newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההקלה בעונשו של יונתן היילו לא מכפרת על העוול שעשתה לו מערכת המשפט

יונתן היילו נפל קרבן להשתקה החברתית של גברים נפגעי תקיפה מינית, לטיפול הלקוי בעבירות מין בכלל, וליחס הממסד ליוצאי אתיופיה. אבל בעיקר לעיוורון של מערכת המשפט. אולי עם ההחלטה בעליון, זו תתחיל להכיר גם בדבשת של עצמה

מאת:

כותבת אורחת: אור סרי

בשבוע שעבר נערך דיון בבית המשפט העליון בערעור על עונשו של יונתן היילו, אשר נאנס פעמיים ע"י ירון איילין, וכשחשב שהוא עומד בפני הפעם השלישית תקף את האנס והרג אותו. בית המשפט המחוזי הרשיע אותו ברצח ודן אותו ל-20 שנות מאסר. הערעור בעליון הסתיים בתוצאה טובה יחסית: השופטים המירו את עבירת הרצח לעבירת הריגה, והמתיקו את עונשו מ-20 שנות מאסר ל-12. מכיוון שהיילו יושב בכלא כבר 6 שנים, ומכיוון שיש סבירות גבוהה שינוכה שליש מעונשו בגין התנהגות טובה, תרחיש סביר הוא שבעוד כשנה וחצי הוא יצא לחופשי ויוכל להתחיל את חייו מחדש, לאחר שאת רוב שנות ה-20 שלו העביר בכלא.

בהתחשב בנסיבות, כאמור, מדובר בתוצאה טובה. הרי בית המשפט העליון לא יכול להפוך לגמרי את ההחלטה של בית המשפט המחוזי ולזכות את היילו. הוא גם לא יכול להעביר מסר שמתיר את דמו של כל עבריין ומאפשר לפרטים לקחת את החוק לידיים, מסר שמשמעותו פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

אבל בכל זאת, תוצאת הערעור טובה רק באופן יחסי – בהשוואה לחוסר הצדק המשווע שנעשה מלכתחילה. יונתן היילו נפל כמעט תחת כל קטגוריה אפשרית של דיכוי: גם קורבן לעבירות מין – שכידוע, מערכת החוק אינה מטפלת בהן באופן מיטבי, בלשון המעטה; גם גבר שהוא קורבן לעבירות מין על ידי גבר אחר, מה שמעורר סטריאוטיפים מגדריים ולהט"בופוביים – מצד אחד הוא נתפס פחות קורבן חסר ישע מאשר אישה, ומצד שני נתפס כפחות "גברי" כי נאנס על ידי גבר; גם יוצא אתיופיה – קהילה שסובלת מגזענות ממסדית ואלימות משטרתית ולא בכדי נותנת פחות אמון במערכת החוק.

> כשהבת שלך מתקשרת באמצע הלילה כי גברים על החוף מטרידים אותה

השופטים ברז-ארז, מלצר ושוהם בדיון בתיק יונתן היילו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

השופטים ברז-ארז, מלצר ושוהם בדיון בתיק יונתן היילו (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ייתכן כי אם אחד או יותר מהפרמטרים היה שונה, פסק הדין מלכתחילה לא היה כה חמור. אני מנחשת שאם הייתה זו אישה יהודייה לבנה שנאנסה על ידי גבר, עדיף לא-לבן ולא יהודי, והרגה את התוקף שלה לפני שתקף שוב, התוצאה יכולה היתה להיות שונה. והרי כבר קרה כאן שאיש, שי דרומי שמו והוא תואר כ"מלח הארץ" (תיאור שבוודאי לא היה נאמר על יונתן היילו כיוצא אתיופיה שגדל בשכונת עוני בנתניה), ירה בעבריינים שפרצו לחווה שלו (שהיו גם בני מיעוטים) וזכה לחוק המגן עליו מפני הרשעה פלילית. בחוק הישראלי פריצה לרכוש מקנה הגנה מפני הרשעה פלילית, אבל פריצה לגוף ולנפש עדיין לא.

בית המשפט כבר הקל על נאשמים גם כשה"רכוש" היה אישה: ניר סומך, גם הוא "מלח הארץ" – מושבניק וקצין מג"ב, ירה בשכנו, בן טל, שהיה אובססיבי כלפי הזוג סומך ואף נחשד שהוא מחזר אחרי אשתו. טיעוניו של סומך שכנעו את בית המשפט שמדובר היה בהגנה עצמית וכן ב"קנטור מצטבר" עקב האובססיביות של טל, ולכן הוא הואשם בהריגה ולא ברצח. לפני כשלושה חודשים בית המשפט העליון זיכה אותו מאשמת הריגה והוא שוחרר לביתו. במקרה זה, לא כמו במקרה של יונתן היילו, בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי.

בית המשפט אינו מתיימר לעשות צדק, אלא לבחון את העובדות באופן אובייקטיבי. עובדתית, יונתן היילו הוכר כקורבן אונס, ועובדתית הוא גרם למותו של האנס שלו. אבל מערכת המשפט שכחה לקחת בחשבון עובדות נוספות, רחבות יותר, כמו ההשתקה החברתית של גברים נפגעי תקיפה מינית, הטיפול הלקוי בעבירות מין בכלל, ויחס הממסד ליוצאי אתיופיה – עובדות שלהן הייתה השפעה מכרעת בענייניו. למשל, עצם העובדה שלקח זמן עד שסיפר לחוקריו שהותקף מינית.

גם השופטים הם בני אדם בשר ודם, וככאלה, באופן אינהרנטי, הם לא יכולים להיות באמת אובייקטיביים. החלוקה הדיכוטומית של "אנחנו" ו"הם" גורמת לכך שאנשים מעדיפים ומזדהים יותר עם מי שבעיניהם נתפס כ"אנחנו". זו תופעה אנושית, ולכן רלוונטית גם לאנשי מקצוע כגון שופטים, מורות, מטפלים ורופאות. כך למשל, נמצא שמטפלים אשכנזים מאבחנים פחות טוב מטופלים מזרחים, וזו גם הסיבה לכך שכ-40% מהאסירים בכלא אופק, המיועד לבני נוער עד גיל 21, הם יוצאי אתיופיה, למרות שהם מהווים פחות מ-2% מהאוכלוסייה.

אפשר להניח שלשופטי בית המשפט היה קל יותר להזדהות עם דרומי ועם סומך, גברים מסוג "מלח הארץ", מאשר עם יונתן היילו, שמהווה את ה"אחר" האולטימטיבי – צעיר, שחור, משכונת עוני, שהותקף מינית ע"י גבר. במובן זה, המערכת אינה רואה את הדבשת של עצמה ואינה מתקנת את העיוורון האנושי המושרש בה.

ובכל זאת, בנסיבות הקיימות, בית המשפט העליון תיקן מעט את העוול שנעשה ליונתן. הלוואי שתיקון זה יהווה גם פקיחת עיניים וזרז לתיקון העיוורון המובנה של המערכת.

אור סרי היא  הייטקיסטית, עוסקת במדיניות מגדרית, פעילה חברתית וחברה במטה המאבק עבור צדק ליונתן היילו.

> צדק, פוליטיקה והדור הבא: הנוער הגאה מוביל את הקו הרדיקלי בקהילה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf