newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש תקווה: התנגדות ילידית משפיעה על המאבק בשינוי האקלים

דו"ח חדש מצא כי מאבקים של עמים ילידיים בארה"ב ובקנדה נגד דלקים מאובנים בעשור האחרון מנעו פליטות גזי חממה שנתיות בהיקף של כמעט רבע מסך הפליטות של שתי המדינות. החדשות הרעות: המאבקים האלה נתקלים באלימות רצחנית מתגברת, ששברה שיאים בשנה שעברה

מאת:

מאבק האקלים הוא מאבק עולמי שיכול להראות מאוד מופשט ומרוחק, שמתקיים בארגונים בינלאומיים, בבתי נבחרים, בבתי משפט, באסיפות בעלי מניות או אפילו מפוזר בין הבחירות הצרכניות של המוני אנשים פשוטים. על רקע זה, מתבלטים עשרות מאבקי חזית דרמטיים נגד תשתיות להפקה והפצה של דלקים מאובנים ברחבי העולם.

באמצע העשור האחרון, עם ספרה החשוב "זה משנה הכל" (This Changes Everything), סימנה נעמי קליין מאבקים כאלה בתור זירה מרכזית של מאבק האקלים הגלובלי – חזית מאבק נודדת, שאותה היא מכנה "בלוקאדיה" (Blockadia, מלשון "חסימה").

הדוגמה הבולטת בצפון הגלובלי, לפחות מבחינת נראות ציבורית, היא המאבק נגד צינור הנפט דקוטה אקסס (DAPL). מחנה מחאה ענק על תוואי הצינור בשמורה הילידית סטנדינג רוק (Standing Rock) בארה"ב חסם את הקמתו במשך כמעט שנה, עד תחילת 2017, והתפזר רק לאחר שורה של פינויים אלימים בידי כוחות משטרה וצבא.

מפגינה במחנה בסטנדינג רוק, ב-2016 (צילום: Joe Brusky, CC BY-NC 2.0)

המאבק נגד צינור הנפט בדקוטה נכשל, אבל אחרים תרמו תרומה משמעותית. מפגינה במחנה בסטנדינג רוק, ב-2016 (צילום: Joe Brusky, CC BY-NC 2.0)

הנשיא דאז, ברק אובמה, שפיקד על דיכוי המחאה, הורה בסוף כהונתו לעצור את הקמת הצינור – אך הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הפך את החלטה זו מיד עם כניסתו לתפקיד. כיום זורם נפט דרך הצינור.

אם מהדוגמה הבולטת הזו עולה הרושם כי בסופו של יום מאבקים כאלה הם סמליים וחסרי תוחלת, מחקר שהתפרסם באוגוסט מראה אחרת.

מחברי הדו"ח, מטעם "הרשת הסביבתית הילידית" (IEN – Indigenous Environmental Network) וארגון Oil Change International, בחנו 26 מאבקי חזית בהובלת עמים ילידיים בתוך גבולות קנדה וארה"ב בעשור האחרון. הם מצאו שהמאבקים המוצלחים מנעו פליטות גזי חממה שנתיות בהיקף של כשמינית (12%) מסך הפליטות השנתיות של שתי המדינות. כן נמצא כי מאבקים מתמשכים מעכבים פליטות נוספות בשיעור דומה, ובסך הכל מדובר במניעה של כמעט רבע מהפליטות.

במוקד המאבקים שנבחנו עמדו צינורות נפט וגז, מכרות לחולות זפת, מתקני אגירה, ומתקן ליצוא גז נוזלי. היקף הפליטות השנתיות שנמנעו או עוכבו שווה ערך בסך הכל לכ-400 תחנות חשמל פחמיות (יותר מכל אלה הפעילות בשתי המדינות כיום) או 345 מיליון כלי רכב (יותר מכל אלה שפעילים בשתי המדינות כיום).

המחברים מדגישים כי מדובר בהערכות חסר, מכיוון שמחקרם בחן רק את 26 המאבקים הבולטים ביותר של העשור האחרון. אפשר להוסיף גם שמאבקים סביבתיים אחרים משפיעים על המאבק בהתחממות הגלובלית גם אם אינם מונעים הפעלת תשתיות דלקים מאובנים – למשל בהגנה על יערות, שסופגים גזי חממה.

ההשפעה העצומה של מאבקים ילידיים ממקמת אותם הלכה למעשה בחוד החנית של תנועת האקלים. את תפקיד מוביל זה מבקשים מחברי הדו"ח להדגיש במפורש. זאת אל מול תנועת אקלים לבנה במדינות המתיישבים, אשר לעתים קרובות מדי מחפשת אחר פתרונות תוך התעלמות מהתנגדות של האנשים שדרך החיים שלהם קשורה בשימור וחידוש הסביבה באותן מדינות ממש.

דיכוי רצחני

יעילותם של מאבקי חזית כאלה, גם מעבר להתנגדות ילידית במדינות מתיישבים, לא נעלמת מעיני תאגידי האנרגיה ותומכיהם. מאבקי חזית להגנה על מערכות אקולוגיות נענים בדיכוי אלים, לפעמים באמצעות כוח צבאי של ממש, ואף אירעו מקרים של טבח.

donate

במדינות כמו קנדה וארה"ב, נדיר יחסית בשנים האחרונות שאלימות זו מגיעה לכדי הרג. במקומות המרוחקים יותר מתשומת הלב של הצפון הגלובלי, המצב עגום בהרבה.

דו"ח אחר שהתפרסם גם הוא באוגוסט, מטעם ארגון עֵד גלובלי (Global Witness), מצא כי 2020 היתה שנת שיא בהריגת מגיני סביבה: לפחות 227 בני אדם נהרגו בהגנה על מערכות אקולוגיות שפרנסתם תלויה בהן. גם גם בדו"ח זה מדובר בהערכת חסר, מכיוון שמדובר רק בהריגות מתועדות. מדינות שבהן השקיפות וחופש העיתונות מוגבלים נוטות להיות גם אלה שבהן מתרחשים יותר מקרי הרג. במקום שבו יותר קשה לתעד את ההרג, קשה יותר גם לפעול נגדו.

הדו"ח השנתי מתריע על מגמת עלייה ברורה בשנים האחרונות. למרות הקורונה, מספר מקרי ההרג המתועדים ב- 2020 היה פי 2 מזה שנרשם ב-2013. לפי הדו"ח, מאז הסכם פריז ב- 2015 נהרגים ארבעה מגיני סביבה בממוצע בכל שבוע.

האזורים הכי קטלניים למגיני סביבה ב-2020 היו מרכז ודרום אמריקה. המדינה עם מספר מקרי הרצח המתועדים הגבוה ביותר, בפער עצום,  היתה קולומביה – עם רצח של 65 מגיני סביבה. אחריה היו מקסיקו עם 30 הרוגים; והפיליפינים עם 29 הרוגים.

בפיליפינים כוחות משטרה וצבא ביצעו את הטבח הגדול ביותר של השנה נגד מגיני סביבה, שבו נרצחו 9 ילידים שמחו על הקמת סכר ענק. שלוש המדינות האלה יבאו בעשור האחרון כלי נשק ישראליים בהיקף משמעותי, אם כי לא ידוע אם נעשה שימוש בכלי נשק אלה במקרים האמורים.

צילום מסך מתוך קמפיין שדורש צדק לנרצחי ועצורי הטבח בפיליפינים (מתוך סרטון של IPMSDL)

צילום מסך מתוך קמפיין שדורש צדק לנרצחי ועצורי הטבח בפיליפינים (מתוך סרטון של IPMSDL)

יחסית לגודל האוכלוסייה, המדינה הרצחנית ביותר היתה ניקרגואה, עם הרג של 12 מגיני סביבה בשנה שעברה. בניקרגואה התרחשה גם העלייה החדה ביותר, של יותר מפי 2 לעומת 2019. גם במזרח התיכון תועדו לפי הדו"ח מקרי רצח של מגיני סביבה – אחד בסעודיה ואחד בעירק. בצפון אמריקה, להוציא מקסיקו, תועדה רק הריגה אחת בקנדה.

