמן רצח עם מעוררים ייאוש, כעס ותסכול גם בקרב אלו שאינם הקורבנות, אבל חיים תחת אותו המשטר. אז איך מתנגדים לרצח עם בתור אזרחי ואזרחיות המדינה המבצעת אותו?
שוחחנו על השאלות האלו עם דמויות מובילות בקהילת זכויות האדם בישראל, עובדי ארגוני סיוע בינלאומיים, אקטיביסטים מקומיים – יהודים ופלסטינים, ועם חוקרים פעילים בנושא.
את הראיונות לכתבה ערכנו בספטמבר ואוקטובר 2025. לאחרונה נראה שחלה התקדמות בערוץ הפוליטי, וייתכן שהלחימה הפעילה תיעצר ואולי אף תסתיים בזמן הקרוב. עם זאת, אנו מבינים שעצירת הלחימה היא רק הצעד הראשון בדרך ארוכה של תיקון. הממשלה המכהנת בשלוש השנים האחרונות עדיין בשלטון. מנגנוני הדיכוי, השליטה והדה-הומניזציה שאפשרו את 7 באוקטובר ואת התגובה הישראלית לאחריו עדיין במקומם. החברה הפלסטינית בעזה עדיין שבורה ומדממת, באחריותנו. ההתמודדות עם רצח העם, המשך ההתנגדות והשיקום ייקחו שנים רבות ויגדירו את המציאות כאן בעתיד.
החיים עצמם (או: איך להתמודד עם אשמה)
קודם כול, קחו את הילד לגן. זה בסדר להמשיך לקחת אותו לגן ואין סיבה להרגיש אשמה על כך. זה בסדר שהגן ממשיך. אפשר גם ללכת לאכול גלידה אחר כך. דיסוננסים אלה הם חלק בלתי נפרד מהחיים לצד רצח עם, כי החיים ממשיכים כל הזמן, הרבה אחרי הנקודה שבה חשבנו שהם יעצרו. אנשים חיים בזמן רצח עם ולאחריו. החיים פשוט ממשיכים במקביל. אין בתובנה זו כדי לומר שוויתרתם על התנגדות לרצח העם, אבל היא חשובה כדי ליישב את ההתנגדות ותחושת הניכור שלכם מהסביבה עם כורח המציאות להמשיך בפעולות היומיום השגרתיות.
אל תשכחו לשמור על עצמכם. ההסתכלות מעבר לסביבה המיידית שלנו אומנם נחוצה, אבל גם קשה ושוחקת. חשיפה למציאות הזו פוגעת בכם ואין דרך להימנע מכך. חלקכם אולי שירת בצבא במהלך השנתיים האחרונות ונחשף לפעולות לא-מוסריות או לתוצאותיהן. חשיפה לתכנים מסוימים, כמו הסרטונים שמסתובבים ברשת, יכולה להוביל לפוסט-טראומה וקהות רגשית, בטח אם היא ממושכת. אפילו החשיפה למידע בלבד יכולה לגרום לפציעה מוסרית, מושג שמתאר את המצוקה הפסיכולוגית שיכולה להיגרם לאדם כשנעשית על ידו או בשמו פעולה שנוגדת את הקוד המוסרי שבו הוא מחזיק.
אל תשכחו לשמור על עצמכם. הפעיל איתמר גרינברג בעת מעצרו בהפגנה נגד המלחמה בתל אביב, ב-25 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)
הסימפטומים של פציעה מוסרית אינם מאוד שונים מאלו של פוסט-טראומה. אז לא צריך לעצום עיניים, אבל כן כדאי לזכור שהמאבק הוא לטווח הארוך. מותר לכם לקחת הפסקה ולהתאוורר. זה בסדר להחליט שלא מתאים לכם להיחשף לתכנים מסוימים. טפלו בעצמכם באופן שמתאים לכם כדי להמשיך ולפעול לאורך זמן. שחיקה שלכם לא תעזור לאף אחת אחרת.
שינוי פרספקטיבה (או: התנגדות אמיתית מתחילה מבפנים)
חלקו מחדש את הקבוצות. רבים במרחב, בתמיכת המדינה, מחלקים את החברה סביבנו לקבוצות כמו "ישראלים", "פלסטינים", "יהודים" ו"ערבים". במובנים רבים החלוקה הזו הכרחית כדי שמנגנוני השליטה יוכלו לפעול. כך למשל, "פלסטינים" יהיו חשופים יותר לאלימות ול"יהודים" יהיו פריווילגיות. אי אפשר להתחמק מכך. אנחנו מציעות לשלול את החלוקה הזו, ומציעות חלוקה אחרת של האוכלוסייה במרחב בין הירדן והים: "משטר" ו"נתינים". כמו בכל משטר דכאני, יש נתינים מדוכאים יותר ופחות, והמשטר מנצל זאת ומסית קבוצה אחת של נתינים נגד קבוצה אחרת כדי לבסס את אחיזתו בשלטון. ובכל זאת, פריווילגים ככל שנהיה כיהודים, גם אנחנו חיים תחת המשטר שלא מבחירה, וחובתנו לראות את שותפות הגורל בין כל נתיני המשטר הזה ולהיות בסולידריות עם הנפגעים הגדולים שלו, הפלסטינים.
סרבו לקחת חלק במערכת המשטרית הזו. המערכת בנויה במטרה להפוך אותנו למשתפי פעולה. כדי לשמר את עצמה, היא מסתירה מאיתנו מידע ומסיטה את תשומת הלב שלנו. המערכת מתקיימת באמצעות כספי המיסים שלנו, דורשת מאיתנו לסכן ולהקריב את היקרים לנו באמצעות גיוס חובה, ובשנתיים האחרונות נרמלה הרג של כמאה אנשים ביום. אינך חייבת להיות חלק מאותו "אנחנו" מעורפל, ציוני ושולט, כפי שהמשטר מנסה לשכנע אותך. הבחירה אומנם נשללת ממך בזירה הציבורית – המשטרה תתייחס אליך באופן שונה אם אתה "יהודי" או "ערבי" – אבל אינך מחויב לַזֶהות שמנסים לכפות עליך ומה שהם עושים אינו בהכרח "בשמך".
המערכת מנסה לצייר לנו את המציאות כאילו הרצח נעשה בשמנו, בתמיכתנו ועבורנו ("ביטחון"). ואכן, יש לנו אחריות מהותית לרצח העם מעצם היותנו אזרחים במדינה הזו, אבל, בסופו של דבר, הבחירה היא של כל אחת. אנחנו יכולים לשתוק, אנחנו יכולים להסיט מבט ולמלמל ש"זה לא בשמי" – ואנחנו יכולים גם להסתכל על המציאות, להתנגד ולסרב לקחת חלק בקבוצה המשמידה. ההתנגדות האקטיבית שלך למשטר – בכל דרך שלא תהיה ועל פי יכולתך – היא זו שמבהירה לך ולסביבתך שפעולות המשטר אינן נעשות בשמך ואינן מייצגות אותך. ככל שהמשטר מספק לך יותר פריווילגיות, יש לך יותר אפשרויות לפעולה והאחריות שלך להתנגדות אקטיבית גדולה יותר. זכרו שהתנגדות היא גם נכונות להקריב את מה שיש לכם – זמן, חירות, נוחות, פריווילגיות – והקרבה כזו יכולה לעורר השראה לפעולה גם אצל אחרות.
פעלו באופן אקטיבי כדי לערער את התפיסה המקובלת של עליונות יהודית. נתחיל בעצמנו. נסי למצוא הטיות וסטריאוטיפים בחשיבה שלך, והיי מודעת להם. נסה להתנגד אקטיבית לחשיבה מתוך עליונות יהודית, ובמקום זאת הדגש את השוויון של כולנו. קל להתחיל בילדים, אבל אפשר להמשיך גם לגברים בגיל הלחימה, כי גם הם אינם שונים מאיתנו כל כך. גם הם אבות, בני זוג אוהבים, בעלי מקצוע וחברים טובים יותר או פחות.
עלינו לשאול שאלות קשות לגבי מחירי המלחמה שישראלים מוכנים לשלם, להשוות את העליונות היהודית בישראל של ימינו לקבוצות אחרות שחשבו וחושבות שהן עליונות על סביבתן, כמו למשל העליונות הלבנה בארה"ב שמפלרטטת עם רעיונות ניאו-נאציים. נסי להתנגד לאמירות גזעניות מסביבך – שתיקה מאפשרת להן להמשיך. נסה לדחוף לייצוגים מאוזנים של פלסטינים במקום העבודה שלך ובתחומי ההשפעה שלך. הציעי בעשייה שלך מודל של שיתוף פעולה פעיל עם פלסטינים כדי לנרמל התנהגות כזו.
כדי להתנגד לדה-הומניזציה הגורפת מסביבנו, עשו רה-הומניזציה לפלסטינים. מִסְפרים אולי חשובים כדי להבין את התמונה הגדולה, אבל מה שמניע כמעט את כולנו הם הסיפורים האישיים בהם אנחנו נתקלים. המדיה החברתית יכולה לעזור לנו להתחבר לחוויות ולסיפורים האנושיים של פלסטינים רגילים – בעזה, בגדה וגם בשטח מדינת ישראל. הקשב למציאות שאותה הם מתארים, על התחושות שלהם במקומות העבודה, על ההיסטוריה המשפחתית שלהם ועל חוויות החיים שלהם. הפיצי את הסיפורים שלהם מסביבך. הזכר לסובבים אותך שהם אנשים בדיוק כמונו. אוהבים את הקרובים להם, מתאבלים על היקרים להם, שמחים בשמחות של החיים וכואבים כשהם נפגעים. השתמשי בשמות שלהם כשאת מדברת עם הסביבה שלך. כשאת בשיחה על מחירי המלחמה, ספרי על אלאא ערפאת, שנקברה חלקית מתחת ההריסות ומתה מכיוון שהפלסטינים לא קיבלו אישור מצה"ל לחלצה – סיפור שחוזר על עצמו פעמים רבות. הזכר את ד"ר עלאא א-נג'אר, רופאה עזתית שאיבדה תשעה ילדים בהפצצה, שסיפורה הצליח להבקיע לשבריר שנייה את האטימות הישראלית ונשכח מאז.
הביעו חמלה כלפי הקורבנות – אבל גם כלפי המקרבנים. זכרו שהמקרבנים הם קורבנות בעצמם: אלו שמשתתפים באלימות, באופן ישיר או עקיף, במודע או שלא במודע, משלמים מחירים בטווח הקצר והארוך. סביר שמספר המתאבדים הגבוה בצבא ימשיך לגדול, כפי שקרה בצבא ארה"ב אחרי המלחמות בעירק ובאפגניסטן. הקריאות לעזרה של חיילים ששירתו בעזה ונזנחו על ידי המערכת מעוררות חמלה. זכרו גם להביע חמלה כלפי עצמכם. תחושות חוסר האונים, הזעם והדיכאון הן תגובה נפשית בריאה למציאות הנוכחית לאור התובנה שאנחנו ממיטים חורבן על כל כך הרבה אנשים, שנזקיו יהדהדו דורות קדימה.
הזכר לסובבים אותך שהם אנשים בדיוק כמונו. מייצג של תמונות ילדים עזתים שנהרגו בעזה מאז הפרת הספקת האש, רחוב קפלן בתל אביב, ב-26 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)
אנחנו אולי מעטות בתוך החברה הישראלית היום, אבל אנחנו רבות בהרבה במרחב שבין הירדן והים, ועוד יותר מכך בעולם. בכל המקומות הללו, המחנה שלנו הולך וגדל. פעולותינו הקטנות כאן מסייעות להתנגדות של אחרות ואחרים מחוץ לישראל. פעילה שלבשה חולצה עם הכיתוב "FIRST DO NO GENOCIDE" בטקס הסיום של לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב היתה השראה למאות אלפים ברחבי העולם. קריאה של מנצח ישראלי בסוף קונצרט למדינות העולם לעשות הכל כדי לעצור את המלחמה בעזה זכתה להתייחסות תקשורתית נרחבת. סרבנים ישראלים מקבלים במה מכובדת בעולם. עצומות ביקורתיות של ישראלים, או פעילות ביקורתית של ארגונים ישראליים, מושכות תשומת לב רבה. לישראלים יש במה ואנחנו יכולים לנצל אותה. אולי אין לנו הרבה תמיכה בסביבה המיידית שלנו, אבל מציאות זו דווקא הופכת את ההתנגדות שלנו לבולטת יותר, ורבים בעולם כמהים לקול שלנו.
איך לעצור רצח עם (או: מתי זה יגמר?)
הפנימו שמה שצריך לקרוס הוא המשטר כולו, ולא הממשלה הנוכחית. קראי למשטר איך שאת רוצה: עליונות יהודית, ציונות, אפרטהייד. החלפתו, ולא החלפת הממשלה, צריכה להיות היעד הפוליטי לנגד עינינו. המשטר שקיים פה מאז 1948 הוא זה שדרדר אותנו עד לשפל של רצח העם בעזה, והמשטר הוא זה שצריך להתחלף. יום אחד יהיה פה משטר אחר, לא רק מנהיג אחר או מפלגה אחרת בשלטון שאומרים ועושים את אותו הדבר בשינוי אדרת, אלא התארגנות פוליטית שונה בתכלית. תובנה זו מסייעת להבין איך התפתחה כאן המציאות הלא הגיונית של השנים האחרונות, ומסבירה איך אולי יום אחד דברים ייראו אחרת ולמה כל כך קשה לדמיין עתיד כזה.
קריסת המשטר תקרה בזכות כוחות גדולים מאיתנו. היא תקרה באמצעות לחץ בינלאומי או באמצעות מרי רחב. אף פעולה נקודתית שלנו לא תשנה את התמונה. עלינו להשלים עם זה ולהבין שזה בסדר. אין זה אומר שבכל לילה שבו אנו יוצאות להפגין ומרגישות שלא התחולל שינוי במציאות – נכשלנו. להפך, אנחנו חלק ממאבק גדול בהרבה מאיתנו, מאבק שיצטרך להמשיך ולגדול בטרם ישפיע. לצערנו זה לוקח זמן שבו אנשים אחרים משלמים את עיקר המחיר בסבלם ובדמם.
העובדה שלא נסיים את רצח העם אינה פוטרת אותנו מעשייה. כאמור במסכת אבות, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". כי התפקיד שלנו בתוך המאבק הזה הוא חיוני. הקול שאנו משמיעות בהפגנות, שמהווה את העדות הציבורית לקיומנו ושמחזק את המחנה שלנו, מסייע גם לשותפים שלנו בהווה ובעתיד. הוא ממחיש לפלסטינים, לתומכיהם ולקהילה הבינלאומית שיש גם ישראלים-יהודים שמתנגדים, שיש עם מי לעבוד – בהווה ובעתיד. השותפים הפוטנציאליים האלו זקוקים לקולנו, ונתלים בו לטובת המאבק. זו משימתנו עד נפילת המשטר: לעזור לכוחות הגדולים מאיתנו, היכן שאפשר, כמה שאפשר. צריך להשלים עם כך שלמשטרים לוקח זמן לקרוס, ועם הצורך להתאזר בסבלנות, מפני שעד לרגע שבו הם קורסים, איש אינו יודע לצפות את קריסתם. אף אחת לא ידעה שהגוש הקומוניסטי ייפול או שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה ייפול. זה יכול לקרות כמעט בן-לילה. זה בסדר אם בינתיים מרגישים לפעמים חוסר אונים. נשמו עמוק. זה יקרה בסוף. זה תמיד קורה בסוף, גם אם הסוף יקרה בעוד הרבה זמן.
בינתיים, עשו את מה אפשר כדי שיהיה כאן כמה שפחות גרוע. שלפחות משפחה אחת בעזה תקבל תרומה קטנה שתעזור לה להעביר עוד יום, שחקלאי בבקעה יצליח לחזור הביתה בשלום, שמשפחה תעבור בשלום את עונת המסיק, שעוד סטודנט ילמד על ההרס שישראל מחוללת עכשיו בעזה, שעוד פנסיונרית תגלה שאינה לבד. עד לנפילת המשטר, אחריותנו היא לפעול כדי שיהיה כאן כמה שפחות גרוע. לאפשר לאנשים אחרים סביבנו קצת יותר מרחב, קצת יותר אורך נשימה. אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו. אם הפסקת רצח העם היא משימה בינלאומית, משימת הפיכת החיים כאן לקצת יותר נסבלים והאטת ההידרדרות הפנימית של מדינת ישראל לתוך התהום שכבר נכנסנו אליה – זו משימה מקומית שלנו.
אז מה המשמעות של כל זה? (או: יש אור בקצה המנהרה, גם אם היא ארוכה)
יום אחד נתעורר ונגלה שהמשטר קרס, שהמערכת אינה מתפקדת, שיש ואקום. ואת הוואקום הזה אסור לנו להשאיר ריק. הוואקום הזה יכול להתמלא על ידי משטר גרוע אף יותר. אסור לנו לתת לזה לקרות. לוואקום הזה נצטרך להיכנס עם תוכנית, אחרי שעבדנו כדי לייצר אמון אישי בין יהודים ופלסטינים. וזאת המשימה השלישית שלנו, הקשה ביותר כרגע: להחזיק בדמיון פוליטי; לדמיין ביחד, פלסטינים ויהודים, לחשוב איזה עתיד אחר יהיה כאן יום אחד, ביחד, איזו מציאות נוכל לייצר שיהיה בה שוויון, שתהיה בה חירות, שבה זכויות האדם של כולם יהיו מובנות מאליהן. חלק זה, שבו אנו מוותרים מרצוננו על זכויות היתר שלנו כישראלים-יהודים, הוא הכרחי ונמצא באחריותנו הבלעדית. גזרו אחורה מהעתיד הדמיוני הזה ונסו להתקרב אליו, צעד אחר צעד. נסו לחשוב בפירוט על האופן שבו פעולותיכם בהווה משרתות את ההתקדמות ההדרגתית אל עבר אותו עתיד מרוחק. הקשר שיצרת, הפרויקט המשותף שהתחלת (ואף פעם לא סיימת!) והסולידריות האנושית שהפגנת – כולם מקדמים אותנו בצעדים קטנים למטרה.
כל דמיון פוליטי הוא בעל משמעות רק אם הוא חוצה גבולות מקובלים כדי לייצר קואליציות. הפגנה בהשתתפות פלסטינים ויהודים נגד המלחמה בעזה בעיר סח'נין, ב-25 ביולי 2025 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)
התכוננו לעתיד הזה באמצעות שיתופי פעולה. ההיסטוריה הרשמית זוכרת את השמות הגדולים – את מהטמה גנדי ונלסון מנדלה ומרטין לותר קינג – אבל מיליונים יצרו והשתתפו והניעו את התנועה שאפשרה להם להשפיע ולהוביל. תפקידנו כישראלים יהודים הוא לא להפוך לגנדי, למנדלה או לקינג הבאים. אנחנו המקבילה של הבריטים שתמכו בעצמאות הודו ובגנדי, של המתנגדים הלבנים של האפרטהייד בדרום אפריקה, ושל הלבנים שהתנגדו לחוקי ג'ים קרואו בארה"ב. אנחנו בעלי הפריווילגיה שמחנכים את עצמנו להשיל אותה, ותפקידנו הוא לסייע למקבילה הפלסטינית של התנועות ההיסטוריות האלו לצמוח באופן אורגני.
אף אחד אינו יכול לפעול לבד באופן אפקטיבי לאורך זמן, וכל דמיון פוליטי הוא בעל משמעות רק אם הוא חוצה גבולות מקובלים כדי לייצר קואליציות. ככה הצליחו מתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה, השמאל הלבן בארה"ב בשנות ה-50 והקומוניסטים הצרפתים בזמן מלחמת אלג'יר להילחם במערכות הגדולות שאיתן התמודדו. עשייה משותפת היא הכרח, עלינו לזרוע זרעים ולפעול למען הטווח הארוך. נסו באופן אקטיבי להכיר פלסטינים – פנים אל פנים אם אפשר, באופן מקוון אם לא. דברו איתם. שתפו איתם פעולה. תמכו בהם. למדו מהם. תנו להם להוביל ולחנך אותנו. חיבורים כאלו הם מכפילי כוח לכל שינוי עתידי שעשוי לקרות, כי הדמיון הפוליטי הזה, לכל כיוון שלא ניקח אותו, מוכרח להיות משותף, פלסטיני-יהודי. המציאות של השנתיים האחרונות בפרט הוכיחה שאנחנו זקוקים למודל אחר כי המודל של פעולה יהודית בלבד, או בהובלה יהודית בלבד, פשט את הרגל. האופן שבו נפעל היום בונה את המחנה שלנו, ולא לעד נהיה אופוזיציה. חשוב לבנות את התנועה הזו, ולייצר לה תשתית טובה ככל האפשר. אף אחד לא יעשה את זה עבורנו.
הדברים נכתבו בהשראת שיחות עם יולי נובק, מיכאל ספרד, עדי ארגוב, ומרואיינות ומרואיינים אחרים שהעדיפו להישאר אנונימיים. אנחנו מודים לכולן על זמנן ועל המוכנות להתמודד עם שאלות כאלו.
ד"ר לי מרדכי הוא מייסד פרויקט "Bearing Witness: Gaza" ומרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. נועם יונאי היא סטודנטית באוניברסיטה העברית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
