המאבק על זכויות הפלסטינים חיוני גם להגנה על הסביבה

בסוף מרץ, ועדת זכויות האדם של האו"ם אימצה החלטה שקוראת לגישה לשימור ושחזור מרחבי טבע הנטועה בזכויות אדם. ארנולד קריילהובר, המנהל בפועל במחלקת המשפטים של תוכנית הסביבה של האו"ם, מספר כי בעשור האחרון גוברת ההכרה בזכות לסביבה בריאה בתור זכות אדם. רוב מדינות העולם למעשה כבר הכירו בזכות שכזו, בין אם דרך אמנות בינלאומיות, בחקיקה או במדיניות.

כעת קוראים עשרות מדינות ומאות ארגונים להכרה רשמית בזכות הזו ברמה עולמית. לדברי קריילהובר, יש ראיות לכך שהכרה כזו יכולה לשמש מנוף משמעותי להגנת הסביבה בפועל, כמו גם לשקיפות ולשיפור הגישה לערכאות. לדבריו, החלטת האו"ם בעבר להכיר בזכות למים ותברואה כבר הובילה לשיפורים אמיתיים בשטח.

בתכנית הסביבה של האו"ם מקווים שהכרה בזכות אדם לסביבה בריאה תעזור לחבר בין שלושת משברי הסביבה הגדולים של זמננו: שינוי האקלים, אובדן המגוון הביולוגי וזיהום המערכות האקולוגיות.

השנה תתקיים בסין ועידה תחת אמנת האו"ם למגוון ביולוגי, שבה מתכוונות עשרות מדינות לקדם הגנה על 30% משטחי האדמה והים בעולם במסגרת שמורות עד 2030. תוכנית זו נועדה להגן על שטחי טבע והמגוון הביולוגי שבהם, ואף לאפשר לשטחים שנהרסו בעבר להשתקם – לא רק עבור המינים מן החי והצומח שחיים שם, אלא גם כיוון שזו הדרך היעילה ביותר שקיימת לספוג גזי חממה ולייצב את האקלים.

אך כיוון שמדובר בועידה של האו"ם, ארגון בין-מדינתי בבסיסו, דווקא לתושבים הילידיים של אזורי הטבע החשובים ביותר של העולם – אותם אנשים שנאבקים בנחישות ובעקביות הרבה ביותר לשמר אותם – אין בה זכויות. נציגיהם יוכלו להשתתף כמשקיפים, אך לא להצביע, ועולה החשש שהאינטרסים שלהם לא יילקחו בחשבון.

היסטורית, יש סיבות טובות לחשש הזה: מדינות מתיישבים באמריקה כבר השתמשו בעבר בשמורות טבע כאמצעי לפרק ולגרש את החברה הילידית – פרקטיקה שמוכרת גם ממדינת המתיישבים הישראלית. לא רק ששמורות מסוג זה יפגעו בבני האדם החיים בשטחים המדובר מזה דורי דורות – הן גם פוגעות בעצם המגוון הביולוגי ובמערכת האקולוגית כולה. כפי שמדגיש חוסה גרגוריו דיאז מיראבאל, מתאם של ארגון הגג של ארגוני הילידים באגן האמזונס, "אנחנו מערכת אקולוגית אחת".

הניסיון מראה ששטחי הטבע בריאים יותר והמגוון הביולוגי עמיד יותר איפה שעדיין חיים עמים ילידיים שרשאים לנהל את השימוש בשטח בעצמם. כאשר קהילות החיות מסורתית באופן שמכבד את סביבתן אחראיות על ניהולה, הן יכולות גם להגן עליה מפולשים ונזקים, וגם לטפח ולשמר אותה, אפילו תוך שימוש צנוע במשאבי הטבע במידה שמאפשרת להם להתחדש.

אם לא ברור על פניו למה דווקא ניהול בידי הקהילות המקומיות הוא חשוב לשימור הטבע, עלינו רק לשים לב למה שבא במקום ניהול שכזה. שמורות טבע המונחתות מלמעלה ומטוהרות מילידים מוציאות את הרכיב האנושי מהמערכת האקולוגית, ובו זמנית מסירות את ההגנה הטובה ביותר נגד פלישות אחרות לשמורה. אבל אלו הן הרע במיעוטו.

היכן שאין שמורה או שאין אכיפה שלה, ופולשים יכולים להתייחס אל השטח כמשאבים לניצול ואל הילידים כמכשול שיש להסירו – הנזקים עצומים. כך אנו רואים למשל ביער האמזונס בברזיל, בפרט תחת שלטונו הנוכחי של הנשיא ז'איר בולסונארו, שרואה בילידים פראים שיש להיפטר מהם ומעודד את אזרחיו להמיר את ערכי הטבע של יער הגשם לערכים כלכליים. מאז בחירתו, הרס האמזונס צבר תאוצה איומה, וייתכן שכבר ניזוק באופן בלתי הפיך.

עוד חלופה מסוכנת לניהול השטח בידי קהילות ילידיות ניתן למצוא הרבה יותר קרוב לבית: בכל רחבי השטחים שנמצאים תחת שליטה ישראלית. בין אם בגטו העזתי, בשטחי השלטון הצבאי של הגדה המערבית, או בשטחי 1948 – ישראל פוגעת אגב דיכוי ונישול החברה הילידית הפלסטינית גם בטבע הייחודי של הארץ.

ברצועת עזה הצפופה, הנצורה והמופצצת תדיר, מצב הטבע כמובן בכי רע. כאילו לא די בכך, מפזר הצבא באופן שיטתי רעלים כדי להרוג את השדות והצמחייה בסמוך לגדר ולהרחיק את החקלאים – פרקטיקה שתועדה גם בשטחי 1948, למשל נגד בדואים בנגב.

כפי שפירטה לאחרונה במגזין 972+ נטשה וסטהיימר, בגדה המערבית מפרה השליטה הצבאית את האיזון האקולוגי העתיק בין התושבים לבין הסביבה. בדרום הר חברון, לדוגמה, הגבלות התנועה ונישול השטחים מידי רועים פלסטינים דוחקת אותם לרעות בשטחים מצומצמים יותר, מה שמוביל לרעיית-יתר שהורסת את הקרקע. כתוצאה מכך אין מספיק מזון עבור עדריהם, וכדי לשרוד הם נאלצים להשלים את החסר עם מזון ממקורות אחרים, פחות בני-קיימא.

הצורך המערכתי להבטיח את נישול הילידים אף מקבל עדיפות מעל מנגנונים רגילים של מניהל תקין ושיתוף הציבור – לדוגמה, במסגרת המאמצים להמשיך לבצע את פשע המלחמה של הקמת התנחלויות באזור, נראה כי אושרו עבודות בנייה באזור א-טואני מבלי שפורסמו תוכניות לצורך התנגדויות. הדחפורים כבר הופכים את הגבעות במרץ, מבלי שניתן בכלל לאמוד את ההשפעות הסביבתיות.

מנוף לשינוי במערך הכוחות

הקשר בין פגיעה בזכויות אדם לפגיעה בסביבה הוא אמיתי ומשמעותי, אך הניסיון הפלסטיני צריך להראות לנו את המגבלות של הכרה רשמית בזכויות כאלה: האו"ם מכיר בזכויות העם הפלסטיני מאז ומתמיד, וזה עוד לא הוביל למימושן.

כפי שכתב קרל מרקס בצעירותו, "בין זכויות שוות, הכוח מחליט" – ומערך הכוחות הקיים פועל נגד הפלסטינים, נגד ילידי האמזונס, נגד רוב אותם האנשים אשר זכויותיהם ותשתית קיומם מאויימים. אחרת לא היה כל צורך להגדיר זכויות כאלה מלכתחילה.

עם זאת, ההיסטוריה מאז ימי מרקס מראה כי הכרה בזכויות אדם יכולה, בתנאים מסוימים, להיות משמעותית. כפי שהדגיש קריילהובר, הכרה בזכויות כאלה יכולה להוביל לשינויים בשטח. זכויות אדם, בפרט כאשר הן מעוגנות במנגנונים משפטיים תקינים, יכולות לשמש מנוף לשינוי במערך הכוחות, בשל יכולתן לגייס מוסדות שונים בעלי כוח להגן על חסרי הכוח.

אולם עצם עיגונן של זכויות כאלה באמנות ובחוקים, ויותר מכך – הגנה על אותן הזכויות בפועל, ידרוש כוח בפני עצמו. כוח שכזה דורש התארגנות ופעולה קולקטיבית, באופן שאינו תלוי במוקדי הכוח הממוסדים ותוך מוכנות להתעמת עמם.

בהקשר הישראלי-פלסטיני, המשמעות היא שיש חשיבות מכרעת לעמידה לצד קהילות פלסטיניות ולהתארגנות הפוליטית המשותפת למען שוויון זכויות אמיתי – הן לשם הגנה מיידית על חייהם וזכויותיהם, והן כדי שיהיה סיכוי להגן על הסביבה, לשמרה ולחדשה.