בעוד חלק מההריגות מתבצע בידי כוחות חמושים רשמיים של המדינות, את רובן מבצעים רוצחים שכירים או כוחות חמושים בלתי סדירים, כמו מיליציות, ארגונים פרא-מיליטריים או צבאות גרילה.

הדו"ח מצביע על אחריותם הישירה והעקיפה של תאגידים, רבים מהם מהצפון הגלובלי, שנגדם מתקיימים הרבה ממאבקי החזית, ואף על אחריותן של מדינות למצות את הדין עם האחראים ולשים סוף לאלימות הזו – בין אם מדובר במדינות שבהן יושבים התאגידים או המדינות שבהן מתקיימים המאבקים.

מאבקי סביבה תחת אפרטהייד

לא הופיעו בדו"ח נתונים על הרוגים פלסטיניים, אולם בהקשר הישראלי-פלסטיני החשיבות הסביבתית של מאבקים לא זוכה לרוב לתשומת הלב הראויה לה. בפועל, מאבקם המתמשך של הפלסטינים להמשיך להיאחז באדמותיהם כרוך לא פעם גם בהגנה על אדמות אלו מיחס אנטי-סביבתי בידי הכיבוש, וייתכן שבבחינה נוספת ניתן היה להגדיר חלק מקורבנות הדיכוי הישראלי גם כמגיני סביבה הרוגים.

האמת היא שחרף כל דיבורי "אהבת הארץ" של התנועה הציונית בכלל והזרוע ההתיישבותית שלה בגדה המערבית בפרט, היחס הציוני לארץ בפועל הוא קודם כל בבחינה אסטרטגית ובכפוף למטרת ביצור השליטה היהודית בארץ, בשטחיה ובמשאביה.

על הדרך, מדינת ישראל פוגעת במאזן האקולוגי ביד גסה בשלל דרכים, החל בפעילות הצבאית שלה לדיכוי ההתנגדות הפלסטינית, דרך בניית המכשולים, התשתיות ונקודות ההתיישבות, וכלה בפרויקטים תמוהים להשבת בעלי חיים נכחדים בגלל הופעתם במקורות – על חשבון בעלי חיים עתיקים לא פחות, שחייהם כרוכים לרוע מזלם בחיי ערבים. מול כל אלה עומדת בראש ובראשונה התנגדות האוכלוסייה הילידית הפלסטינית על גווניה וצורותיה.

לכן גם בהקשר הישראלי-פלסטיני חשוב להבין את המאבק הסביבתי-אקלימי כבלתי נפרד ממאבק אנטי-קולוניאלי, בדגש על תפקיד העם הילידי בקיום ושיקום המערכות האקולוגיות.

יש ניצנים של מאבק מסוג זה בפעילותה החשובה של תנועת "אקלים אחד – מנאח וואחד". אולם המכשולים האידיאולוגיים, החומריים והפוליטיים המונעים את צמיחתה של תנועה סביבתית-אקלימית אנטי-קולוניאלית נרחבת בהובלה פלסטינית, עדיין שרירים ועומדים, ומימושה של צורת מאבק כזו בישראל נראית רחוקה במיוחד.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
החינוך לא צריך להיות עינוי. פורטרט של יאן עמוס קומניוס מריקסמוזיאום באמסטרדם (ויקימדיה)

החינוך לא צריך להיות עינוי. פורטרט של יאן עמוס קומניוס מריקסמוזיאום באמסטרדם (ויקימדיה)

קומניוס: החוליה החסרה של החינוך הממלכתי

יותר מ-200 שנה לפני שהמדינות המודרניות התחילו לעסוק בחינוך, יאן עמוס קומניוס ניסח את עקרונות החינוך ההומניסטי. חינוך צריך להיות מאורגן ומתוכנן, אבל צריך לקדש קודם כל את חופש הלמידה. לא פלא שהשכיחו אותו שנים ארוכות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf