כאשר נשים הופכות יעד לארגוני הפשע, ספק אם נותרו קווים אדומים

מה שבעבר עורר תדהמה וכעס, הפך בהדרגה להבעת הסתייגות רפה – ולבסוף הסתכם בכמה פוסטים ברשתות החברתיות. מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, ב-7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

בפינות האפלות של הערים והכפרים הערביים, הסיפורים הגדולים אינם נכתבים בעמודי העיתונים אלא על קירות הבתים שחוררו בידי כדורים, ועל גופות הקורבנות שמצאו את מותן רק בשל היותן קרובות משפחה של אדם מבוקש. מספר מקרי הרצח ממשיך לטפס והיקפם מתרחב. מה שבעבר עורר תדהמה וכעס, הפך בהדרגה להבעת הסתייגות רפה – ולבסוף הסתכם בכמה פוסטים ברשתות החברתיות.

>> בחברה הערבית משוכנעים: הפשיעה איננה מחדל. היא תוכנית שלטונית 

במשך שנים רבות, רצח נשים בחברה הערבית נתפס כחלק מ"אלימות בתוך המשפחה", או כרצח "על כבוד המשפחה". הסיווג הזה הקל על המשטרה – במקרים רבים הרוצח הסגיר את עצמו, או שלפחות זהותו היתה ידועה.

לאחרונה, רצח נשים מסוג אחר הפך לחלק ממעגל האלימות, כשמרבית המקרים מסתיימים בצווי איסור פרסום. זאת, לאחר שרצח נשים הפך לרכיב בתוך עולם הפשע המאורגן. האישה כבר איננה רק קורבן לתרבות פטריארכלית – היא הפכה לכלי בידי מערכות פליליות אלימות, שמשתמשות בה במאבקי כוח וסחיטה. ברוב הגדול של המקרים, רצח האישה הוא מעשה נקמה או אמצעי לחץ על יעד פלילי אחר, קרוב משפחה של הנרצחת.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מאז תחילת השנה נרצחו 15 נשים בחברה הערבית, האחרונה שבהן היא הקשישה לטיפה שאהין מעראבה, בת 88. יריות נורו לעבר בתי משפחתה, והיא נפגעה בזמן שישבה על המרפסת. שערו בנפשכם שאישה בת 88 היתה נרצחת כך בהרצליה. איזה הד תקשורתי זה היה מעורר? כמה זעזוע, כמה שאלות, כמה כותרות ראשיות?

הנרצחת ה-14 היתה שריהאן משלב, מאבו סנאן. המשטרה חשדה בבני משפחתה, והתבססה, בין היתר, על סרטון שצילמה בעצמה, שבו היא אומרת כי משפחתה רודפת אחריה. לפי מקורות שונים, הרקע לרדיפה היה החלטתה להתאסלם ולעזוב את העדה הדרוזית – אף שפרט זה לא נמסר ולא אושר באופן רשמי.

רצח שריהאן משלב הוא אחד ממקרי רצח הנשים הבודדים השנה שבהם דווח שהחשודים הם בני משפחת הקורבן. לפניה, נרצחו נאדיה וקפאח חנאווי (בשנות החמישים לחייהן) בעקבות ירי בתוך הבית בלוד. המשטרה עצרה חשודים והודיעה שהרקע הוא סכסוך בין משפחות. בעלה של נאדיה נרצח לפני ארבע שנים.

לפי נתוני ארגון "יוזמות אברהם", מספר הנרצחים בחברה הערבית, נכון לכתיבת שורות אלה, עומד על 154 – עלייה של יותר מ-13% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, וזינוק של 127% לעומת 2022. ברציחות נשים חלה עלייה דרמטית של כמעט 300% לעומת השנה שעברה, לפי נתוני הארגון.

"הפשיעה נגד נשים בחברה הערבית הגיעה לרמת סכנה חסרת תקדים", אומרת נאילה עוואד, מנהלת עמותת "נשים נגד אלימות". לדבריה, "ב-63% ממקרי רצח הנשים עד 2022, זהות התוקף לא נחשפה – והיום, האחוז אף גבוה יותר. צווי איסור פרסום מוטלים מיד לאחר המקרה, ואנחנו כעמותות מנועות אפילו מלהכיר את שמות הקורבנות. לאחרונה, בתל שבע, נרצחו שתי אחיות – ועד היום איננו יודעים את שמותיהן".

"הפשיעה נגד נשים בחברה הערבית הגיעה לרמת סכנה חסרת תקדים". נאילה עוואד (צילום: עיסאם סקראן)

"המציאות שאנו חיים בה אינה דומה למבנים המוכרים של פשע מאורגן", אומר הקרימינולוג ד"ר וליד חדאד, "מדובר בהידרדרות למצב של כאוס בלתי מוסרי. באיטליה למשל, למאפיה יש קוד אתי ברור: לא רוצחים נשים, לא פוגעים בילדים ולא יורים על מישהו שמחזיק ילד. אבל כאן – אין קודים, אין כללים, ואין את הרף המוסרי המינימלי בעולם הפשע. היעדר 'תרבות המאפיה' המסורתית אצלנו יצר תופעה מסוכנת עוד יותר. הגדרת מה שקורה בשנים האחרונות בחברה הערבית כ'מלחמה בין ארגוני פשע' תהיה בלתי מדויקת. אלה לא באמת ארגונים ולא מאפיה – זו תרבות של שכונות עוני, תרבות של סלאמס. אין מבנה מאורגן, אלא קבוצות שמתפצלות ומתפרקות במקביל. ובקבוצות כאלה אין חוקים, אין נורמות ואין גבולות. אני לא אומר שהמאפיה היא דבר טוב, אבל אפילו הכללים הפנימיים שהמאפיות הבינלאומיות שומרות עליהם – כאן כבר אינם קיימים בכלל".

לדברי עוואד, הפגיעה החמורה בנשים אינה מסתכמת רק במקרי הרצח. "הנשים הפכו לקורבן כפול – מצד אחד של עולם פשע אכזרי, ומהצד השני של אדישות מוחלטת מצד מוסדות המדינה. גם אלו שלא נרצחו חיות תחת איום מתמיד, פחד ולחץ. ואין כמעט מי שמקשיב: לא מדברים על ההשפעה של רצח בן זוג או של בן על חיי הנשים שנשארות מאחור. לא מספרים את הסיפורים של הפצועות, לא מדברים על האיומים שהן קיבלו, ולא על הניסיונות הנואשים שלהן לשרוד ולהינצל".

עוואד מצביעה על כך שנשים רבות נתונות לסחיטה, ניצול ואיומים מצד רשתות פשע – לעיתים ישירות, ולעיתים בגלל מצבן החברתי הקשה. אין על כך סטטיסטיקות, אין מעקב ואין מדיניות. "כבר משנות ה-90 אנחנו מדברות על רשימות של נשים מאוימות. אבל חדירת הפשיעה לחיים האזרחיים הגבירה את הסכנה בצורה קיצונית, עד כדי כך שגם עובדות סוציאליות מאוימות. יש לנו עובדות סוציאליות שירו על רכביהן רק כי הוציאו אישה למקלט או התערבו מקצועית בסוגייה".

והיכן מוסדות המדינה? אלה, אומר ד"ר חדאד, נעדרים לחלוטין מהתמונה – אם לא שותפים להידרדרות.

"לא קיימות תוכניות ממשלתיות אמיתיות להתמודדות עם התופעה. הפשיעה אינה מטרידה את הממשלה, למרות המספרים המטורפים. אנחנו מדברים על יותר מ-150 נרצחים השנה – נתון חסר תקדים. ב-2016 היו 50 נרצחים, וכבר אז דרשנו את התפטרות השר גלעד ארדן. חשבנו שזו היתה נקודת השיא. היום אנחנו חולמים לחזור לאותם מספרים.

"ברוב המקרים, מיד לאחר ביצוע הפשע המשטרה מוציאה צו איסור פרסום. כך, איננו יודעים את הרקע, את ההקשר או את זהות המעורבים. ובשל כך – ובגלל ריבוי המקרים – כמעט איש אינו שואל יותר שאלות. איננו יודעים אם החקירות נמשכות או מושלכות למגירות התחתונות. זה בדיוק מה שמסביר את אחוזי הפיענוח הנמוכים".

"הסיפור כאן חורג הרבה מעבר לאלימות מגדרית", אומרת עוואד. "מדובר באתגר כפול – של פשע מאורגן ושל מדיניות ממשלתית. הארגונים האזרחיים שלנו חייבים להוביל את המאבק הזה. התקשורת הערבית אינה יכולה להרשות לעצמה להישאר משקיפה מהצד. יש תיקים שמוחבאים מתחת לשולחן, ויש מקרי הטרדה ואלימות שאינם מפורסמים – פשוט כי מישהו החליט שעדיף לשתוק. המציאות הזאת נוגעת לכולנו. אף אחת אינה חסינה, אם היא ממשפחה המעורבת בפשיעה ואם לא. הפחד אינו מבחין והכדור אינו שואל על ההקשר".

חדאד מעלה אבחנה כואבת ופרדוקסלית, שאותה שמע מפיו של אחד מראשי ארגוני הפשיעה, שאיתו נפגש לפני שנים במהלך טיפול במקרה שקשור בבנו. "הוא אמר לי: 'אתם נלחמים במשפחות ובארגונים, אבל אלה היו הגורמים ששלטו ברחוב לפני 15 שנה. אז לא היה רצח אקראי, ואף אחד לא גבה דמי חסות מהאדם הפשוט'.

"מה שאנחנו רואים היום כבר אינו עימות בין ארגונים מתחרים, כפי שהיה בעבר – אלא פירוק בתוך הפירוק. גם הארגונים עצמם התפצלו ונשברו. אפילו במקרים האחרונים של רציחות הנשים, שאומרים עליהם שהם 'על רקע סכסוכים בין ארגונים או עבריינים' – האמת היא שבשל הערפל, צווי איסור הפרסום והפחד העמוק של האנשים מלדבר, במקרים רבים אי אפשר לקבוע בכלל מה היתה הסיבה האמיתית לרצח".

כאשר נשים נרצחות רק משום שהיו קרובות משפחה של מישהו – התודעה הציבורית משתנה: ההבנה שמחלחלת היא שאיש אינו בטוח. כך מגביר הפשע המאורגן את אחיזתו – לא רק באמצעות נשק, אלא באמצעות פחד קולקטיבי שהוא מפיץ בכל מקום. אף שרוב קורבנות הפשיעה הם עדיין גברים, כאשר האימהות, האחיות או הנשים הופכות ליעד לרצח רק בגלל הקשר המשפחתי שלהן, אין מדובר עוד בפשע רגיל, אלא בקריסה מוסרית מלאה.